הידיעות השבוע על האצת החזרת החטופים יכולות לסמן, שלמרות כל התעלולים והפעלולים של ממשלת נתניהו, אנו בכל זאת מתקרבים לשלב ב' של העסקה ולסיום המלחמה, והגיע הזמן לחשוב על היום שאחרי.
אף על פי שבנימין נתניהו מתחמק מן הדיון הזה מן הסיבות הידועות, בעולם הערבי כבר נערכים לכך. הגיע הזמן שגם אנו נדע מה אנחנו רוצים, וָלא – האחרים יחליטו בשבילנו. ממה שכבר אפשר לראות – התהליכים שאנו מבחינים בהם הם מסוג הטריקים והשטיקים שתוצאתם הצפויה היא – מה שהיה הוא שיהיה, אם לא גרוע יותר.
אף על פי שנתניהו מתחמק מן הדיון ביום שאחרי, מכל הסיבות הידועות, בעולם הערבי כבר נערכים לכך. הגיע הזמן שגם אנו נדע מה אנחנו רוצים, וָלא – האחרים יחליטו בשבילנו, ומה שהיה הוא שיהיה, אם לא גרוע יותר
הדבר העיקרי שישראל חייבת לעמוד עליו, ואני לא רואה שום סימן שישראל בכלל מודעת לו, הוא שינוי מערכת החינוך של עזה. מרוב הדיבורים על אונר"א, שכחנו מה היה עיקר המחלוקת בין אונר"א לבין המדינות התורמות – מערכת החינוך של ארגון האו"ם. זו מערכת שחינכה למלחמה בישראל, עם נופך של ג'יהאד שעטף את החינוך שהעזתים קיבלו בבתי הספר של אונר"א.
אפשר לומר שאותה מערכת חינוך, ששטפה את מוחם של דורות העזתים בשנאה לישראל, היא שגרמה לטבח העוטף וכתוצאה מכך לחורבנה של עזה. הדבר הראשון שעליו ישראל חייבת לעמוד בחוזקה הוא החלפת מערכת החינוך לטרור למערכת חינוך לשלום ולדו קיום.
ואלה בדיוק תכני החינוך של שתי המועמדות לקבל תפקיד בעזה ביום שאחרי – האמירויות ואינדונזיה. שתי מדינות מוסלמיות מובהקות, אשר בידלו עצמן מיתר מדינות האסלאם בפיתוח מערכות חינוך המדגישות את פיתוח האינדיבידואל להצלחה אישית. זאת במקום את קידום ה"ג'מאעה", טיפוח האתוס של החברה ולא היחיד, לשם קידום ערכים של קונצנזוס אסלאמי, ובמקרה של עזה – חברת גי'האד.
האמירויות ואינדונזיה כבר התחילו להתבסס בדרום עזה בהפעלת מערכת סיוע נפרדת מאונר"א, אבל ישראל סילקה אותן וסגרה את רפיח, כדי להשאיר את מעבר כרם שלום לרשות קטאר כבעל בית יחיד בעזה. וזאת על כל ההשלכות "ליום שאחרי" הנובעות מכך. כלומר: עם חמאס ואונר"א.
כדי להבין מה פירוש היום שאחרי, כאשר קטאר היא המובילה, לא צריך להביט רק על סוריה, שבה קטאר הולכת יד ביד עם טורקיה (כלומר: מי שרוצה את טורקיה גם בעזה, צריך לדבוק בקטאר). לא, זה לא רק זה.
האמירויות ואינדונזיה כבר התחילו להתבסס בדרום עזה בהפעלת מערכת סיוע נפרדת מאונר"א, אבל ישראל סילקה אותן וסגרה את רפיח, כדי להשאיר את מעבר כרם שלום לרשות קטאר כבעל בית יחיד בעזה
בדוחה נפתחה ועידת היום שאחרי של הגוף הפלסטיני, אשר לכאורה אמור להחליף את חמאס בעזה "ביום שאחרי" – "הוועידה הלאומית הפלסטינית". ועידה זו כאילו מתכתבת עם הדרישה הבינלאומית לרפורמה באש"ף, אבל אבוי, מי שעומד בראש הוועידה הוא לא אחר ממיודענו, מוסטפא ברגותי.
מדובר בשונא ישראל קולני, העומד בראש רשת ה-NGOS ברמאללה, ומשמר רטוריקה לאומנית לוחמנית בכסף אירופאי. על פי תפיסת עולמו, ה"רפורמה" הדרושה באש"ף היא איך לשכלל את כלי המלחמה בישראל. כלומר: את החינוך שאונר"א נתנה לדורות של עזתים – "הרפורמה" של ברגותי מבקשת להקנות לפלסטינים בגדה. וזה חוץ מן הפֶּתח שברגותי יפתח לקטאר – ולחמאס – לחדור לגדה, אחרי שיתבססו בעזה. ולא רק קטאר, עיון בדף הפייסבוק של מוסטפא ברגותי יכול לגלות גם אהדה לטורקיה, וזה לא צריך להפתיע.
אבל, כדי להבין מה באמת עומד מאחורי הוועידה הפלסטינית הלאומית בדוחה, צריך לחזור לוויכוח שלא נגמר בין אש"ף לחמאס על ממשלת אחדות לאומית. זה הנושא שמדובר בו עכשיו במסדרונות הדיפלומטיה הערבית והמערבית – ולצערנו, ישראל נעדרת ממנו.
מה הכשיל את "שיחות הפיוס" בין הגדה לעזה? חמאס דרש להתקבל לאש"ף, מה שאש"ף דחה בכל תוקף. אש"ף דרש לקבל לידיו את השלטון בעזה, תוך ויתור של חמאס על נשקו. או ליתר דיוק – להעביר את הנשק לידי אש"ף, שיקבל שליטה מלאה על הכלכלה של עזה. את זה חמאס לא היה מוכן לקבל. מילת הקוד להבנת עמדות אש"ף הייתה "תַמְכִּין", משהו בסגנון empowerment באנגלית. אש"ף דרש "תמכין" – כלומר את היכולת לשלוט בעזה באופן אמיתי.
ואנו נמצאים היום ממש באותו מבוי סתום. לפני כשבוע אבו מאזן חתם על "צו נשיאותי" אשר פורש אצלנו כאילו הוא מבטל את ההקצבות למשפחות הטרור. לא ממש. אש"ף הקים מוסד חדש אשר שמו "תמכין", ואשר אמור לנהל את התמיכה בנזקקי עזה, ומשפחות הטרור ייכללו בתוך משפחות הסעד של עזה. "טריקים ושטיקים" בסגנון רמאללה.
את החינוך שאונר"א נתנה לדורות של עזתים – "הרפורמה" של ברגותי מבקשת להקנות לפלסטינים בגדה. וזה חוץ מן הפֶּתח שברגותי יפתח לקטאר – ולחמאס – לחדור לגדה, אחרי שיתבססו בעזה
גם הוועידה של מוסטפא ברגותי היא טריקים ושטיקים בסגנון קטאר – מטרתו הסמויה היא להקים אש"ף חדש עם חמאס, ואפילו בשליטתו, במילים אחרות: להעביר את חמאס לגדה.
כל יום שעובר ובו אנחנו לא עוסקים בתמונת היום שאחרי, ובו אנחנו לא עומדים על כך שבעלי בריתנו במפרץ יקבלו את האחריות על עזה במקום חמאס וקטאר – לא רק שאנו מפסידים את עזה – נפסיד גם את הגדה.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם