ושטף הכתום את הארץ, והשמש הייתה גבוהה בצהריים, והאור הכתום שטף את העולם כמו הבטחה שעדיין לא נשברה. אבל היום, הכתום לא היה רק צבע של שמש ותפוז וחלמון וג'ינגי' – הוא היה צבע של פרידה ושל כאב שנשא גאווה.

דגלים כתומים ליוו את מסע הלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס, כמו קרני אור אחרונות לפני שהשמים נאספים אל תוך הלילה. בלונים כתומים נשלחו אל האוויר, עולים מעלה כאילו הם עצמם נושאים את הנשמות אל מקום שבו הכאב כבר אינו נוגע.

דגלים כתומים ליוו את מסע הלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס, כקרני אור אחרונות לפני שהשמים נאספים אל הלילה. בלונים כתומים נשלחו אל האוויר, עולים מעלה כאילו נושאים את הנשמות למקום בו הכאב כבר אינו נוגע

שוב נזכרתי בשירו של דילן תומס, And death shall have no dominion. הוא כתב אותו בשנת 1933, שיר על התרסה, על חיי הנפש שמעבר למוות, על כוחם של החיים לא להיכנע לכיליון. השיר תורגם בעבר לעברית כ"ולא תהיה למוות ממשלה".

בנובמבר 2023 החלטתי, בעיקר עבור נפשי שלי, לתרגם אותו מחדש ולבחור במילה אחרת. דומיניון היא לא רק ממשלה, היא שליטה, היא כוח שכופה את עצמו על החיים. אבל בשירו של תומאס, למוות אין באמת כוח כזה.

ועוד דבר דחף אותי לתרגם את השיר בחורף שעבר. באותו נובמבר כבר היה העם כמרקחה. עסקת שחרור החטופים הראשונה בדיוק יצאה לדרך. זמן קצר לאחר מכן חזרנו להילחם בעזה והרבה חטופים וחיילים מתו מאז. והנה המציאות מאיימת לחזור על עצמה כמו שמש בוערת העולה שוב במזרח.

בשיר, תומאס מצייר תמונה שבה המוות אינו קובע את גורלו של האדם. הוא אינו החותם האחרון, אלא רק שלב נוסף במעגל הנצחי של החיים. כמו השמש השוקעת, שמאבדת את אורה רק כדי לזרוח מחדש עם בוקר, כך גם הרוח האנושית – איננה נכחדת, אלא משתנה, מתגלגלת, ממשיכה.

השיר מדבר על הסבל האנושי, על הגוף הנשבר, על עצמות שמתפוררות באדמה, אך מעל כל אלה ניצבת הנפש, חזקה יותר מהמוות עצמו. המילים "ולא תהיה למוות שליטה" מהדהדות כמו התרסה, כמו נדר שלא להיכנע, כמו קריאת עידוד אל החיים עצמם.

השיר מדבר על הסבל האנושי, הגוף הנשבר, עצמות מתפוררות באדמה, אך מעל לכל ניצבת הנפש, חזקה מהמוות עצמו. המילים "ולא תהיה למוות שליטה" מהדהדות כהתרסה, נדר שלא להיכנע, קריאת עידוד לחיים עצמם

הכתום שליווה את מסע הפרידה, צבע האש והחיים, הוא ההוכחה לכך. זהו צבעה של השקיעה – רגע שבו נדמה שהאור אובד, שהיום נגמר, שהחושך עומד להשתלט, אבל אנו יודעים את האמת: השמש אינה נכבית. היא רק יוצאת ממסענו כדי לשוב ולזרוח. השקיעה בכתום לוהט היא זיכרון של היום שהלך, אבל גם נבואה ליום שיבוא.

גם האנשים שנפרדו מאיתנו אינם אובדים. כמו הלהבות הכתומות שעדיין זוהרות באופק רגע לפני שהלילה משתלט, כמו הבלונים שצפים לשמיים ואינם נמוגים מיד, כמו דגלים המתנופפים גם לאחר שההמונים עוזבים את המקום – כך גם הרוח, הזיכרון, האהבה. הם אינם נכבים. למוות אין שליטה עליהם.

והשמש שקעה. והיום הכתום נגמר. אבל האור שבו, והזיכרון שהוא נשא – ימשיכו לבעור. וכמו שהשמש תמיד תזרח מחדש, גם הדרישה לשחרור החטופים לא תשקע. היא תעלה בכל בוקר, תבער בכתום בכל יום, ותמשיך לבעור עד שיחזרו הביתה.

ולא תהייה למוות שליטה (דילן תומס, 1933)

ולא תהייה למוות שליטה.
אנשים מתים יתאחדו עירומים
עם האדם שברוח ובירח המערבי;
כשעצמותיהם ינוקו ונקיות ייעלמו
יהיו להם כוכבים במרפקם וברגלם;
למרות שיגעונם, שפויים יהיו,
למרות שבים יטבעו, עלה יעלו;
אף כי אוהבים יאבדו, לא תאבד האהבה;
ולא תהייה למוות שליטה.

ולא תהייה למוות שליטה.
בשוכבם לנצח תחת פיתולי הים
לא ימותו כרוחות הסער;
מפותלים על מתלים כשגידיהם הכזיבו,
קשורים לגלגל ולא יישברו;
האמונה בידיהם לשניים תישבר
ועוולות חד הקרן לגופם תחדורנה;
בהתפצל הכל לא יישברו;
ולא תהייה למוות שליטה.

ולא תהייה למוות שליטה.
לא יוכלו עוד שחפים לבכות באוזנם
ודכי הגלים חזק על החופים לא ישמעו,
היכן שנפתח ניצן לא יוסיף עוד פרח
להרים ראשו למכות הגשם;
למרות שהם משוגעים ומתים כמסמרים,
ראשי הדמויות יפרצו מבעד למרגניות,
יפרצו אל השמש עד כי תישבר החמה ותיפול,
ולא תהייה למוות שליטה.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.