כל רגע בשבועות האחרונים הוא חלק ממסע רגשי שלכאורה אין לו קו סיום – רכבת הרים שמטלטלת את כולנו בין תקווה לייאוש, בין דמעות של שמחה לדמעות של כאב. לאחרונה חווינו רגע של אור בתוך החושך – שלושה חטופים שבו הביתה. אך לצד השמחה הגדולה, הגיע גם הכאב על מצבם. יומיים לאחר מכן, הודיע חמאס כי לא ישחרר חטופים בשבת, אך חזר בו, ושוב התממשה התקווה, ושלושה נוספים חזרו לזרועות משפחותיהם.

יש לי חברים שמרגישים שאינם יכולים לשמוח בשחרור חטופים כל עוד יש חטופים בעזה. הם מקשיבים לדיווח על שחרור חטופים ומייד מורידים את ראשם וממשיכים להתאמץ למען שאר החטופים.

יש לי חברים שמרגישים שאינם יכולים לשמוח בשחרור חטופים כל עוד יש חטופים בעזה. הם מקשיבים לדיווח על שחרור חטופים ומייד מורידים את ראשם וממשיכים להתאמץ למען שאר החטופים

חברה אמרה לי בשבוע שעבר, שהיא לא תוכל להרשות לעצמה לבכות בשבת כשיגיעו החטופים כי חייבים להמשיך להיאבק, והיא תתפרק ותפסיק לתפקד אם היא תרשה לרגשות להציף אותה.

השיחה איתה הזכירה לי משהו שאמר לי המנחה שלי, פרופ' צבי פריאל ז"ל, אחרי שהמאמר הראשון שלי התקבל לפרסום. לפני יותר משלושים שנה, בלי לדעת זאת, לקחתי על עצמי פרויקט מחקר קשה מאוד. שנתיים עבדתי והפרויקט לא ממש התקדם. אחרי תסכולים רבים הצלחתי להתקדם, כתבנו מאמר קטן על הטכנולוגיה עליה עבדתי ושלחנו לשיפוט. לשמחתי המאמר התקבל.

יום לאחר שקיבלנו את ההודעה המשמחת, התייצבתי כרגיל במעבדה והתחלתי להכין את הניסיונות להמשך השבוע. צבי יצא מחדרו, הסתכל עלי ושאל מה אני עושה. התחלתי להסביר לו אילו ניסיונות אני רוצה לעשות. הוא עצר אותי ושאל מה אני עושה בכלל במעבדה. מופתע, הסברתי שיש הרבה עבודה ואני צריך לעשות הרבה הכנות לניסויים. הוא אמר לי שאני צריך להפסיק הכול וללכת לחגוג את פרסום המאמר שלי.

הייתי מאוד מופתע. צבי בדרך כלל דחף שנעבוד על המדע כל הזמן. הוא אמר לי (פחות או יותר, בכל זאת עברו שלושים שנה ואני בטוח למדי שהוא האריך יותר בדבריו): "תקשיב טוב, במדע ובחיים רגעי השמחה וההישג קצרים ורחוקים זה מזה. לכן בכל פעם שמגיע רגע משמח חייבים לחגוג אותו. בין כל שני רגעים משמחים עובר הרבה זמן אפור וקשה. מי שלא יודע לחגוג ברגעים הללו נשחק מהר".

אני זוכר שהפסקתי את העבודה לאותו יום, אבל אני לא זוכר איך חגגתי. מאז, לא תמיד שעיתי לעצתו של צבי. היו פעמים רבות שוויתרתי והמשכתי לדחוף בעקשנות. היו רגעים שבהם זיהיתי את הרגע המשמח ועצרתי בצד הדרך לשמוח.

"תקשיב טוב, במדע ובחיים רגעי השמחה וההישג קצרים ורחוקים. לכן כשמגיע רגע משמח חייבים לחגוג אותו. בין כל שני רגעים משמחים עובר הרבה זמן אפור וקשה ומי שלא יודע לחגוג ברגעים הללו נשחק מהר"

דווקא בימים מאתגרים אלו, כשמלאו 500 ימים בהם לכודים החטופים במנהרות חמאס, היכולת לחוות ולבטא שמחה, גם כאשר המציאות עדיין קשה ומורכבת, היא מרכיב מרכזי בחוסן הנפשי של האדם ושל החברה כולה.

רגעי שמחה אינם רק תגובה טבעית לאירוע חיובי, אלא כלי חשוב בהתמודדות עם מצבי דחק מתמשכים. במציאות שבה רבים חווים לחץ, חרדה וכאב מתמשך, מתן מקום לשמחה אינו בגידה במאבק אלא דווקא חיזוק הכוח להמשיך.

מחקרים בפסיכולוגיה חיובית ובתחום חקר החוסן מראים כי חוויות חיוביות, גם כאשר הן רגעיות או קטועות, תורמות להפחתת לחץ ומסייעות בשימור יכולת ההתמודדות לאורך זמן. כאשר אדם נמצא במצב ממושך של מאבק או מתח, ניתוק מוחלט מכל תחושה חיובית עלול לגרום לשחיקה רגשית, להוביל לתשישות נפשית, ואף לפגוע ביכולת להמשיך לפעול ביעילות.

הרשות לשמוח, גם אם לזמן קצר, היא הכרה בכך שאנו בני אדם – ולא מכונות של מאבק מתמשך. מעבר לכך, אנחנו לא צריכים להרגיש רגשות אשמה שאנו שמחים למרות שיש עדיין חטופים בעזה.

יתר על כן, לשמחה יש כוח חברתי חשוב. רגשות אינם מתקיימים בריק – הם מתפשטים ומשפיעים על הסביבה. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש הקלה ואושר על כל חטוף שחוזר, אנחנו מחזקים לא רק את עצמנו, אלא גם את האנשים סביבנו. משפחות החטופים המשתחררים זקוקות לתחושת החיבוק הלאומי, לחיזוק החיובי שמראה להן שהחברה רואה אותן ומוקירה את המאמצים שהובילו לשחרור יקיריהן.

השמחה על כל חטוף שחוזר הביתה אינה סימן לכך שהמאבק הסתיים, אלא להפך – היא דלק שמזין את הכוחות להמשיך. היא מחזקת את התקווה, יוצרת חוסן קהילתי, ומשמשת תזכורת לכך שגם ברגעים קשים, יש נקודות אור שצריך לראות ולהוקיר. כמו שאמר לי צבי – רגעי השמחה נדירים, ואם לא נדע לעצור ולהוקיר אותם, אנו עלולים לאבד את הכוח להמשיך הלאה.

דווקא בימים מאתגרים אלו, כשמלאו 500 ימים בהם לכודים החטופים במנהרות, היכולת לחוות ולבטא שמחה, גם כשהמציאות עדיין קשה ומורכבת, היא מרכיב מרכזי בחוסן הנפשי של האדם ושל החברה כולה

שמחה אינה מחלישה את הנחישות – היא מחזקת אותה. או, כמו שכתוב בשלט שצילמתי "רגע להתרגש וממשיכות להתעקש. לא להתייאש!"

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.