נער בן 15 ומתנדבת בארגון א.ס.ף. שיחקו בכדור בגינה בנווה שאנן. במהלך המשחק, כשהנער ניגש להביא את הכדור, הוא הבחין בילדה כבת שלוש עומדת לבדה ובוכה. הוא ניגש אליה ושאל: "מה קרה?" אך היא נותרה שותקת.
אחרי כמה ניסיונות הצליח הנער לאתר את אימה, שעבדה ב"בר" ברחוב הסמוך. האם יצאה מבית העסק, החזירה את בתה הביתה – שם שהו שני אחיה הגדולים – ושבה מייד לעבודה. נשים העובדות במקום, מול לקוחות גברים, נאלצות לרוב להציע "טובות" בסוף הערב, ובתמורה מקבלות כסף – או מכות. המשטרה אינה מתערבת, וחוק איסור צריכת זנות נותר אות מתה בכל הנוגע אליהן.
זוהי רק אחת מעדויות רבות של עובדות סוציאליות מארגון א.ס.ף. המופיעות בדוח מיוחד המתאר את מצבן של נשים מקרב מבקשות המקלט. יותר ויותר מהן הופכות לאימהות חד־הוריות ונאלצות להסתכן בעבודות מסוג זה כדי לשרוד.
ללא רשת ביטחון כלכלית, ולאחר מגפת הקורונה והמלחמה, רבות מהן חיות בעוני ובסיכון מתמיד להיזרק לרחוב. הן מתקשות לספק מזון לעצמן ולילדיהן, וחלקן אף מוותרות על ארוחות כדי להותיר אוכל לילדיהן
ללא רשת ביטחון כלכלית, ולאחר מגפת הקורונה והמלחמה, רבות מהן חיות בעוני ובסיכון מתמיד להיזרק לרחוב. הן מתקשות לספק מזון לעצמן ולילדיהן, ורבות מהפונות לארגון הסיוע מבקשות אוכל ותחליפי חלב – חלקן אף מוותרות על ארוחות כדי להותיר אוכל לילדיהן.
מוגנות מהרחקה, בלי מעמד
בישראל חיות קרוב ל־20 אלף מבקשות מקלט. מתוכן, 3,596 הגיעו מאריתריאה בשני העשורים האחרונים – חמישית מהן נולדו כבר בארץ – ו־15,216 מאוקראינה בשלוש השנים האחרונות. השאר הגיעו מאתיופיה, קונגו וסודן.
כולן מוגנות מהרחקה וגירוש, אך נאלצות להסתדר ללא מעמד, תלויות בין שמיים וארץ – לא פה ולא שם.
אומנם הישראלים מתמודדים כעת עם מכה כלכלית קשה בשל נטל המלחמה והקיצוץ הרוחבי בשירותים החברתיים, אך אוכלוסייה זו סובלת אף יותר: בין אם מדובר באישה מבוגרת, במי שחלתה פיזית או נפשית, בנכה או באם לילד הזקוק לטיפול רפואי – אף אחת מהן אינה זכאית לדמי אבטלה, קצבאות זקנה, פיצוי על אובדן כושר עבודה, סבסוד ביטוח בריאות ממלכתי או סיוע בשכר דירה.
מחקר של א.ס.ף. ומרכז אדוה חושף כי העוני בקרב פליטים הוא מגדרי באופן מובהק: 64% מהנשים חיות בעוני, לעומת 33% מהגברים. רק הנשים המוכות זכאיות למקלט ואפילו לסיוע בשכ"ד, שאותו הן לא מקבלות בפועל
מחקר של א.ס.ף. ומרכז אדוה חושף כי העוני בקרב פליטים הוא מגדרי באופן מובהק: 64% מהנשים חיות בעוני, לעומת 33% מהגברים. רק הנשים המוכות רשאיות להיכנס למקלט, ולאחר מאבק הן אף זכאיות לשירותים ולסיוע בשכר דירה עם יציאתן ממנו – אך בפועל, חסמים בירוקרטיים מונעים זאת.
עניות וחשופות לפגיעה
נשים אלו פגיעות במיוחד בתוך קהילת מבקשי המקלט, שכן חלק מהגברים מצליחים לקבל אישור הגירה לקנדה או למדינות אחרות באירופה.
הן צופות בתסכול ורואות בעיניים כלות כיצד, בניגוד למצבן בישראל, קהילותיהן במדינות אחרות זוכות לזכויות בסיסיות. כמו כן, ניסיונות המשטר האריתריאי להלך אימים על מתנגדיו – המהווים את הרוב – ולסכסך בינם לבין מי שנחשבים לתומכיו, מצליחים פחות במדינות שבהן לקהילותיהם יש מעמד יציב יותר.
בשורה התחתונה, הדוח קורא להעניק לנשים אלו מעמד של פליטות ולבחון את בקשות המקלט שלהן בהליך הוגן, בהתאם להתחייבותה של ישראל לאמנת הפליטים.
מעמד פליטות יאפשר לנשים הללו את המינימום הדרוש כדי לעבוד ולקיים את עצמן בכבוד, תוך הנגשת מעטפת סוציאלית ושירותים חברתיים – זכויות בסיסיות שמהן נהנה כל אזרח בישראל
מעמד פליטות יאפשר לנשים הללו את המינימום הדרוש כדי לעבוד ולקיים את עצמן בכבוד, תוך הנגשת מעטפת סוציאלית ושירותים חברתיים – זכויות בסיסיות שמהן נהנה כל אזרח בישראל. זו צריכה להיות קריאה מובנת מאליה ואינטרס משותף לכולם. הקריאה לכך אינה חדשה, אך הדוח, המתמקד בנשים, חושף תמונה חמורה של מי שחיות כאן ואינן נראות.
הינה כמה מההיבטים המדכדכים שעולים מהדוח, בליווי עדויות של הנשים עצמן ושל עובדות סוציאליות מארגון א.ס.ף.:
תנאי מגורים קשים – רבות מהדירות שבהן הן חיות סובלות מעובש, זיהום אוויר והיעדר בידוד. הן קרובות לכבישים ראשיים, מחוברות לחשמל לא תקני וסובלות מהפסקות חשמל תכופות. הדירות קטנות, ובחלק מהמקרים עברו הסבה מחנויות או מחסנים שחולקו לכ־15 מ"ר ל"דירה". במרחבים הצפופים הללו מצטופפים תאים משפחתיים שונים, ולעתים ילדים גדולים נאלצים לישון לצד אימם.
החשיפה לפגיעה מצד דיירים אחרים גבוהה, והנשים מוצאות את עצמן בנות ערובה בידי בעלי הדירות. ככל שהן עניות יותר, מצב הדירה מחמיר – וכך גם הפיתוי לחלוק אותה עם מי שאינו רוצה בטובתן. כאשר אישה מדווחת שאינה עובדת אך חיה עם שלושה גברים, עולה החשד כי היא עוסקת בזנות. הדוח קורא למדינה לאפשר לנשים אלו סיוע בשכר דירה, שלפי הקריטריונים המקובלים חלקן אמורות להיות זכאיות לו.
בלי שירותי בריאות
גם בתחום הבריאות המצב חמור לא פחות, ורוב חסרי המעמד איבדו גישה לשירותי רפואה. אריתריאים, סודנים ואוקראינים זכאים לביטוח בריאות רק אם הם קטינים או בני 60 ומעלה, וגם אז הם נדרשים לשלם סכומים גבוהים יחסית, שלעתים קרובות אינם יכולים להרשות לעצמם: 140 שקלים לחודש לילד, 320 שקלים לחודש לקשיש. התקרה המשפחתית, שהייתה נהוגה בעבר, בוטלה.
הדוח מצטט עדויות של שתי נשים שחלו בסרטן ונאלצו להמשיך לעבוד במהלך הטיפולים – רק כדי לשמור על ביטוח הבריאות שלהן. מצב זה חושף אותן להעסקה פוגענית, לניצול ולהידרדרות לחיים ברחוב
נשים אוקראיניות מקבלות שירות רפואי מצומצם, ואלו שנכנסו לישראל לפני המלחמה מודרות ממנו לחלוטין. כל מבקשות המקלט בנות ה־18–60 זכאיות לביטוח רפואי פרטי רק אם המעסיק משלם עבורו, אך רבות מהן אינן מועסקות באופן מוסדר ולכן אינן נהנות מרצף ביטוחי. נשים שאיבדו את עבודתן מאבדות את הגישה לשירותי בריאות – דווקא ברגעים שבהם הן זקוקות להם יותר מכל.
הדוח מצטט עדויות של שתי נשים בשנות ה־30 לחייהן שחלו בסרטן ונאלצו להמשיך לעבוד במהלך הטיפולים – רק כדי לשמור על ביטוח הבריאות שלהן. מצב זה חושף אותן להעסקה פוגענית, לניצול ולהידרדרות לחיים ברחוב. כמו בחברה הכללית, אך בצורה חמורה אף יותר, היעדר יציבות והחמרה בעוני מהווים טריגר להתפרצות של תחלואה נפשית והפרעות דחק – תופעה המוגדרת כטראומה עיקשת הנגרמת מדיכוי מתמשך.
קיימת מרפאה אחת בלבד לבריאות הנפש עבור פליטים מאריתריאה וסודן, אך היא אינה מסוגלת לתת מענה לכל הנזקקות לשירותיה, ורשימות ההמתנה ארוכות. כאמור, כל הסיוע הזמין לנשים ישראליות – כולל טיפולים, תרופות, סל שיקום וקצבאות – חסום לחלוטין בפני מבקשות המקלט.
בלי סיוע נפשי
ללא סיכוי לקבלת סיוע נפשי, רבות מהנשים סובלות מדיכאון וחרדות, ושכיחות הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) בקרבן גבוהה פי 10 מהממוצע. מגפת הקורונה הובילה רבות מהן לאובדן מקומות עבודה, וההסתגרות הממושכת בבית החריפה את התחלואה הנפשית – עד כדי קושי לחזור לשוק העבודה. גם המלחמה והחטופים העצימו חרדות וסערות רגשיות, וחלק מהנשים העידו כי איבדו את ילדיהן באריתריאה ובמדינות נוספות.
"לאשתי זה העלה זיכרונות מהעבר, היא לא מצליחה לתפקד, לא ישנה. גם הילדות שלי מפחדות לצאת מהבית", סיפר פליט אריתריאי שהתפנה מאשקלון עם אשתו ובנותיו
"לאשתי זה העלה זיכרונות מהעבר, היא לא מצליחה לתפקד, לא ישנה בלילות. גם הבנות שלי מפחדות ולא יוצאות מהבית", סיפר גידאי ברהא, פליט אריתריאי שהתפנה מאשקלון עם אשתו ובנותיו אחרי פגיעה ישירה של רקטה בדירתם. הם עברו לחברים במרכז כי לא היו זכאים לסיוע בפינוי מחוץ לעיר מגוריהם – וישנו על מזרנים עד שארגוני הסיוע מצאו להם דירה אחרת.
בלי סמכות הורית
הרבה אימהות חיות בחרדה תמידית שמא לא יהיה מי שידאג לילדיהן אם יקרה להן משהו. ללא אב בתמונה ועם משפחה באריתריאה או במדינות אחרות, הן מרגישות שהכול קם ונופל עליהן. לפי הערכות, מחצית מהפליטות הן חד־הוריות. בקרב אלה שנכנסו להיריון עם כניסתן לישראל, אין תשובה ברורה לשאלה מי האב – לעיתים מדובר באדם שפגע בהן בסיני, ולעיתים זהו היריון לא רצוי.
נשים שחוות אלימות במשפחה חוששות לצאת ממערכת יחסים אלימה, שכן המשמעות עבורן היא אובדן תמיכה כלכלית או נידוי מהקהילה, הרואה בהן לעיתים אשמות בפירוק המשפחה. מעבר לכך, ללא קשר לחוסר המעמד, הן מתמודדות עם פער תרבותי משמעותי מול ילדיהן ואל מול הנורמות המקובלות בישראל.
"כשאת בלי משפחה ובאה מתרבות שונה, לא ידעתי מה אוכלת תינוקת בישראל או מה זה לשים ילד בגן. מה שהרופא לא הסביר לי – לא ידעתי", אומרת אחת הנשים המצוטטות בדוח.
"כשאת בלי משפחה ובאה מתרבות שונה, לא ידעתי מה אוכלת תינוקת בישראל או מה זה לשים ילד בגן. מה שהרופא לא הסביר לי – לא ידעתי"
ללא שליטה בעברית ואי היכרות עם הקוד התרבותי, רבות מהן מאבדות סמכות הורית. בתי הספר אינם תמיד ערוכים לגשר על הפערים, וכתוצאה מכך הילדים והאימהות נופלים בין הכיסאות – במיוחד במוסדות החינוך המופרדים.
אחת האימהות מספרת כי באחד הימים בנה נותר מחוץ לבית הספר ללא השגחה עד השעה 10:00, לאחר שהושעה – אך היא כלל לא ידעה על כך. אימהות לפעוטות בני אפס–שלוש נאלצות להשאיר אותם במסגרות "בייביסיטר" הפועלות ללא רישיון או פיקוח. המסגרות הללו זולות יותר ומציעות שעות שהייה ארוכות, אך הדבר נעשה על חשבון רווחת הילדים.
האימהות יודעות כי במסגרות הללו לילדים אין מספיק מיטות לישון בהן, אין להם מרחב משחק ראוי, והם מוחזקים בחללים צפופים. "הבת שלי הייתה חוזרת עם מכות על כל הפנים, שהתנפחו והשחירו", סיפרה אחת האימהות. "היא התחילה לזחול ונופלת על רהיטים – זה לא היה בטוח".
זו ברירת המחדל של מי שנאלצות לעבוד שעות ארוכות. עם זאת, רק בתל אביב פועלות מסגרות מפוקחות לפליטים ומהגרים, כמו "יוניטף", שבהן צוות המטפלות מגיע מתוך הקהילה – אך גם שם אין די מקום לכל הילדים. הדוח קורא להקמת מעונות מפוקחים ומסובסדים, שייפתחו במספר ובפיזור שיאפשרו קליטה של כלל הילדים בגיל הרך, ולהבטיח את מוגנות הפעוטות, ללא תלות במעמדם האזרחי.
"הבת שלי הייתה חוזרת עם מכות על כל הפנים שהתנפחו והשחירו, היא התחילה לזחול והייתה נופלת על רהיטים, זה לא היה בטוח"
אופק חסום
שובר את הלב במיוחד מצבן של המתבגרות שגדלו או נולדו בישראל, מטפחות כאן שורשים ואינן מכירות את ארצות המוצא שלהן. הנערות מרגישות ישראליות וזכאיות לחינוך, אך בגיל 18 הן הופכות למבקשות מקלט – או, לפי המונחים הרשמיים, ל"מסתננות", ובלשון הבירוקרטיה הקרה: "זרות שאינן בנות הרחקה". הן נכנסות לחיים הבוגרים עם עתיד של זרות שאין לה תאריך תפוגה – אך גם ללא אפשרות להרחיק אותן מישראל.
אף שתל אביב נתפסת כעיר ליברלית ומכילה יחסית, דווקא בה תלמידות מבקשות מקלט ומהגרות לומדות בבתי ספר נפרדים, המיועדים רק להן. בשנה שעברה, לראשונה, העירייה החלה להפעיל שתי כיתות ניסיוניות בכיתות א' ו־ב' בצפון העיר, במטרה לבחון אפשרות לשילובן – מהלך שממחיש עד כמה המצב רחוק משוויון. חלק מהנערות מציגות את עצמן כאתיופיות, בתקווה להיות פחות שקופות וחסרות זכויות.
"למה בכלל לסיים בית ספר? האפשרויות שלי כל כך מועטות", תוהה אחת הצעירות המצוטטות בדוח. האופק החסום פוגע במוטיבציה שלהן להשלים את לימודיהן ומגביר את הסיכון לשוטטות. משם, הדרך קצרה להצעות מגברים ברחוב – "כמה את עולה?" "לאן אנחנו הולכים?" "איך אני אוהב מלאות/נקיות" וכו'.
"אני מרגישה שקופה. חברות שלי מתגייסות ואני לא יכולה, ואם לא צבא אז אני רוצה ללכת לאקדמיה – חולמת ללמוד, שתהיה לי השכלה, שאוכל לתרום לחברה שלי אבל גיליתי שאני לא יכולה להיכנס פנימה. הגעתי לגיל 18 והחיים נתקעו, אני מרגישה שבזבזתי 12 שנות לימודים", אומרת פליטה צעירה אחרת. הנערות האלה יצטרכו לשלם שכר לימוד גבוה ב־25% וייחשבו לתיירות לצורך העניין.
"אני מרגישה שקופה. חברות שלי מתגייסות ואני לא יכולה, ואם לא צבא אז אני רוצה ללכת לאקדמיה – חולמת ללמוד, שתהיה לי השכלה, שאוכל לתרום לחברה. החיים נתקעו"
כל מקצוע הדורש רישוי חסום בפניהן – מהוראה ועד התנדבות במד"א. הדלתות סגורות, והן מוסללות לעבודות ניקיון ו/או עבודות דומות, בדיוק כמו הוריהן.
"אין לי חלום, אני חיה באוויר"
ללא מעמד, ללא מעטפת סוציאלית וללא אופק לתמיכה ולהתקדמות, רבות מהנשים הללו מגיעות לידי ייאוש. "ישראל קיבלה אותנו, אבל לא מעניין אותה מעבר לזה", אומרת ו' לזמן ישראל, שהגיעה לארץ לפני 15 שנה מאריתריאה דרך סודאן ומצרים. כאן נולדו שני ילדיה, הלומדים כיום בבית ספר יסודי.
היא עובדת בניקיון ומרוויחה כ־6,000 שקלים בחודש – מצב שנחשב טוב יחסית לאחרים. היא מצליחה לממן ביטוח רפואי יקר לילדיה ולעצמה, אך נאלצת לוותר על תרופות יקרות. על דיור היא מוציאה כ־5,000 שקלים בחודש יחד עם בעלה, עבור דירה בת שני חדרים.
"אני ברוך השם עובדת, אבל הרבה חולים ולא יכולים לעבוד, מי עוזר להם? יום אחד אני או מישהי אחרת מביאה אוכל אבל אי אפשר להחזיק ככה. הקהילה שלנו במצב קשה. נכון, אנחנו מסתננים אבל באנו לפה כדי לחיות, לא יכולים לצאת מפה. לנשים קשה, חצי מהן חד־הוריות ואף אחד לא שומע אותן.
"כשהגענו אמרו, 'לכו לעבוד וזהו', אבל אנחנו בני אדם, צריכים לגור כמו שצריך ולקבל עזרה אם אנחנו חולים. מי שאוכל לא רואה את הרעב, ככה אני מרגישה"
"כשהגענו אמרו, 'לכו לעבוד וזהו', אבל אנחנו בני אדם, צריכים לגור כמו שצריך ולקבל עזרה אם אנחנו חולים. מי שאוכל לא רואה את הרעב, ככה אני מרגישה. אנחנו למטה ואף אחד לא מסתכל. יש לי משפחה בקנדה ובאירופה והם מקבלים תעודת זהות.
"הגעתי לפה כי היה לי חלום לחיות כמו בן אדם, אבל פה אין חלום בכלל, אני חיה באוויר, לא יודעת מה יהיה היום ולפעמים מאבדת את עצמי וכואב לי הלב על אחרות שהחיים שלהן קשים יותר. מי שומע אותך? אין לי בעיה עם האנשים אלא עם המדינה, שתראה אותנו. לפחות את הנשים".
"מפנים להן עורף"
"בסופו של דבר, צריך לאפשר לנשים האלה לחיות, לעבוד בצורה חוקית – גם במקצועות שדורשים רישוי ושבהם יש מחסור בכוח אדם – ולהעניק להן מעמד של פליטות שיבטיח להן לפחות את המינימום הבסיסי", אומרת הדר אביאל, רכזת מדיניות ציבורית בארגון א.ס.ף ומי שחיברה את הדוח על מצבן.
"אנחנו לא מרוויחים מזה שנשים חיות בעוני ומוצאות את עצמן ברחוב. על אף האתגרים שהן עברו ועוברות, יש להן חוסן, והן יכולות להיות כוח מניע בחברה שלנו – ויש לנו הרבה מה לקבל מהן", הוסיפה. "הן יודעות להפוך כל לימון ללימונדה הרבה יותר טוב ממני".
"אנחנו לא מרוויחים מזה שנשים חיות בעוני ומוצאות את עצמן ברחוב. על אף האתגרים שהן עברו ועוברות, יש להן חוסן, והן יכולות להיות כוח מניע בחברה שלנו – ויש לנו הרבה מה לקבל מהן"
בהתייחס לפרסומים על אלימות שבה מעורבים ילדים מבקשי מקלט, היא אמרה: "אם ניתן לילדים ולילדות אפשרות להיות אזרחים ותושבים שווים, שיוכלו לעבוד ולהתפרנס בכבוד ולא רק בניקיון, יש סיכוי שנראה פחות אלימות – כך מראה הניסיון בעולם. הכיוון הנכון ברור, אבל אנחנו מפנים להם עורף ללא הפסקה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם