הבחירות בגרמניה שיקפו היטב את מצבו העגום של העולם. שתי המפלגות הקלאסיות של הימין והשמאל השיגו ביחד רק בקושי רוב קטנטן של מושבים בבונדסטאג – ואולי יקימו "ממשלת אחדות" שתהיה בעצם ממשלת חירום.
הליברלים הנחמדים התאיידו. והגרסה המקומית של הכהניסטים (AfD) הכפילה את כוחה – בתמיכה נלהבת של הברית המוזרה בין ארצות הברית של דונלד טראמפ (ואילון מאסק) ורוסיה של ולדימיר פוטין.
הליברלים הנחמדים בגרמניה התאיידו. והגרסה המקומית של הכהניסטים (AfD) הכפילה את כוחה – בתמיכה נלהבת של הברית המוזרה בין ארצות הברית של טראמפ (ומאסק) ורוסיה של פוטין
במספרים, האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (CDU), שהם השמרנים הרגילים של פעם, קיבלו כ-30% מהקולות – מול כ-20% ל-AfD – אבל פרידריך מרץ, שכנראה יהיה הקנצלר, הוא לא בנימין נתניהו, ובגרמניה אין "ימין על מלא".
המפלגה הקיצונית, ששורשיה ניאו-נאציים, מוקצית לחלוטין. בפועל, היא מתמקדת בשנאת מהגרים מוסלמים, שהגעתם ההמונית בשנות ה-2010 גרמה לטלטלה חברתית משמעותית.
הגרמנים מהמיינסטרים הימני, להבדיל מהליכודניקים בישראל, זוכרים משהו מהיסטוריה ועוד לא איבדו את זה לחלוטין. הם יילכו כנראה עם ה-SPD מהמרכז-שמאל, שהגיעה למקום שלישי. בגרמניה, שלא כמו בישראל, באמת אין הבדל גדול בין השניים. יש גם ירוקים ושמאל קיצוני (Die Linke) בעסק.
ההיבט הבולט ביותר של הבחירות הוא בעצם לא המספרים אלא המפה. חלוקת ההצבעה לפי מחוזות מחייה את מפת גרמניה של תקופת המלחמה הקרה. כמעט כל מחוז במזרח גרמניה לשעבר העניק רוב ל-AfD, בעוד שמערב גרמניה לשעבר תמכה באופן גורף ב-CDU. שם, ממש כמו כאן, יש (לפחות) שני סוגים.
ההיבט הבולט של הבחירות הוא לא המספרים אלא המפה. חלוקת ההצבעה לפי מחוזות מחייה את מפת גרמניה של תקופת המלחמה הקרה. במזרח גרמניה לשעבר העניקו רוב ל-AfD, ובמערב גרמניה לשעבר ל-CDU
השסע הזה מדגיש כישלון ארוך שנים של איחוד גרמניה בשנות ה-90, שכן רבים מהמזרח הגרמנים נותרו סקפטיים מאוד כלפי המפלגות המסורתיות שעיצבו את גרמניה שלאחר המלחמה.
למרות שהם מהווים פחות מחמישית מהאוכלוסייה הגרמנית, מצביעי מזרח גרמניה מילאו תפקיד גדול בעיצוב הפוליטיקה של המדינה מאז איחודה מחדש. מכיוון שהם כל כך ממורמרים, הם עושים דברים מוזרים – קצת כמו האזורים העניים של ארצות הברית. בעוד שמערב גרמניה נותרה צפויה מבחינה פוליטית, המזרח הפך לשדה קרב שבו תנועות פוליטיות חדשות, הן שמאל קיצוני והן ימין קיצוני, משגשגות.
הסיבות מורכבות. פער כלכלי נותר גורם מפתח: מזרח גרמניה עדיין מפגרת אחרי המערב מבחינת שכר, הזדמנויות תעסוקה והשקעות. תושבים רבים מרגישים שמפלגות המיינסטרים התעלמו מהדאגות שלהם. היעדר ייצוג מזרחי בממשל ובמוסדות הגדולים רק חיזק את התפיסה שברלין נותרה ממסד פוליטי הנשלט על ידי המערב (לא לגמרי הוגן, מכיוון שאנגלה מרקל הייתה מהמזרח – אבל לכו תתווכחו עם הבוחרים).
מעבר לכלכלה, חוויות היסטוריות מעצבות זהות פוליטית. בניגוד לגרמנים המערביים, שחיו בדמוקרטיה מאז מלחמת העולם השנייה, המזרחיים בילו עשרות שנים תחת דיקטטורה קומוניסטית. נראה כי הדבר טיפח חוסר אמון עמוק במוסדות הממשל, אשר בתורו מעורר תמיכה במפלגות פופוליסטיות עם מסר אנטי-ממסדי.
השסע הזה מדגיש כישלון ארוך שנים של איחוד גרמניה בשנות ה-90, שכן רבים מהמזרח הגרמנים נותרו סקפטיים מאוד כלפי המפלגות המסורתיות שעיצבו את גרמניה שלאחר המלחמה
איך יודעים זאת? כי במזרח גרמניה מצאה גם מפלגת השמאל הקיצוני את הצלחתה הגדולה לאחר הקמתה ב-2007. שמאל קיצוני, ימין קיצוני – כל עוד זה מרגיז את האליטות, הגרמנים המזרחיים זורמים. כל הקיצוניים, באופן מסוים, חולקים את אותו DNA. זה גם משקף בערך את המצב באמריקה עם הפרוגרסיביים בצד אחד ו-MAGA מהצד השני. בבחירות בנובמבר ברק אובמה ומיט רומני, יריבים מרים לפני כעשור, כנראה הצביעו לאותה מועמדת.
וברקע, כמובן, המחזה הגרוטסקי של אוטוקרטים מבחוץ המבקשים לנרמל את המפלגה הגרמנית קיצונית, למחוק את החששות מהאסוציאציות הניאו-נאציות שלה, ולהציב אותה כאלטרנטיבה לגיטימית לפוליטיקת המרכז של גרמניה – זו שביססה אותה מחדש כמדינה נורטיבית, זו ששמרה על השלום באירופה.
דמויות כמו אילון מאסק במערב והאידיאולוג הרוסי האולטרה-לאומני אלכסנדר דוגין במזרח היו קולניים בתמיכתם ב-AfD, וג'יי.די ואנס, סגנו הצעיר והצייתן של דונלד טראמפ, נפגש עם מנהיג המפלגה בשבוע שעבר, וזעזע את מארחיו המכופתרים.
ברחבי מזרח אירופה ישנה פתיחות ניכרת למסר הזה, שכן הספקנות כלפי האיחוד האירופי, דחיית ההגירה מהדרום הגלובלי וטינה כלפי אליטות ליברליות מערביות מתכנסות ליצירת קרקע פורייה לתנועות ימין קיצוני.
הבולטות הגוברת של ה-AfD היא לא רק תופעה מקומית – היא חלק ממגמה רחבה שבה כוחות ידידותיים לסמכותיים מבקשים להחליש את הדמוקרטיות הליברליות מבפנים.
ברחבי מזרח אירופה ישנה פתיחות למסר הלאומני, שכן הספקנות כלפי האיחוד האירופי, דחיית ההגירה מהדרום הגלובלי וטינה כלפי אליטות ליברליות מערביות מתכנסות ליצירת קרקע פורייה לתנועות ימין קיצוני
תוצאת הבחירות מעידה על כך שעתידה הפוליטית של גרמניה עשוי להיראות יותר כמו זה של צרפת, שבה מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין פועלות יחדיו כדי לבלום את עליית הימין הקיצוני, כאשר הימין הקיצוני הזה מסמן את עצמו ככוח האופוזיציה הדומיננטי.
ה-CDU וה-SPD אולי יקימו קואליציה ויצליחו להרחיק את ה-AfD מהשלטון לעת עתה. אבל זה בא עם סיכונים רציניים. בצרפת, החזית הלאומית של מרין לה-פן (ואביה לפניה) הורחקה במשך עשרות שנים באמצעות טקטיקות דומות. עם זאת, כשמפלגות הזרם המרכזי מושלות יחד, זה מותיר חלל באופוזיציה, מה שמאפשר לימין הקיצוני לצמוח. כיום, מפלגתה של מרין לה פן חזקה מתמיד, ועשויה אף לנצח בבחירות הבאות.
אז מרץ, עורך דין תאגידי לשעבר, איש מהוגן מהאליטה, יהיה "קנצלר". זה יקנה זמן, אבל יחזק את התפיסה שהשלטון מנותק מהתסכולים של הבוחרים הפשוטים. זה יכול לספק קרקע פורייה ל-AfD למצב את עצמו כאופוזיציה האמיתית, תוך ניצול חוסר שביעות רצון הציבור מהסטטוס קוו.
כדי לגשר באמת על הפער, הממסד הפוליטי של גרמניה חייב להציע יותר מאשר קואליציות של נוחות. עליו לצאת למאמץ אמיתי לשלב ולרומם את מזרח גרמניה, להבטיח שאיחוד מחדש אינו רק אירוע היסטורי, אלא מציאות פוליטית.
ביקרתי לראשונה במזרח גרמניה ב-1988, שנה לפני נפילת חומת ברלין, כשידיד עבד בשגרירות ארה"ב במזרח ברלין וסידר לי לעבור את צ'קפוינט צ'רלי (צחנת המעבר המיתולוגית) בקלות.
ההבדל בין שני הצדדים של העיר לא הותיר ספק לגבי האסון שהיה הקומוניזם. הצד המערבי היה תוסס, מלא במכוניות ב.מ.וו ואאודי, בתי קפה שוקקים ושגשוג ברור, בעוד המזרח היה אפרורי, מתפורר ומדכא, וברחובות ראית רק טרבנטים עלובים.
כדי לגשר באמת על הפער, הממסד הפוליטי בגרמניה חייב להציע יותר מקואליציות של נוחות. עליו לצאת למאמץ אמיתי לשלב ולרומם את מזרח גרמניה, להבטיח שאיחוד מחדש אינו רק אירוע היסטורי אלא מציאות פוליטית
אבל מה שהכי הדהים אותי זה האנשים. בצד הקומוניסטי, הם היו בעליל פחות מאושרים – רוחם נראתה כפופה, תופעה שאחר כך למדתי להכיר מקרוב כשגרתי ברומניה שאחרי המהפכה.
במדינת משטרה, שבה מילה שגויה עלולה להכניס אותך לכלא, חברה נעשית מרה אך מאופקת (עד שהכל מתפוצץ).
ביקור בברלין היום הוא חוויה אחרת – ההבדלים החזותיים כמעט נעלמו, בשני הצדדים של העיר יש אותן מכוניות, וצ'קפוינט צ'רלי הוא עכשיו סוג של מוזיאון. אבל את משבר הרוח – את זה קשה יותר למרק.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם