JavaScript is required for our website accessibility to work properly. שלומית טנא: עודד ליפשיץ ז"ל - פורץ דרך בעיתונות הקיבוצית | זמן ישראל

עודד ליפשיץ ז"ל - פורץ דרך בעיתונות הקיבוצית

עודד ליפשיץ (צילום: עמירם אורן)
עמירם אורן
עודד ליפשיץ

"עודד נלחם למען פלסטינים והם בגדו בו והורידו אותו שאולה" אמרה יוכבד (יוכקה) ליפשיץ, רעייתו של החטוף החלל עודד ליפשיץ, ששוביו רצחו אותו והוא הוחזר השבוע לקיבוצו, ניר עוז.

התקשורת הרבתה לספר על מעקביו העקביים למען השלום ונגד נישול הבדואים בפתחת רפיח. על לוחמנותו למען אמת, צדק ומימוש זכויות אדם. על מאבקיו למען שכניו הפלסטינים שמעבר לגדר. הוא היה לוקח חולים לטיפול בבתי-חולים בישראל במסגרת העמותה "בדרך להחלמה". סופר גם על היותו דמות מרכזית בקיבוץ הנגבי הקטן. עודד היה בין מייסדיו.

התקשורת הרבתה לספר על מעקביו העקביים של ליפשיץ למען השלום ונגד נישול הבדואים בפתחת רפיח. על לוחמנותו למען אמת, צדק ומימוש זכויות אדם. על מאבקיו למען שכניו הפלסטינים שמעבר לגדר

אני מבקשת להזכיר כאן פן נוסף וייחודי בקריירה העשירה של עודד שאינו מוכר לציבור הרחב, גם לא לצעירי הקיבוצים. עודד היה פורץ דרך ממש בעיתונות הקיבוצית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ממובילי המאבק לחופש הביטוי, לשקיפות המידע ולדיווח מלא בלי מורא ובלי משוא פנים. כבר כתבתי על כך משהו בימים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר נודע לי על חטיפתו.

עודד ליפשיץ התחיל בעבודה עיתונאית רצופה, ביומון "על המשמר" המנוח של מפלגת מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר, לאחר שכבר חצה את גיל 40. לאחר שהעיתון נסגר, בשנת 1995, הוא המשיך את עבודתו העיתונאית במסגרת המוסף הקיבוצי "הדף הירוק". בשנים האחרונות הוא פרסם טורים מבריקים בעמודי הדעות של עיתון "הארץ".

לעבודתו העיתונאית קדמה קריירה קיבוצית רבגונית. הוא כיהן בקיבוצו בכל התפקידים המרכזיים: היה מזכיר קיבוץ, גזבר ומרכז משק. היה גם חקלאי ולמד מנהל עסקים. הדריך את אנשי הקיבוץ הצעיר כרם-שלום.

המאבקים הרצופים אפיינו גם את התנהלותו של עודד כעיתונאי. הוא הרבה לפרסם רשימות פובליציסטיות מבריקות על נושאי פוליטיקה ואידיאולוגיה, חברה וקיבוץ, ותחקירים מעמיקים על הסתבכויות ופשלות של הממסד הכלכלי הקיבוצי ושל המפעלים האזוריים שבשליטת הקיבוצים.

תחקיריו התבססו על איסוף מידע נרחב ועל נתונים סטטיסטיים. סגנונו היה חד, שנון, ענייני. הוא שלל את הגישה שרווחה בקיבוצים עד לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, אשר לפיה אין להוציא החוצה, לעיתונות החיצונית הנפוצה, את הכביסה הפנימית של משפחת הקיבוץ. שמוטב להתבצר בגישת "הכול נשאר במשפחה".

פן נוסף וייחודי בקריירה העשירה שלו – עודד היה פורץ דרך ממש בעיתונות הקיבוצית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ממובילי המאבק לחופש הביטוי, לשקיפות המידע ולדיווח מלא בלי מורא ובלי משוא פנים

יעקב חזן הישיש ממשמר העמק, איש "ההנהגה ההיסטורית" של מפלגת מפ"ם ותנועת הקיבוץ הארצי אמר בפורום קיבוצי פומבי: "עודד ליפשיץ לא אוהב מספיק את התנועה". הוא קבע גם שבעיתונות קיבוצית "אסור לכתוב דברים שחברי קיבוצים יתביישו לקרוא". והיו צעירים מרדנים אשר קראו לעיתונות הקיבוצית דאז בשם "פרבדה" ("האמת" ברוסית) כשם ביטאונה ושופרה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות.

עורכי "על המשמר" אמנם לא נדרשו לשלוח את עודד ליפשיץ הביתה, אבל בכירים בתנועה הקיבוצית לחצו עליהם "שיפעלו לריסונו". ארגונים כלכליים קיבוציים אף איימו על "על המשמר" במניעת מודעות.

עודד לא נבהל מהעימותים התכופים עם הממסד הקיבוצי. הוא שמר על פרופורציות ונמנע מהתלהמות. ואף דיבר באותה תקופה על תהליך איטי של היפתחות לתקשורת ביקורתית ואמינה.

"מתחילים להבין", אמר לי בראיון, "שאין פרות קדושות. שאהבה בסיסית של עיתונאי לתנועה הקיבוצית לא צריכה לחסום מידע". עודד ועיתונאים ספורים נוספים, בהיותם בגילאי השלושים והארבעים שלהם, שברו מסורת ארוכה של סגנון עיתונאי קיבוצי, חיובי, כמעט לטפני. סגנונם של "אנשים שלנו" הפונים אל משפחת הקיבוץ. היום זה נראה כהתפרצות לדלת פתוחה. אך אז התנהלותם הייתה נועזת למדי.

עורכי "על המשמר" אמנם לא נדרשו לשלוח את עודד ליפשיץ הביתה, אבל בכירים בתנועה הקיבוצית לחצו עליהם "שיפעלו לריסונו". ארגונים כלכליים קיבוציים אף איימו על "על המשמר" במניעת מודעות

קשה להיות לאורך זמן בעל טור עיתונאי שבועי. בעלי טורים ותיקים רבים מתקשים לשמור על רעננות כתיבתם. להאיר תמיד זוויות ועובדות חדשות בלי לטרחן ובלי למחזר את עצמם. בטורי הדעה השבועיים של עודד מצאתי תמיד חידושים, עובדות ותובנות חדשות. אמרתי לו פעם שבעיניי זה מעורר השתאות. תגובתו הפתיעה אותי.

"טור אחד בשבוע", אמר, "לא מספיק לי כדי לבטא את כל מה שיש לי לומר". כל כך קודח היה ראשו, כל כך מלא וגדוש.

*  *  *

עודד ליפשיץ טיפל, כאמור, בעט מושחזת בממסד הכלכלי של התנועות הקיבוציות. עם זאת, הוא שמר ביושר על פרופורציות ונמנע מלגלוש לתיאורים פופוליסטיים על השתלטות השחיתות.

פרשיות כלכליות שבהן הסתבכו התנועות הקיבוציות גררו גל שמועות על חיי דולצ"ה ויטה שמנהלים בכירי כלכלה קיבוצניקים בעיר הגדולה. חברים מהשורה הצביעו בזעם על סממני יוקרה וסטטוס מנקרי עיניים שבהם מתהדרים מנהלים. נשמעו רינונים על מעופפים בקפיצות דילוגים לחו"ל, על בכיר שהוא חבר "מועדון הבריאות" בהילטון ונוסע במוניות ספיישל מתל-אביב לביתו שבצפון. לשכות מנהלים מפוארות ופגישות עסקים במסעדות יוקרה אף הן נחשבו לצרימה "לא קיבוצית".

עודד ליפשיץ טיפל, כאמור, בעט מושחזת בממסד הכלכלי של התנועות הקיבוציות. עם זאת, הוא שמר ביושר על פרופורציות ונמנע מלגלוש לתיאורים פופוליסטיים על השתלטות השחיתות

באותה תקופה, ב-1986, פרסמתי ב"ידיעות אחרונות" כתבה על "הפעילים" – זה כינויים של קיבוצניקים שיוצאים למשך מספר שנים למלא תפקידים במוסדות התנועה בעיר. עודד ליפשיץ היה בין המרואיינים שצוטטו באותה כתבה. הוא ביקש לשמור על פרופורציות ולרסן את השמועות.

"רוב הבכירים הקיבוצניקים", העיד ליפשיץ, "שומרים על סגנון חיים צנוע ועל נורמות קיבוציות. לשכות סטייל 'דאלאס' אפשר למצוא רק אצל מנהלי המפעלים האזוריים. דאלאס, להזכירכם, הייתה סדרת טלוויזיה פופולרית שגיבוריה היו בני משפחת אילי נפט עתירי ממון.

"כך, למשל", הוסיף עודד, "המשרדים התל-אביביים של 'משקי הנגב' יותר מפוארים מהלשכה של מנהל 'כור'. אבל יש פער ניכר בין הפשטות וסגנון החיים הצנוע של רוב הפעילים הקיבוצניקים לבין הסגנון של עמיתיהם, בכירי המפעלים האזוריים. הסיבה לפער הזה ברורה, המפעלים האזוריים לא כפופים לפיקוח ציבורי הדוק. ואילו הפעילים במוסדות התנועה בעיר יושבים בתוך עמם. במשרדיהם אין שום סממן של לשכות מנהלים".

ואכן הכרתי היטב באותה תקופה את בית הקיבוץ הארצי בתל-אביב וכן גם את משרדי התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת. חדרים קטנים, כל הדלתות פתוחות. מול הדלת הפתוחה של מחלקת הכלכלה יושבים אנשי מחלקת החברה או המחלקה לחינוך.

האווירה במשרדי התק"ם משפחתית-קיבוצניקית ובלתי אמצעית. רכזי משק, מזכירים, גזברים, נכנסים בטבעיות אל רכזי מחלקות. לא תמיד הם מציגים את עצמם בשמם. די שיאמרו "אני מסאסא" או "אני מניר-עוז".

ב-1986, פרסמתי כתבה על "הפעילים" – כינויים של קיבוצניקים שיוצאים לכמה שנים למלא תפקידים במוסדות התנועה בעיר. ליפשיץ, שהיה בין המרואיינים, ביקש לרסן את השמועות

אילו עודד היה זוכה לחזור חי משביו, הוא היה ודאי כדרכו שוב יוצא למאבק. ועל כך כתב ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע, חברו הקרוב שהכיר היטב את עודד:

"הוא היה מתגייס בכל כוחו למאבק לשחרור החטופים…הוא לא היה מרפה עד שאחרון החטופים היה חוזר הביתה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 995 מילים
סגירה
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.