אווט קבדום נולד לפני 35 שנה בכפר Adikeih שבאריתריאה. כשהיה בן 8 אביו נעלם, ולאווט נאמר כי הוא נכלא מסיבות פוליטיות. קבדום עצמו, כך הוא מספר, חמק מגורל דומה ברגע האחרון.
"יש לי תואר ראשון בניהול וחשבונאות מאוניברסיטת אסמרה", הוא אומר, "ובמשך כמה שנים עבדתי עבור הממשלה כמפקח על התקציב במשרד האוצר. אבל בשלב כלשהו הסתבכתי עם הממשלה. הפלו אותי על רקע עמדותי הפוליטיות נגד השלטון, מנעו ממני קידום והייתי תחת מעקב מתמיד. היו לי חיים נוראיים, בלי זכויות בסיסיות. בסוף הייתי מוכרח לברוח מהמדינה".
ב-2009 לקח קבדום את ארוסתו מביתה, והצטרף לכמה מחבריו שהיו באותו המצב. יחד הם ברחו מהמדינה, כשהם מותירים מאחור את משפחותיהם. הם חצו את הגבולות בין אריתריאה, סודן ולוב במסע מסוכן וארוך מאוד, ובמשך כשנתיים היו בדרכים. לישראל הגיע קבדום באמצע נובמבר 2010.
המפגש הראשון שלו עם המציאות המקומית היה מטלטל. בהתחלה הוא ישן ברחובות דרום תל אביב, עד שחבר אריתראי אסף אותו לדירתו. חצי שנה לאחר שהגיע לארץ, התחיל להסתגל למציאות החדשה ומצא עבודה במפעל ביצים קטן באשדוד, העיר שבה גם התמקם.
הוא נישא לארוסתו ב-2012, ומאז הם מתגוררים באזור ב' בעיר, יחד עם עוד כ-3,000 מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה ומסודן. לדבריו, חברי הקהילה שנפגשים מדי פעם באופן לא רשמי, מאוחדים בדבר אחד: מאבק בגילויי הגזענות והדחייה שהם חווים מהאוכלוסייה הכללית.
אווט: "יש לי תואר ראשון בניהול וחשבונאות מאוניברסיטת אסמרה, ועבדתי כמפקח על התקציב במשרד האוצר באריתראה. אבל בשלב כלשהו הסתבכתי עם הממשלה".
קבדום יוצא מדי בוקר מביתו בחמש, עולה על אוטובוס לאזור התעשייה באשדוד, ומסיים את עבודתו ב-16:00. מיד לאחר מכן הוא לוקח אוטובוס לקורס בתכנות שמתקיים בתל אביב, וחוזר לביתו סמוך לחצות. בסופי שבוע הוא מבלה במחיצת משפחתו ומשלים את שיעורי הבית של הקורס.
אווט אומר שהלימודים שינו את חייו: הוא כבר היה בטוח שלעולם לא יעסוק בעבודה שאינה פיזית, כאשר ראה פרטים על קורס ראשון מסוגו שנפתח במרכז לקידום פליטים אפריקאים, ARDC.
הוא זכה למלגה של Developers institute, הוסיף עוד כ-1,700 שקל לשכר הלימוד ונרשם לקורס שנמשך שלושה חודשים, שלוש פעמים בשבוע, יחד עם 20 מהגרים ומבקשי מקלט נוספים.
קבדום לא הסתפק בכך, ובתום הקורס הבסיסי, שבו למד ג'אווה סקריפט, html ו-spss, הוא המשיך לקורס מתקדם בתכנות שנמשך כ-10 חודשים. השיחה איתו מתנהלת באנגלית שוטפת, בבית הספר שאליו הגיע ללמוד לאחר עוד יום עבודה ארוך, ועולה ממנה רצון עז להצליח בארץ ולהגשים חלומות.
באילו עבודות עבדת כשהגעת לכאן?
"עבדתי בניקיון חדרי מלון, במפעל למרצפות ובעוד כמה עבודות כפיים. מה שהכי אהבתי זה להיות בקר CnC (מכונות לעיבוד שבבי). כעת אני עובד באותו תפקיד במסגרייה באשדוד תמורת 40 שקל לשעה. הבעיה היא שהמעמד שלי לא קבוע, כך שאני צריך לחדש את הוויזה הזמנית שיש לי כל חצי שנה. אני מקווה לעבור לתפקיד משמעותי יותר אחרי שאסיים את הקורס המתקדם".
מה מטרתך?
"לפני שהתחלתי את הקורס, אמרו לי שאני לא אצליח, ושכדי ללמוד את שפת התכנות צריך אינטליגנציה גבוהה, ידע טכני ורקע במחשבים. אבל בעיני, כשאתה רוצה להגשים חלום, דבר אינו בלתי אפשרי. אנשים תמיד יגידו לך שאין לך את מה שדרוש ושאתה לא יכול, אבל אם אתה רוצה להצליח וחש זאת בליבך, דבר לא יעצור אותך. זה מה שהניע אותי להתחיל ללמוד תכנות".
האם יש לך, לדעתך, סיכוי להצליח?
"אני תמיד אנסה להגשים את החלום שבוער בי. כבר רכשתי את הטכניקות של העבודה וגיליתי את היכולות והאפשרויות של השוק הישראלי. כשאסיים את הקורס, אני בטח אצטרף לסטארט-אפ ישראלי. מצאתי שיש כמה חברות שמאוד מעוניינות בעובדים מסוגי".
חיים בסיטואציה אומללה
מעל החלומות הצנועים מתנוססת, כאמור, שאלת המעמד. ב-2015 הגיש קבדום בקשת מקלט לרשות ההגירה, אך הוא מעולם לא הוזמן לראיון. למעשה, ובדומה למבקשי מקלט נוספים, בקשתו כלל לא נבדקה. עד היום, פחות מ-1% ממגישי הבקשות האלה קיבלו מעמד של פליט, או במספרים – 11 בלבד. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ל-2019, כ-800 מבקשי מקלט זכו למעמד ארעי.
איך אפשר להגביה עוף ולחלום בזמן שאתה חסר מעמד וניירות?
"אנחנו חיים בסיטואציה אומללה. לרבים מאיתנו, סביבת העבודה אינה ידידותית, והמדינה מנסה בכל כוחה לדחוף אותנו לעזוב את הארץ. אבל ב-ARDC יש חבר'ה מדהימים, שמנסים לעזור לנו להתפתח ולהגשים את עצמנו, באמצעות מתן מלגות או הצמדת מנטורים בעתיד. זה מחזק אותנו".
מה דעתך על ההתקדמות הכלכלית של הקהילה שסביבך?
"אני רואה רבים שסובלים מחוק הפיקדון, שלפיו אמורים המעסיקים לנכות 20% מהשכר ולהעביר את הכסף לקופה מיוחדת, שתועבר לעובדים רק כשהם יעזבו את הארץ.
"בסופו של יום, החוק הזה נועד להקשות על המעסיקים ודוחף אותנו לחפש עבודות בשחור. רבים מבין העובדים הזרים נאלצים להסתמך על עבודות בסטטוס נמוך, ללא זכויות וללא ביטוח רפואי".
אולי הקשיים האלה בעצם נותנים דחיפה לחברי הקהילה לפתוח ביוזמות עסקיות?
"אני מכיר אנשים שהחליטו לפתוח מינימרקט, אבל העירייה סגרה להם את העסק, והם הפסידו את כל הכסף שהשקיעו. עכשיו אנחנו נעזרים בתיווך של ישראלים, שהעסקים רשומים על שמם.
"צריך להבין שמדובר בקהילה שאף אחד לא לוקח עליה אחריות, ושאיש לא מדריך את חבריה. כל אחד צריך להסתגל למצב בכוחות עצמו ולהתמודד לבד עם נושאים כמו רווחה ובריאות, כך שלא מפתיע לראות את מי שנמצאים בתחתית הסולם החברתי מיואשים וללא כל תקווה לעתי״.
פעילות קהילתית בפייסבוק
אבל יש כמה חלוצים שמצליחים להתקדם במציאות הזאת. אחד מהם הוא תכלית ביאנה, רכז הקהילה האריתראית ב-ARDC. ביאנה, בן 28, השתתף בקורס מנהיגות של המרכז, שכלל גם היכרות עם עולם הניו מדיה. בעתיד הוא רוצה להפוך לעיתונאי רשת, שידווח לכל קהילות הפליטים האריתראים ברחבי העולם. עד אז, הוא משמש כחוליה המקשרת בין ארגוני הסיוע לבין הקהילה.
תכלית: "הייתי רוצה להיות בטוח בישראל. רק אז אוכל לראות את עצמי כאדם שווה, כבן שווה לאנושות, כאדם חופשי שיש לו חלומות ושלגיטימי עבורו לרצות ולרדוף אחריהם"
מהם ערוצי המדיה המרכזיים של הקהילה בישראל?
ביאנה: "יש תחנת רדיו ברשת שמשדרת מצרפת בשפה שלנו, טיגרינית, ושאחת התוכניות שלה עוסקת בקהילת מבקשי המקלט בישראל. כמו כן, יש גם כמה עמודי פייסבוק של הקהילה בישראל".
על אילו נושאים מדווחים שם?
"יש בעיות רבות שמבקשי המקלט מתמודדים איתן, כמו בקשות להגנה וקבלת המקלט, קשיי אינטגרציה עם הסביבה ובעיות כלכליות".
איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?
"הייתי רוצה להיות בטוח בישראל. רק אז אוכל לראות את עצמי כאדם שווה, כבן שווה לאנושות, כאדם חופשי שיש לו חלומות ושלגיטימי עבורו לרצות ולרדוף אחריהם.
"החלום הפרטי שלי הוא להיות עיתונאי. עוד כשהייתי באריתראה התחלתי ללמוד עיתונאות ותקשורת המונים, בניתי אתרים לקהילה, ועסקתי במדיה חברתית".
דגש על הכשרה מקצועית
כמו רבים ממבקשי המקלט, גם תכלית מחכה ליום שבו משטר הרודנות באריתריאה ייפול, ושהוא יוכל לשוב לארצו. עד אז, מי שדואג לעתידם של מבקשי המקלט, הם ארגוני החברה האזרחית.
"אנחנו עמותה קהילתית שהוקמה על ידי מבקשי מקלט וישראלים וחברי הוועד המנהל שלנו הם ברובם מבקשי מקלט", אומר אורי להט, מנכ"ל ARDC.
"נוסף על מקלט פיזי שאנחנו מספקים, אנו פועלים להנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיה זו, ולפתיחת כיתות ללימודי עברית. אנחנו מנסים להתאים את הפרויקטים שלנו לצורכי מבקשי המקלט.
"בשנתיים האחרונות, הדגש הוא על הכשרה מקצועית. אנו רואים שהאוכלוסייה נקלטת טוב בארץ, וחבריה מחפשים אופציות למוביליות כלכלית, ולא רק לעבודה כמנקי רחובות או שוטפי כלים".
האם מדובר בפעילות פוליטית, שנועדה להיטיב את קליטתם של מבקשי המקלט?
"יותר מכל דבר אחר, הפעילות שלנו טובה למדינה מהבחינה הכלכלית".
לדברי להט, היסטוריה העולמית מלאה בדוגמאות של שילוב מהגרים בכלכלה. גרמניה וצרפת פתחו את שעריהן ורצו לקלוט מהגרים אחרי מלחה"ע השנייה, וגם בארה"ב היו תקופות שנטו להכניס מהגרים, לנוכח העובדה שמדובר בכוח עבודה שהכלכלה המערבית זקוקה לו. הכלכלה המודרנית צריכה ידיים עובדות מחו"ל, הוא מסביר, ולישראל יש אותם כבר פה.
מה הניסיון שנצבר בעולם על קידום כלכלי של מהגרים?
"התוכניות שאנחנו מאמצים קיימות בכל העולם. ההבדל הוא, שבעולם הן נרקמות אחרי שכבר יש הסדרה משפטית. לסוכנות האו"ם לפליטים יש תוכנית ששמה Livelihoods and economic inclusion. בירדן מלמדים תכנות בבתי ספר לפליטים".
אתם מאמינים שהכשרה בתכנות עשויה לשפר את מצבם הכלכלי?
"מי שרוצה לעבוד במסעדנות או בחקלאות לא צריך הכשרה מאיתנו. אנחנו מספקים הכשרה לתחומים שדרושים בשוק העבודה ומצריכים הכשרה, כדי להוציא יותר ויותר עובדים זרים ממעגל העוני ולאפשר להם לחיות בכבוד. במקביל, פתחנו גם קורס למניקור ולטיפוח, לנוכח דרישה שהגיעה אלינו, בעיקר מנשים חד הוריות. אבל צריך לזכור שלא כל דבר אפשרי. לימודי גננות, חשמלאות או משפטים, למשל, מחייבים תעודה מטעם המדינה, ומכיוון שמעמדם של מבקשי המקלט אינו מוכר, בלתי אפשרי להכשיר אותם למקצועות אלה".
אורי להט: "צריך לזכור שחלק נכבד מהמהגרים שהגיעו לפה מאפריקה הם אנשים עם יכולות ועם תארים אקדמיים – גם אם לחלק מאיתנו הם נראים אותו הדבר"
האם כבר יש סיפורי הצלחה? ניצנים לצמיחת מעמד ביניים זעיר בורגני?
"מוקדם מדי לדבר על בורגנים של ממש. אבל צריך לזכור שחלק נכבד מהמהגרים שהגיעו לפה הם אנשים עם יכולות ועם תארים, גם אם לחלק מאיתנו הם נראים אותו הדבר. לאחרונה סיימו 15 סטודנטים מבקשי מקלט את לימודי התואר הראשון שלהם, ועוד 27 לומדים כרגע באוניברסיטאות השונות. יש סטודנטים שנמצאים בשלבי השמה שונים בענף ההיי-טק, וכמה נשים מקורס המניקור-פדיקור שהשתלבו בעבודה. כל מי שמסתובב בדרום העיר יכול לראות עסקים בבעלות פליטים. הרצון שלנו הוא להיטיב עם החיים שלהם, אף אחד לא מתעשר מזה. אנחנו לא מדברים כאן על שאיפה לרמת חיים גבוהה, אלא על סיוע שיאפשר להם לעמוד על הרגליים כמו בן אדם נורמלי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם