דני "גועל" קושמרו:
התמונות שאנחנו רואים עכשיו בלתי נסבלות. אלה לא בני אנוש. אלה חיות אדם! סליחה – לא חיות… אני עושה פה עוול לעולם החי. יש חיות נחמדות כמו פרפרים וחתולים ודובי הפנדה שראיתי פעם במסע אופנועים אתגרי במונגוליה.
אם חמאס הם חיות, הם אולי תולעים. או רימות. או המעופפים הקטנים האלה שמתנחלים בשירותים ואי אפשר להיפטר מהם. או החלזונות שיוצאים מהקונכיות שלהם ואז אתה דורך עליהם כשאתה יוצא יחף לגינה והם עושים מין פלאץ' כזה ונמרחים על השביל כמו נזלת.
אני מסתכל על הנוחבות-מוחטות האלה ובא לי להקיא עליהם. להקיא!
ניר "זעם" דבורי:
עצור את הקיא, דני. אלה לא חיות אדם ואפילו לא תולעים. אלה תתי אדם. אשפה לא אנושית. ויש רק שפה אחת שהם מבינים. כוח. ועוד כוח. ואז עוד יותר כוח ובכל הכוח! אני אומר לך באחריות מוחלטת – צה"ל ערוך ומוכן לדהור ולשבור, לשרוף ולערוף, לבתר ולכתר, לפצפץ ולרוצץ, לנגוח ולשכוח, לפרק ולנתק, לנשוך ולמעוך.
פגשתי אתמול את החיילים הנפלאים שלנו ואני מציע שכולם יירגעו ומיד – חיילינו עם רצח בעיניים ועם רעל בעורקים. כמונו הם רואים את התמונות המזעזעות האלה והם נכונים ומוכנים לעשות כול מה שצריך. גם אם יגייסו אותם לעוד אלף ימי מילואים והעסק שלהם יקרוס והמשפחה שלהם תתפרק. הם לא רואים בעיניים.
ואני אומר מפה לכל מי שמפקפק ושואל בקול של קוקסינל "אבל מה עוד נשאר להרוס בעזה?" – תיזהרו שאני לא אפוצץ לכם קסדה ישר לתוך המוח. יש לצה"ל יכולות אדירות ואמצעים שעוד לא הפעלנו – אני לא יכול להרחיב כרגע, לצערי – ברגע שתתקבל ההוראה, ייפתחו שערי הגיהינום, בדיוק כמו שהבטיח הנשיא טראמפ.
אם חמאס הם שילוב של תולעים, רימות וברל'ה שיצא החוצה מהמחילה, החיילים שלנו הם אריות ונמרים וברדלסים וקרנפים ואורנג אוטנגים. מי שיפגוש אותם יצטער שהוא נולד.
יונית "זהירות" לוי:
סליחה שאני קוטעת את הדיון המעניין והחשוב הזה, אני מציעה שבכל זאת ננשום עמוק, נספור עד עשר ונמתין עוד כמה רגעים לפני שנצא בהכרזות נחרצות כאלה.
אנחנו עדיין לא יודעים בוודאות מה בדיוק קורה. כדאי לחכות לאישור נוסף. ואני גם מזכירה – יש לנו אחריות כלפי בני משפחות החטופים, שצופים בנו עכשיו ועוברים רגעים קשים מנשוא. מיכל "עצב" פעילן, את נמצאת איתם עכשיו בכיכר החטופים…
מיכל "עצב" פעילן:
נכון מאוד. אני כאן ו… (מתחילה להתייפח)… אני לא יודעת מה לומר. באמת. אני מרגישה שלא נשארו לי יותר דמעות. ונגמר לי הטישיו. הכאב כאן… העיניים הכבויות… שמעתי שדיברתם קודם על שערי הגיהינום בעזה.
כאן שערי הגיהינום נפתחו מזמן. ואז נסגרו לי על האצבע הקטנה. כאן זה הגיהינום בלב השבור לרסיסים של אמא ואבא וסבא וסבתא וחברים וחברות שעוברים את הסיוט הגדול ביותר… שעוברים בכל יום את השואה. זה בלתי נסבל.
עמית "סרקזם" סגל:
אני שומע אתכם ושואל את עצמי למה רק עכשיו? איפה הייתם כל השנים כשהזהרנו אתכם שוב ושוב שחמאס הם חיות אדם או תתי אדם או רמשי אדם, מחקו את המיותר, לי זה לא משנה. ושהם מבינים רק כוח. מה חשבתם לעצמכם?
אני אזכיר לכם איפה הייתם. אמרתם לנו ששלום עושים עם אויבים. אמרתם לנו שאם רק נפנה את גוש קטיף הם יקימו שם את סינגפור. אז בבקשה – היום אתם רואים איך נראית סינגפור הפלסטינית.
מיכל "עצב" פעילן (מתפרצת לדבריו):
אני מזמינה אותך להסתכל לבני המשפחות בעיניים ולהגיד להם שצריך להקריב את הילדים שלהם כי פעם נסוגנו מגוש קטיף.
עמית "סרקזם" סגל:
לא הפרעתי לך לבכות, אני מבקש שלא תפריעי לי להיות סרקסטי. או ציני. או אירוני. תלוי בנושא. אם את רוצה, את יכולה להזכיר לבני המשפחות שלא מזמן הם היו בטוחים שרק ג'ו ביידן וקמלה האריס יצילו את אהוביהם.
וכשראש הממשלה נסע לוושינגטון הם היו בטוחים שטראמפ הולך לתת לו בראש והעמיד אותו במקום – אבל מה רבה הייתה ההפתעה של כל מי שלא מוכנים להסתכל למציאות בעיניים פקוחות – שוב התברר שטראמפ אוהב את ישראל יותר מהרבה ישראלים שמתראיינים כאן מדי ערב.
ינון "בוז" מגל:
תודה שעזבתם את ערוץ 12 אל ג'זירה ובחרתם להעביר את השעות האלה בחגיגה פטריוטית אמיתית. יש לנו הערב תוכנית אדירה עם עירית "תיעוב" לינור, יותם "זלזול" זמרי וידידיה "התנשאות" מאיר. אוהבי ישראל אמיתיים, שלא תפגשו כמוהם בערוץ התבהלה 13, שמלא בקשישים אשכנזים שבטוחים שגנבו להם את המדינה.
רזי "געגוע" ברקאי:
כמו שלמה ארצי, היום גם אני אקדח טעון געגועים. אני שומע את מצעד הטרלול בישראל ולא מאמין. אני מסתכל על האנשים שמשדרים היום בטלוויזיה ומחילה על הדימוי – לא מבין מאיזה מחילה הם צצו. אני מסתכל על האנשים שמנהיגים אותנו ומתבייש. פשוט מתבייש.
ידענו שעות קשות. אנחנו למודי מלחמות. אבל פעם אנשים ידעו לשים נקודה בסוף משפט. פעם אנשים ידעו להגיד מה הכותרת שלהם. אולי לא הייתה לנו בינה מלאכותית, אבל הייתה לנו הרבה בינה אנושית. וגם חמלה. וסולידריות.
בימים של רבין ופרס ובגין ושרון וברק – ידעת שמי שמקבלים את ההחלטות יודעים להתעלות לגודל השעה ולשים את טובת המדינה לפני טובתם האישית. אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר. עד שנשיא אמריקאי אחד נשך את השפתיים ואמר "שלום, חבר". זה היה הרגע שבו איבדנו את ישראל. ומאז אנחנו לא מוצאים אותה.
דפנה "היסוס" ליאל:
מקור מדיני בכיר אומר הערב בשיחות סגורות: חחחחח
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לצערי, גם אתם חוטאים לעיתים באותו דבר בסיכום היומי, וגם כתבתי לכם את זה לא מזמן.
אני לא צופה במהדורות החדשות כבר זמן רב, בשלל הרדידות שמתבטאת באופנים שונים, שזה אחד מהם.
עם זאת, לבקר אחרים על משהו שגם אתם עושים מפחית גם מערככם, ואני כותב זאת כמי שנהנה לרוב מהתוכן באתר.