ג'ורג' סמעאן הוא ערבי נוצרי, בן 73, יליד הכפר ראמה. מוזיקאי, נגן עוּד, כינור וסאז. נשוי לאווה, בת הכפר ג'יש (גוש חלב), ואב לארבע בנות. סמעאן מחזיק בג'יש צימרים שבהם מתקיימים גם מפגשים מוזיקליים כמו זה של "אהבה גלילית", הרכב מוזיקלי יהודי-ערבי שהוא הקים.
כבר שנים רבות הוא מנגן עם אהוד בנאי, וחולם איתו על שלום. כן, גם היום. הוא מאמין שהכלכלה היא מפתח לקירוב לבבות ומשוכנע שאין מספיק מפגשים בין יהודים לערבים, מה שיוצר דמוניזציה הדדית. בחודשי המלחמה הראשונים הוא הופיע בהתנדבות בפני מפונים וחיילים.
מה שלומך?
"חלק בסדר והשאר בטיפול. זאת התשובה שצריך לאמץ בתקופה הזאת. אני עצוב. לא תיארתי לעצמי שנגיע למקום כזה. אבל תראי כמה נכסים נותנת לנו ארץ זבת חלב ודבש. תראי כמה צמחי מאכל ומרפא יש לנו, יחסית לשטח שבו אנחנו חיים. הבוקר הבאתי מהטבע ברוקולי יפה וקטפתי גם אספרגוס".
"תראי כמה נכסים נותנת לנו ארץ זבת חלב ודבש. תראי כמה צמחי מאכל ומרפא יש לנו, יחסית לשטח שבו אנחנו חיים. הבוקר הבאתי מהטבע ברוקולי יפה וקטפתי גם אספרגוס"
מה אתה מכין מהאספרגוס?
"אני לוקח מחבת, מחמם שמן זית על אש קטנה, קוצץ בצל ושום ומחכה שיתרככו, מוסיף אספרגוס וטנטול (דלעת הנחש; תמ"ס), נותן להם להתבשל קצת, מוריד מהאש, מתבל במלח, פלפל שחור, כורכום, לימון, קינמון, מוסיף קצת שום טרי ואוכל. יא חביבתי, זה טעים. וגם פותח את העורקים".
ספר לי איך הגעת למוזיקה.
"בחופש הגדול של גיל 8, לקחתי פח ריק של שמן מנוע, מתחתי עליו מיתרי דיג וכל החופש ניגנתי בו ודמיינתי שאני זמר.
"יום אחד חיפשתי בארון חולצה עם שרוול ארוך, הושטתי את היד למדף גבוה, ופתאום נגעתי במשהו. משכתי אותו וראיתי כינור עם קשת שבורה. לקחתי חתיכת צינור חלול עשוי נחושת, חיברתי בעזרתו את השבר, ונהייתה לי קשת. הייתי ילד. לא ידעתי כלום על כינור. ניסיתי לנגן ויצא לי צליל צרוד. הרטבתי את הקשת במעט מים ויצא לי צליל טוב יותר.
"באותם ימים הייתה בקול ישראל בערבית תוכנית דרישות שלום. הפתיח היה פשוט וקליט. הקשבתי לו כמה פעמים, לקחתי את הכינור וניגנתי על מיתר אחד את מה ששמעתי. הרגשתי שאני יושב על שטיח ומעופף.
"באותם ימים הייתה בקול ישראל בערבית תוכנית דרישות שלום. הפתיח היה פשוט וקליט. הקשבתי לו כמה פעמים, לקחתי את הכינור וניגנתי על מיתר אחד את מה ששמעתי. הרגשתי שאני יושב על שטיח ומעופף"
"ואז, חזר לגור בראמה אליאס ג'ובראן, המורה לכינור. לקחתי את הכינור עם הקשת השבורה, באתי אליו ואמרתי, אני רוצה ללמוד אצלך. הוא שאל, איך אתה מוציא צליל מהדבר הזה? אמרתי, רגע. הלכתי למטבח, הרטבתי את הקשת וחזרתי לסלון כשאני משאיר אחריי שביל טיפות מים.
"אליאס הבין שאני רציני, הביא כינור ואמר לי, עכשיו תנגן שוב את מה שניגנת לי. ניגנתי, והוא היה בשוק. מייד הוא הוציא חוברת תווים והתחיל לכתוב בה. לקחתי את המחברת, עליתי הביתה מבסוט והתחלתי להתאמן. ההורים שלי שמעו שאני בקטע של מוזיקה, שאני בטירוף, ובאו אלי במקל גומי. הם רצו עורך דין, מהנדס, רופא. משפחה פולנית. מה פתאום מוזיקה?
"באתי לאליאס בבכי והראיתי לו את המכות. אמרתי לו, אני רוצה לנגן והם לא מסכימים. היה לו פיאט 600 עם דלת שנפתחת הפוך. הוא נכנס לאוטו, נסע אליי הביתה ואמר להורים שלי, יש לי חדר לתת לו. הוא יכול לגור אצלי אם אתם לא רוצים אותו. מה אתם מרביצים לילד שרוצה לנגן? הוא לעולם הוא לא יהיה רופא ולא מהנדס. הוא מוזיקאי.
"אליאס היה האבא השני שלי. הוא לקח אותי למקהלה בנצרת להופיע איתו, שם ניגנתי בפעם הראשונה מול קהל. בשלב מאוחר יותר, הוא שמע אותי שר ואמר, אתה צריך עוּד. העוּד ילווה אותך בשירה כמו פסנתר.
"אליאס היה האבא השני שלי. הוא לקח אותי למקהלה בנצרת להופיע איתו, שם ניגנתי בפעם הראשונה מול קהל. בשלב מאוחר יותר, הוא שמע אותי שר ואמר, אתה צריך עוּד. העוּד ילווה אותך בשירה כמו פסנתר"
"באתי לאחים שלי ואמרתי להם, המורה אמר שאני צריך עוּד. אח שלי אמר, יש עכשיו מסיק זיתים. רד למסוק, תביא את הזיתים לבית הבד, חכה שיהיה שמן, תמכור אותו ואז נקנה לך עוּד. זה היה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים.
"שלושה חודשים אחר כך אחי נסע לנַאבְּלֶס (שכם) וקנה לי עוּד. באתי לאליאס, הוא שיפץ לי קצת את העוּד והתחלתי לנגן. את כל התווים שהוא כתב לי לעוּד, ביצעתי גם על הכינור. הוא קלט שאני אוהב את הכינור ושלח אותי לקונסרבטוריון ברחוב הפרסים 9 בחיפה, ללמוד אצל המורה המיתולוגי קגן.
"לקח לי שישה חודשים ללמוד להחזיק את הכינור נכון. קשת למעלה, קשת למטה, קרשנדו, פיאניסימו. כמעט ברחתי. אבל הלימוד, הקפיץ אותי".
בשלב מסוים הפכת בעצמך מורה למוזיקה.
"נכון. בתחילת שנות העשרים שלי התחלתי ללמד מוזיקה במשרד החינוך. לימדתי שש עשרה שנים בבית ג'ן ושמונה שנים בראמה. אחרי 24 שנים יצאתי לפנסיה מוקדמת והמשכתי לעשות מוזיקה".
ספר לי על תחנה משמעותית במסע המוזיקלי שלך.
"בשנות השמונים התחברתי לדרורה חבקין. מוזיקאית נפלאה, פסנתרנית ומלחינה שגרה בראש פינה ואפילו לימדה את הילדים של מלך ומלכת הולנד. הכרתי אותה דרך חבר ירושלמי משותף, הפסיכולוג דייב כץ, שעבר לגור בראש פינה. ביקשתי מדייב שישאל את דרורה אם היא רוצה לשלב עוּד עם נגינת הפסנתר. ואכן, הוא חזר אליי ואמר, היא מחכה לך ביום שלישי בארבע.
"כשנכנסתי אליה הביתה, הוצאתי את העוּד, דרורה ניגשה לפסנתר וניגנתי לה סולם שנקרא אל-חיג'אז, שזה סולם שבא מהמדבר. במוזיקה הים תיכונית, כל סולם מוזיקלי מבטא את השטח הגאוגרפי שחיים בו. למשל, בלבנון יש הרים ונהרות וטבע זורם והסולם נקרא בייאת, שהוא סולם עליז ומז'ורי. בסוריה יש ראסט, שמקביל לסולם המז'ורי ויש בו גבריות, נוכחות ועוצמה.
"היה לנו חיבור מיידי. אני ניגנתי את המלודיה, דרורה את ההרמוניה וסאלם דרוויש, בן משפחה שלי – את הקצב. בכל שבוע היינו נפגשים אצלה ותושבים מהשכונה העתיקה ג'עוני, היו באים בעקבות הצלילים, עומדים בחוץ ומקשיבים.
"המפגש הזה פתח לי עולם. עד אז הייתי במעגל המוזיקה הים תיכונית ומאז התחלנו להופיע למען דו-קיום עד שנמאס לנו להופיע למען דו-קיום והתחלנו להגיד שאנחנו מופיעים למען הקיום.
"המפגש הזה פתח לי עולם. עד אז הייתי במעגל המוזיקה הים תיכונית ומאז התחלנו להופיע למען דו-קיום עד שנמאס לנו להופיע למען דו-קיום והתחלנו להגיד שאנחנו מופיעים למען הקיום"
"ואז התחילה האינתיפאדה הראשונה והמבנה קרס. אני זוכר שאמרתי לדרורה, אני לא יכול לשנות שום דבר בשטחים ואת לא יכולה לשנות שום דבר בתל אביב אבל אנחנו יכולים לשמור על הקשר שלנו.
"באותה תקופה, נועם הלוי – אח של אסתר עופרים – התגורר בראש פינה וניגן עם אהוד בנאי. הוא סיפר לאהוד על הטריו הראש-פינאי שלנו ובאחד מימי שלישי נועם נכנס לבית של דרורה עם אהוד והגיטרה והתחיל ג'אם שנמשך עד לפנות בוקר. מאז, ניגנו יחד".
נשמע כמו חיבור מעמקים אופטימי.
"אם מישהו ציפה למשהו אופטימי בארץ הזאת – אלה היינו אנחנו. הנגינה המשותפת הייתה גן עדן. חשבנו שנוכל לעשות מהפכה דרך המוזיקה.
"החיבור המוזיקלי שלנו המשיך גם אחרי שדרורה נפטרה. נסענו לאמריקה דרך קרן ברונפמן לקירוב לבבות. הופענו בסן פרנסיסקו ובבוסטון, שם הגענו לנגן גם באוניברסיטה. מנהל המוסד רצה לעשות חיבור בין פלסטינים ליהודים שחיים שם ואמר לי, אתה היחיד שיכול לעשות את זה.
"אחרי שהמפגש התקיים הוא אמר לי, תישאר פה חודשיים-שלושה. אסדר לך גרין קארד. אמרתי, המים שלכם לא נבלעים לי בגרון. אני צריך את הגליל שלי.
"אחרי שהמפגש התקיים בבוסטון, מנהל המוסד שם אמר לי, תישאר פה חודשיים שלושה. אסדר לך גרין קארד. אמרתי, המים שלכם לא נבלעים לי בגרון. אני צריך את הגליל"
"חזרנו לארץ, אהוד ואני, והמשכנו לנגן יחד. בזכות אהוד בנאי ועובד אפרת, יצא ב-2003 האלבום הלה, של סאלם ושלי. יש בו 12 שירים של האחים רחבאני מלבנון".
מה פירוש המילה "הלה" בערבית?
"מה שהעיניים שלך רואות עד שהן מפסיקות לראות".
אני רואה שאתה מתרגש.
"אני בן 73. פתאום אני נזכר בתחילת הפריחה שלי. איפה הייתי ומה עשיתי. תחנה נוספת הייתה לפני 25 שנה, אז הקמתי את ההרכב המוזיקלי 'רוח גלילית'. סאלם ניגן פרקשן, ג'מיל מנסור עוּד, שאדי מנסור באקורדיון ואני ניגנתי עוּד, כינור וסאז.
"לפני 15 שנה ראה את המופע איש עסקים, שרצה לבוא להתארח בצימרים שלנו בגוש חלב. הוא הגיע עם אשתו, נדלק על המקום ואמר שיבוא עם כל המשפחה ביום ההולדת שלו.
"יומיים לפני האירוע הוא הרים לי טלפון ואמר שהילדים שלו אמרו לו, מה אתה לוקח אותנו לכפר ערבי ביום האדמה? יהרגו אותנו. עניתי, אם הייתה לי אלפית היסוס – הייתי אומר לך. והם באו, אבל הרגשתי כיווץ. למחרת יצאנו לגבעות מסביב לגוש חלב. הראיתי להם איך קוטפים חוביזה והם התלהבו.
"יומיים לפני האירוע הוא הרים לי טלפון ואמר שהילדים שלו אמרו לו, מה אתה לוקח אותנו לכפר ערבי ביום האדמה? יהרגו אותנו. עניתי, אם הייתה לי אלפית היסוס – הייתי אומר לך. והם באו, אבל הרגשתי כיווץ"
"כשחזרנו, בישלתי שומר עם עדשים, חוביזה עם שומר, סלט עולש עם רשאד וחמציצים. פרסתי הכול על השולחן והזמנתי אותם לארוחת צוהריים. זה לא היה בתוכנית. כשהתיישבנו, הצבעתי על השולחן ואמרתי, רואים? זה יום האדמה שלי. האדמה היא לא שלכם ולא שלי. כולנו – שלה.
"לפני ארבע שנים, באמצע הקורונה, הקמתי את ההרכב 'אהבה גלילית' שהתחיל בהופעות שלי ושל שי פנקס, נגן כלי הקשה נפלא מכרמיאל. אחר כך הצטרף דני שביט, גיטריסט פלמנקו, ושחר ברגמן ממעלה צביה שמנגן בס. אנחנו מנגנים בסלון הבית שלי בגוש חלב, שמכיל 60 אנשים, וגם לחברות שמזמינות אותנו. הרפרטואר שלנו מכיל שירים בעברית שמתורגמים לערבית ולהיפך.
"כשמגיעה אלי קבוצה, אני בוחר מישהו ונותן לו דרבוקה, מדגים מקצב פשוט ואנחנו מתחילים לנגן. את צריכה לראות את הפנים של הבן אדם כשהוא מנגן. זה הכי כוס אוחתו על הפוליטיקאים"
"כשמגיעה אלי קבוצה, אני בוחר מישהו ונותן לו דרבוקה, מדגים מקצב פשוט ואנחנו מתחילים לנגן. את צריכה לראות את הפנים של הבן אדם כשהוא מנגן. זה הכי כוס אוחתו על הפוליטיקאים. אני מרגיש שמי ששולט בעולם, מכל הכיוונים, הם נרקיסיסטים פסיכופטים. וזה כואב לי".
מה קרה לך מתחילת המלחמה?
"במשך שנה ושלושה חודשים לא עבדתי. כמו שלא תשקי עץ במים, הוא הולך ומתייבש. כן ניגנתי בהתנדבות, כי זה מה שאני יודע ויכול לעשות. ניגנתי למפונים בקיבוץ אלונים, התנדבתי עם ילדי מפונים בבתי מלון בטבריה וניגנתי עם 'אהבה גלילית' לחיילים בין עצי האבוקדו בכברי.
"הרגשתי שאלה המילואים שלי. אני לא מסוגל להחזיק נשק, הנשק שלי זאת המוזיקה. החיילים קיבלו אותנו יפה ואני חושב שזה בגלל שאני בא ממקום פשוט ונקי. אני לא עושה כאילו, אין עוונטות, ומרגישים את זה".
אתה מאמין שאפשר לקיים דיאלוג בין יהודים לערבים במצב של אובדן אמון חריף כזה?
"שמעון פרס זכרונו לברכה היה אומר, שלום וכלכלה הולכים ביחד. הפתרון פשוט: שיעשו ביחד חקלאות, תיירות, תעשייה, טכנולוגיה, תרבות. ככה נשנה את פני המזרח התיכון. אם אני חי בסוריה, למשל, והמצב הכלכלי שלי משתפר כתוצאה מתהליכים שקורים פה, למה שאקום מחר בבוקר ואזרוק עליך רימון?
"תראי את ערביי ארץ ישראל. איתמר בן גביר ניסה לחמם אותם בזמן המלחמה והם לא התפתו. למה? כי המצב הכלכלי שלהם בסדר.
"אם תיקחי סוס ותגדרי אותו למשך חודש ימים, כשתפתחי את השער הוא יבעט בך. יצאנו מעזה. גידרנו אותם. עשינו שם בית סוהר ואני חלילה לא מצדיק את חמאס. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה אבל אני חושב שאם רוצים – יש פתרון.
"כשהכול זורם ויש עבודה, אז ברמה האישית בין בני האדם אין בעיה. הבעיה היא הפוליטיקאים (שאני מכנה טפו-ליטיקאים) ומי שהכי מעצבנים אותי, הם הדתיים הקיצוניים משני הצדדים. הם מנצחים ואנחנו אוכלים אותה.
"כשהכול זורם ויש עבודה, אז ברמה האישית אין בעיה. הבעיה היא הפוליטיקאים (שאני מכנה טפו-ליטיקאים) ומי שהכי מעצבנים אותי, הם הדתיים הקיצוניים משני הצדדים. הם מנצחים ואנחנו אוכלים אותה"
"אם שני העמים יקשיבו לאהוד בנאי ולי, נסיים את זה תוך חודש. לישראל אף פעם לא הייתה כוונה לסיים את הכיבוש. אהוד אמר לי, אני מוכן לוותר על מזרח ירושלים כדי שיהיה שלום וכשאני חושב על זה, למה בעצם ירושלים לא יכולה להיות כמו הוותיקן? כלומר, לא שייכת לא לנצרות, לא ליהדות ולא לאסלאם. יהיה לה מטבע משלה והיא תהיה פתוחה לכולם".
אתה נוצרי, איפה אתה מרגיש שאתה ממוקם?
"אגיד לך משהו שאני אומר בפעם הראשונה: אצלנו הנוצרים, אין אלימות ואין יריות ואין בלגן ולמרות זאת, היהודי מסתכל עליי כעל ערבי מסוכן ובשביל המוסלמי אני כופר. אם אנשי עזה היו פה, הייתי צריך לשלם ג'יזיה או להתאסלם. נולדתי נוצרי, אבל אני מרגיש שהדת שלי היא המוזיקה. ומי שרוצה להצטרף לדת שלי יש מלא מקום, אהלן וסהלן.
"ואגיד לך עוד משהו: אני אוהב את ישוע, לא בגלל שאני נוצרי אלא בזכות העובדה שגבר ואישה יכולים לשבת יחד במליאה. מהמקום הזה, ששואף לשוויון, התעקשתי שהבנות שלי יעשו תואר באוניברסיטה לפני שהן יוצאות מהבית. זה הנשק היחידי שאני יכול לתת להן כדי להסתדר בעולם: השכלה".
"אני אוהב את ישוע, לא בגלל שאני נוצרי אלא בזכות העובדה שגבר ואישה יכולים לשבת יחד במליאה. מהמקום הזה, ששואף לשוויון, התעקשתי שהבנות שלי יעשו תואר באוניברסיטה לפני שהן יוצאות מהבית"
האם אתה אופטימי?
"אני חייב להיות אופטימי. אחרי כל ירידה יש עלייה למרות שמה שקרה – מערער נורא. באוגוסט האחרון נסעתי להופיע לקבוצת מטיילים בחווה ליד דימונה והרגשתי שלאנשים היה קשה לשמוע שירים בערבית. יכולתי להבין אותם, אבל הרגשתי צער".
מה נותן לך תקווה?
"אנשים טובים. הם קיימים בכל מקום ואני תמיד מחפש אותם. כשאחת הבנות שלי למדה בכיתה ה', לקחו אותם לטיול בעכו, והיא חזרה עם תמונה של מסגד. היא לא ידעה שאנחנו נוצרים כי אנחנו לא הולכים לכנסייה. יום אחד היא אמרה לי, אבא, יש גזענות בבית הספר. אמרתי לה אוקיי, יש גזענות. תתחברי עם אלה שלא גזענים.
"הרבה שנים אני פועל למען היחד, האהבה, השלום והקיום. אני לא נוצרי, לא יהודי, לא מוסלמי ולא דרוזי – אם כי בתעודת הזהות כתוב לי 'ערבי'.
"נגזר עלינו מלמעלה לחיות יחד, אין מה לעשות, ואני יודע שבסקטור הערבי יש הרבה אנשים כמוני אבל אין לנו מספיק הזדמנויות להיפגש. להרגיש אחד את השני. לראות שבסך הכול, כולנו בני אדם שרוצים לחיות בכבוד, לעבוד, ולגדל את הילדים להווה טוב ולעתיד טוב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם