מדינה שלמה חיה יותר משנה וחצי בעצב, יגון וכאב על החטופים והנרצחים, על הרוגיה ונופליה ונזקיה הנפשיים והאחרים. אנחנו חיים בטראומה. עדיין בהלם. האנרגיות שלנו הוזזו הצידה לנוכח הטרגדיה והתוגה המשפיעה על תפיסת המציאות.

החרדה שלנו מלווה בחוסר אמון כלפי מערכות השלטון, והחרדה לגורל המדינה פוגמת בתחושת הביטחון, באיכות החיים ובשלווה שאליה אנו מייחלים בחיינו היום-יומיים. עכשיו הגיעה העת לחתור להחזיר את החיים למסלולם חרף הקושי הגדול הכרוך בכך. עמים אינם יכולים לחיות את השכול כל חייהם ובני אדם אינם יכולים להחזיק מעמד כך לאורך זמן. זה בלתי סביר ובלתי אנושי.

החרדה שלנו מלווה בחוסר אמון כלפי מערכות השלטון, והחרדה לגורל המדינה פוגמת בתחושת הביטחון, באיכות החיים ובשלווה שאליה אנו מייחלים בחיינו היום-יומיים. עכשיו הגיע העת להחזיר את החיים למסלולם

העם היהודי ידע חורבן, הרס ושואה והשכיל לקום ולשקם את הריסותיו ולחזור ולבנות את חייו, ביטחונו ותרבותו, ולהעמיד דורות של ממשיכים, בונים ויוצרים. אפילו אחרי חורבן הבית הראשון והשני שוקמו החיים היהודיים ונמשכה היצירה והשגשוג, וחיי הרוח והתרבות הלכו והתעצמו לדרגות נעלות אף יותר מתקופת קיומו של בית המקדש.

בחלוף שנה וחצי צריך להחליף דיסקט. זה נכון, יש חטופים עדיין בעזה, הכאב טרי, הפצע עדיין פתוח והנזקים כואבים. אולם יש בישראל מאות אלפי נפגעי טראומה שצריך להחזיר למסלול החיים הנורמליים.

בישראל חיים עשרה מיליון בני אדם שחייהם צריכים להמשך כדי להבטיח בריאות נפשית וחיים סדירים להם ולילדיהם. הכרחי לייצר עבור הילדים הגדלים כאן תנאי גידול מאושרים ורגיעה. הם חיו במתח ורבים זקוקים לטיפול מלחץ האזעקות והחרדה הממושכת, שהרשתות והתקשורת העצימו ללא הפסקה. למענם ראוי לשנות מסלול, לשנות את האווירה העכורה, לייצר שלווה סביבתית ולהפחית רעשי רקע המגבירים אי שקט ומתחים.

ראוי להתנזר מעט מן החדשות, לצפות פחות בסרטי ה-7 באוקטובר, ולחתור כל העת לחזור אל החיים הנורמליים. ההתנתקות מעת לעת טובה לבריאות הנפש, לרוגע הכול כך דרוש לכולנו כבני אדם.

אנו משתוקקים אל הדברים הקטנים והפעוטים של החיים שעושים לנו את היום ונותנים לנו סיפוק – המשפחה והחברים, ההגשמה האישית והחוויות שנותנות משמעות לחיינו. מהליכה בטבע שמעניקה חמצן לנפש, מחיוך של ילד ומרגעים של אושר שמשפרים את מצב הרוח וממתיקים את החיים.

בחלוף שנה וחצי צריך להחליף דיסקט. זה נכון, יש חטופים עדיין בעזה, הכאב טרי, הפצע עדיין פתוח והנזקים כואבים. אולם יש בישראל מאות אלפי נפגעי טראומה שצריך להחזיר למסלול החיים הנורמליים

החברה האזרחית ניצחה את המלחמה – לא המדינה וקברניטיה, לא משתמטיה ורבניה המתבצרים במגדל השן ושקועים בבועתם, אלא צעירים נחושים ומתנדבים ששינו את המאזן לטובה. הם זקוקים לעבור לשלב התקווה וההגשמה.

ההפתעות הבלתי צפויות בחיינו מאלצות אותנו להסתגל למצבים חדשים וראוי להשתחרר מהם כמו מפלט מתא לחץ טורדני. רצוי לעצב את המציאות החדשה כך שלא תהווה כניעה למצב הקיים שמוביל לשקיעה. אנחנו חייבים להוציא את עצמנו מתוך הנסיבות אל האופק ואל המעשה המשנה כיוון.

אני תוהה רבות כיצד ניתן למתן את השיח הרעיל בתוכנו, שמונע מאתנו להתנהל כחברה נורמלית. הרעילות אוטמת את הלב ממצוקות האחר ומקשיחה את עמדות מנהיגינו לכאב האזרחים שקולם נמוג.

אני מחפש קברניטים שמוכנים לספוג ולהכיל ביקורת, להקשיב ולתת תחושה של הבנת הכאב והזעם. לומר לאנשים את המילה הפשוטה "אני מבין את כאבך" – בוא נראה יחד כיצד ניתן לפתור את המחלוקות ולהתקדם ליום המחר.

זה הבסיס הראשוני להתחלה חדשה ולשיפור האקלים, והוא חסר כמו אוויר לנשימה. רבים משרי הקואליציה וחברי הכנסת נוטעים בנו את הרושם שהם קמים בבוקר בשביל לנקום במישהו ולהפגין את כוחנותם במקום לעשות למעננו.

זה חייב להשתנות מהיסוד, והחברה האזרחית צריכה ליצר תקווה מתוך החלל הריק, כשהמוצא מן המצב בולט בהעדרו. זה יסייע ליצר דינמיקה אחרת וישפר את השיח והמורל. האזרחים ראויים למידה רבה של חמלה ואנושיות כדי להתגבר על השבר העמוק בתוכנו.

החברה האזרחית ניצחה את המלחמה – לא המדינה וקברניטיה, משתמטיה ורבניה השקועים בבועתם, אלא צעירים נחושים ומתנדבים ששינו את המאזן לטובה. הם זקוקים לעבור לשלב התקווה וההגשמה

מישהו צריך לשדר כאן אופטימיות וליצר אופק חדש בים של מורל ירוד ופסימיות, הדוחקת את הטוב המשותף הדרוש להמראה מחודשת. אנו זקוקים להחליף את הנוהגים בספינה ולשנות את כיוון הרוח.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.