JavaScript is required for our website accessibility to work properly. גדעון אלון: מי יבלום את התדרדרות הכנסת? | זמן ישראל

מי יבלום את התדרדרות הכנסת?

משפחות שכולות ביציע האורחים של מליאת הכנסת מפנות את גבן בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו נואם, 3 במרץ 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חיים גולדברג/פלאש90
משפחות שכולות ביציע האורחים של מליאת הכנסת מפנות את גבן בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו נואם, 3 במרץ 2025

במשך שלושים ואחת השנים שבהן משכן הכנסת היה ביתי השני (מ-1990 עד 2021) בשל היותי כתב פרלמנטרי, לא ראיתי מראות קשים כל כך כפי שראיתי ביום שני בשבוע שעבר במליאת הכנסת.

החלטת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה להגביל את כניסתם של בני משפחות החטופים ליציע הציבור, במהלך דיון בנושא הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת הגורמים והסיבות למחדל של ה-7 באוקטובר 2023, שהוא נושא שבנפשן של משפחות החטופים – היא ביזיון ושערורייה.

החלטת יו"ר הכנסת אוחנה להגביל את כניסת משפחות החטופים ליציע הציבור, במהלך הדיון בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, נושא שהוא שבנפשן של משפחות החטופים – היא ביזיון ושערורייה

חמורה לא פחות מכך היא העובדה שקצין הכנסת הורה לאנשי המשמר להשתמש בכוח כדי למנוע את כניסת כל בני משפחות החטופים ליציע. כמה מבני המשפחות נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי.

גם הדיון במליאת הכנסת לא הוסיף לכבודו של בית המחוקקים. בפתיחת הישיבה סיפרה ח"כ דבי ביטון (יש עתיד) שהיא תושבת שדרות, על הימים הקשים שעברו עליהם בעוטף עזה. לקראת סיום דבריה היא ביקשה מראש הממשלה בנימין נתניהו שנכח באולם ומכל השרים והח"כים לקום על רגליהם לדקת דומייה לזכר חללי המלחמה.

יו"ר הכנסת אוחנה לא אהב את הרעיון הזה וציין שהוא זה שקובע את הנהלים מתי יקומו נבחרי הציבור לדקת דומייה לזכר החללים, אבל ח"כ ביטון לא ויתרה ושכנעה מעל הדוכן את נתניהו והשרים והח"כים לקום לדקת דומיה והוא נענה לפנייתה. המחזה המביש היה שרק אוחנה ומזכיר הכנסת נשארו לשבת על מקומותיהם.

לאורך כל הדיון ב"40 חתימות" בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית, הזדעזעתי מרמת הטינה, האיבה והמתיחות השוררים בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה. גם בעבר היו מתחים בין הח"כים של המערך לבין אלה של הליכוד. גם אז צעקו וקיללו מדי פעם אלה את אלה.

אני זוכר את ההתנגחויות בין דוד בן-גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר ממפא"י ולאחר מכן בין המערך לבין מנחם בגין מהליכוד. אני זוכר את המתיחות וחוסר האמון ששררו בין יצחק שמיר מהליכוד לבין שמעון פרס מהמערך, אבל הייתה להם גדלות הנפש והיכולת להקים ב-1988 ממשלת ליכוד לאומית כי בעיניהם צרכי המדינה קדמו לשיקולים הפוליטיים – אבל לא הייתה אותה שנאה מפעפעת. אני גם זוכר את המתיחות ביחסים בין אהוד ברק כראש ממשלה לבין יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון מהליכוד.

הזדעזעתי מרמת הטינה, האיבה והמתיחות בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה. גם בעבר היו מתחים בין הח"כים של המערך והליכוד. גם אז צעקו וקיללו מדי פעם אלה את אלה, אבל לא הייתה אותה שנאה מפעפעת

כיום השסע בין הקואליציה והאופוזיציה נעשה כל כך עמוק, שאין כמעט הידברות ביניהם. לדוגמה, שרים וח"כים מהליכוד מאמינים שאפילו המאבק שמנהלת האופוזיציה להחזרת החטופים מהמנהרות בעזה, נעשה לצרכים פוליטיים גרידא.

אותם בכירי ליכוד סבורים גם משום מה, כי למרות שאין לכך שום אחיזה במציאות – גם משפחות החטופים חברו לאופוזיציה כדי לנגח את הממשלה. לכן כששאלו את ניר ברקת אם ראה את הריאיון עם אלי שרעבי ב"עובדה" לענות ש"היו לי דברים יותר חשובים לעשות".

בעיקר נדהמתי מכך שנתניהו, שהוא בדרך כלל אדם מאופק אשר איננו מאבד את שלוותו, דיבר בזעם ובכעס ונופף בידיו, כשדיבר על העוול שנגרם לו במשפטו ומתח ביקורת על כלי התקשורת שתוקפים אותו ללא הרף, לדבריו, ומוסרים מידע שקרי המודלף להם מגורמים שמתנגדים לממשלתו ולמדיניותו. נתניהו גם לא חסך ביקורת מהאופוזיציה ובעיקר מיו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד.

גם כשח"כ חילי טרופר עלה לדוכן הנואמים כדי להקריא בקול את המכתב ששלח ירדן ביבס לראש הממשלה, לא אפשרו לו השרים והח"כים נאמני נתניהו לעשות זאת, ולא טרחו להאזין לתוכן המכתב המרגש. מכתב בו קרא ביבס, ששכל את אשתו ושני ילדיו, להודיע עוד באותו יום על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחזק את ביטחון ישראל.

ביבס כתב "כל כך הרבה אזרחים מבקשים סליחה אבל כל כך מעט פוליטיקאים מבקשים סליחה…אני פונה אליך אדוני ראש הממשלה, טרם נכנסתי לביתי בניר עוז ואיני יודע מה מצפה לי בפנים. אני מבקש ממך להגיע יחד איתי, להצטרף אליי לפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר. אני מבקש שנעשה את זה יחד. אם לא נסתכל לאסון בעיניים, לא נוכל להשתקם".

כיום השסע בין הקואליציה והאופוזיציה הפך כה עמוק, עד שאין כמעט הידברות ביניהם. בכירי הליכוד מאמינים, למשל, כי אפילו המאבק שמנהלת האופוזיציה להחזרת החטופים מעזה נעשה לצרכים פוליטיים

אותו יום שני ללא ספק יירשם בתולדות המדינה כאחד הימים העצובים והקודרים ביותר בתולדותיה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעיתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של ״הארץ״ ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תוכניות בערוץ הכנסת, הפיק הסרט התיעודי ״חומות של שתיקה״ על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופרסם חמישה ספרים. האחרונים שבהם ״מתחככים״, על הכנסת ו״סופה עזה״ על המלחמה הנוכחית . זכה ב-2021 לפרס למפעל חיים בתקשורת מהמכללה האקדמית ״כנרת״. בסוף אפריל 2021 יצא לגמלאות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
כאילו מדובר בדמוקרטיה על מלא, וכאילו אותו אירוע היה התחתית, כשזו רק תחילת הדהירה לתהום - צעד אחד, מילוי פקודה אחת, חלק מגישה סדורה, מתהליכים מאיצים. הרי הכנסת אמורה לבקר בוועדות ... המשך קריאה

כאילו מדובר בדמוקרטיה על מלא,
וכאילו אותו אירוע היה התחתית,
כשזו רק תחילת הדהירה לתהום –
צעד אחד, מילוי פקודה אחת,
חלק מגישה סדורה,
מתהליכים מאיצים.
הרי הכנסת אמורה לבקר בוועדות את הרשות המבצעת, לשמור על האזרחים והדמוקרטיה, לאפשר שיח רציונלי ולא קבלת החלטות של אינטרסים צרים ופנטזיות משיחיות.
היסטורית,
תהליכים פשיסטיים דיקטטוריים כוללים:
הפיכה. השתלטות. רמיסה.
סירוס שומרי הסף.
הכפפת הרשות המחוקקת, ודרך זו גם השופטת.
נטילת זכויות. דיכוי פיסי.
הינדוס נרטיב שקר וחינוך מחדש.
מצב חירום נצחי. שעבוד האזרחים ליוקר מחיה ושירות ואלימות.
הגדרת האופוזיציה כאויב.
בהמשך מגיעים מעצרי מתנגדי המשטר,
החרמת קניין פרטי,
והכרזה רשמית על מנהיג עליון ומנגנוניו.
אחר כך באות קריסות.

עוד 648 מילים ו-2 תגובות
סגירה