כמה בכינו וכמה ייבבנו, מי בדממה ומי בקול, מי בהחבא ומי בגלוי, מי בשפיפות קומה ומי בזקיפות עם הדגלים. דגלי המדינה והדגלים הכתומים, דגלי המדינה והדגלים הצהובים. וכמה הנענו את גופינו לקול מנגינת אבל פנימית.
.
כי מי יכול היה לחוש אדיש מול שלושה ארונות שיהפכו בהמשך לקבר אחד. מול ארונות של שני פעוטות ואמם. והבטנו ימינה ושמאלה ושוב הרגשנו עם אחד. וכמו לאחר הטבח בשבעה באוקטובר הושמו המחלוקות בצד, לרגע.

מי יכול היה לחוש אדיש מול 3 ארונות שיהפכו בהמשך לקבר אחד. מול ארונות של שני פעוטות ואימם. והבטנו ימינה ושמאלה ושוב הרגשנו עם אחד. וכמו לאחר הטבח בשבעה באוקטובר הושמו המחלוקות בצד, לרגע

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כי הרצון הזה להתרפק ביחד, כעם אחד, כל כך חזק. אין כמו כאב כדי לאחד אותנו. אין כמו תחושת הנרדפות , הפחד, וחוסר האונים.

סליחה, סליחה, אנחנו חוזרים וממלמלים כאילו מעדנו בנימוסים והליכות.
ואני מתבוננת ושואלת – לאן אתם מתכוונים לקחת את הכאב הזה? מה אתם מתכוונים לעשות מול תחושת חוסר האונים?

האם אנחנו מתכוונים לשבת שוב מול החדשות שמועברות 24 שעות ברציפות, שבעה ימים בשבוע, ולהסתכל מהצד? כאילו אנחנו במיצג ריאליטי? לאן אנחנו מתכוונים לקחת את הזעם הזה?

במהלך החודשים האחרונים היו כמה הנחות שליוו את המחאה, אשר באו לידי ביטוי באסיפות מתורבתות מדי מוצ"ש. היו שהעריכו כי הזעקה תעלה מכל חלקי הארץ כשיתבררו ממדי ההתעללות בחטופים. זה לא קרה.

היו שהעריכו שהזעם יתפרץ כשיתברר שרוב החטופים כבר אינם בין החיים. זה לא קרה.

היו שהניחו כי ההודעה על מותם של אריאל, כפיר ושירי ביבס תגרום ההתפרצות הבלתי נשלטת של ההמונים לרחובות. וזה לא קרה.

היו שהעריכו כי הזעקה תעלה בכל הארץ כשיתבררו ממדי ההתעללות בחטופים. זה לא קרה. היו שהעריכו שהזעם יתפרץ כשיתברר שרובם נהרגו. זה לא קרה. גם ההודעה על מות הביבסים לא הולידה התפרצות בלתי נשלטת

ליווינו אותם כאן ובכל העולם באלומות אור כתומות, על בתי ממשל, סמלי תרבות ושלטון באוסטרליה ובפריז ובוושינגטון, וביבבה מתמשכת מקצה הארץ ועד סופה. ומה בימים שאחרי? זהו? הכאב הזה לא יבנה את ההבנה העמוקה לפיה כוח ועוד כוח לא יביאו את השינוי האמיתי?

אז במקום 50 אלף הרוגים ולמעלה ממאה אלף פצועים פלסטינים, יהיו מאה אלף הרוגים ורבע מיליון פצועים? זה מה שירצה את יצר הנקמה? זה מה שיביא עלינו את השקט המיוחל?

באלפי בתים בישראל כבר לא יחזרו לעולם לנשום, לחיות. שם האבל כבר נטע את משכנו. שם נקטפו חייהם של אבות, אחים, בנים, חיילים ואזרחים ששילמו את המחיר. ומה אנחנו נעשה עם ההקרבה הזו? מי קבע שכדי לקיים מסגרת חיים נורמלית אנחנו אמורים לחזור ולשלם בדם, שוב ושוב ושוב?

האם נקום כולנו כאיש אחד ונאמר עד כאן? האם נצא כולנו בקריאה לנהל מו"מ מכבד? כן, עם אויבים! נכון שנעדיף שיקומו קבוצות חובבות ציון שננהל איתן מו"מ, אבל זה הרי לא יקרה.

יש לעשות את המרב כדי לנהל מו"מ בערבויות של ארה"ב בפרט והציר השפוי שכולל את סעודיה וארצות המפרץ בכלל. כי מו"מ להסדר מדיני או לשלום, למי ששכח, מקיימים עם אויבים.

כי במלחמה על החיים של כולנו – תמיד בסופו של דבר מגיע הסדר. גם לאחר השואה, לאחר מלחמה שגבתה את חייהם של כחמישים מיליון בני אדם, הגיעו להסדר. ותשימו לב למינוח: מלחמה שגבתה את חייהם – כאילו מדובר בקופה רושמת. לאחר כל מלחמה עקובה מדם מגיעים להסדר.

האם נקום כולנו כאיש אחד ונאמר עד כאן? האם נצא כולנו בקריאה לנהל מו"מ מכבד? כן, עם אויבים! נכון שנעדיף שיקומו קבוצות חובבות ציון כדי שננהל איתן מו"מ, אבל זה הרי לא יקרה

וכמו שכתב מוחמד דארוויש:

"‏בסוף המלחמה תגמר,
‏המנהיגים ילחצו ידיים
‏ומה שיישאר,
‏הוא אמא זקנה אחת שמחכה לבן הלוחם שלה
‏והרעיה ההיא
‏שמחכה לבעל האהוב שלה
‏וכל הילדים האלה
‏שמחכים לאבא הגיבור שלהם.

‏אני לא יודע
‏מי מכר למי
‏את המולדת של מי
‏אבל ראיתי
‏מי שילם את המחיר".

הגיע זמן שלום. זה לא יחזיר את אריאל, כפיר ושירי ביבס, ולא את עודד ליפשיץ, את שלמה מנצור ואוהד יהלומי, או את צחי עידן ואיציק אלגרט ואת כל יתר ההרוגים והנרצחים – אבל ניצור את האור בקצה המנהרה.
כי זה האינטרס הישראלי.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.