אין ספק שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מוכן לערער את מדיניות החוץ האמריקאית המסורתית. אך עד כמה הדבר יוביל בסופו של דבר לחוסר יציבות במערכת הבינלאומית?

בפחות מחודשיים בתפקיד, טראמפ ערער את מערכת היחסים של ארה"ב עם אירופה, הטיל ספק במחויבותה של וושינגטון לנאט"ו, האשים את אוקראינה בתוקפנות של רוסיה, פרש ממוסדות מרכזיים של האו"ם, יזם מלחמת מכסים עולמית, שיבש את אספקת הסיוע ההומניטרי האמריקאי, ורמז שארה"ב עשויה להפר את העיקרון המרכזי של הסדר העולמי שלאחר המלחמה – האיסור על התפשטות טריטוריאלית על חשבון ישויות ריבוניות אחרות – על ידי איום להשתלט על קנדה, פנמה, גרינלנד ועזה.

כמעצמה הכלכלית, הצבאית והטכנולוגית המובילה בעולם, לארה"ב בהחלט יש את האפשרות לרדוף אחר האינטרסים שלה על חשבון כוחות חלשים יותר או שחקנים אחרים התלויים בערבויות הביטחון שלה ובנגישות לשוק שלה.

כמעצמה המובילה בעולם, לארה"ב בהחלט יש את האפשרות לרדוף אחר האינטרסים שלה על חשבון כוחות חלשים יותר או שחקנים אחרים התלויים בערבויות הביטחון ובשוק שלה

ארה"ב גם יכולה להחליט לבחון מחדש את יחסיה עם מעצמות אחרות אם הדבר משרת טוב יותר את האינטרס הביטחוני הלאומי שלה, גם אם תוצר הלוואי של בחירות אלו הוא קריסת הנורמות הדיפלומטיות המקובלות והרבה יותר חוסר סדר במערכת הבינלאומית.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נואם בפסגת נאט"ו בווטפורד, אנגליה, במהלך הקדנציה הראשונה שלו. 4 בדצמבר 2019 (צילום: AP Photo/ Evan Vucci)

אך השאלה נותרת: לשם מה? אם ארה"ב מפנה עורף לשני מקורות העוצמה המסורתיים שלה – ניהול מערכת בינלאומית ותפקידה כמובילה ומגינה על הדמוקרטיות המפותחות ביותר מבחינה כלכלית – אילו יתרונות חדשים יפצו על הצמצום בתפקידה ובהשפעתה? כיצד הנסיגה האסטרטגית של הבית הלבן מצדיקה את הפתח שהיא יוצרת ליריבות גאופוליטיות כמו רוסיה וסין להרחיב את השפעתן העולמית?

הטבע התמוה של מדיניותו של טראמפ עשוי להיראות בלתי ניתן להסבר דרך עדשת הניתוח הגאופוליטי והתחרות על הסדר העולמי. זאת משום שגם הגישה המסורתית לגאופוליטיקה וגם אסכולת הריאליזם ביחסים הבינלאומיים מתעלמות מממד קריטי בהתנהגות מדינות במערכת הבינלאומית: תחרות משטרים.

הגישה המסורתית לגאופוליטיקה וגם אסכולת הריאליזם ביחסים הבינלאומיים מתעלמות מממד קריטי בהתנהגות מדינות במערכת הבינלאומית: תחרות משטרים

בעוד שהריאליזם מתמקד בעיקר במאזני כוח, אינטרסים טריטוריאליים ושיקולי ביטחון, הוא נוטה להזניח את ההשפעה העמוקה של טבעו האידיאולוגי של המשטר – בין אם דמוקרטי או אוטוריטרי – על הבחירות האסטרטגיות והאינטראקציות שלו.

רק בתוך המסגרת של תחרות משטרים שניתן להבין את הצעדים של טראמפ, שלכאורה פועל בניגוד לאינטרסים של עצמו, כחלק ממאבק עמוק יותר בין מערכות פוליטיות מתחרות.

ככל שטראמפ הופך אלמנטים במערכת הפוליטית האמריקאית לאוטוריטריים יותר, כך מדיניות החוץ שלו מאמצת יותר ויותר את המאפיינים של משטרים אוטוריטריים. בין אם במכוון ובין אם שלא במודע, עד כה מדיניותו ברובה מקדמת את החלשת המגבלות הדמוקרטיות הן בארה"ב והן מחוצה לה, תוך שהיא משקפת את העדפתו המוצהרת לשלטון של אדם חזק על פני פיקוח דמוקרטי.

ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, במרכז, מארח את מנהיגי אירופה בדיון על אוקראינה בלונדון, 2 במרץ 2025 (צילום: Justin Tallis/Pool via AP)

אנו מבינים באופן אינטואיטיבי את תחרות המשטרים ברמה של מדינות בודדות. האיום העיקרי על הישרדות משטרים אוטוריטריים הוא דמוקרטיזציה. הם שומרים על עצמם מפניה באמצעות הגבלות שיטתיות על חירויות פוליטיות, הכפפת מערכת המשפט, פגיעה בחופש התקשורת, הגבלת החברה האזרחית ודיכוי דרישות חברתיות לדמוקרטיזציה.

באופן דומה, דעיכה דמוקרטית היא למעשה תהליך של אוטוריטריזציה. השחיקה של איזונים ובלמים מוסדיים, פוליטיזציה של מערכת המשפט, ירידה בחופש התקשורת ולכידת מוסדות ציבוריים על ידי אינטרסים מיוחדים הם כולם אתגרים שעל דמוקרטיות להתגבר עליהם באופן מתמשך אם הן רוצות לשרוד.

שחיקת האיזונים ובלמים, פוליטיזציה של מערכת המשפט, ירידה בחופש התקשורת ולכידת מוסדות על ידי אינטרסים מיוחדים הם כולם אתגרים שעל דמוקרטיות להתגבר עליהם באופן מתמשך אם הן רוצות לשרוד

מכאן נובע שמאפיין מרכזי של תחרות המשטרים בין דמוקרטיה ואוטוריטריות הוא באופייה משחק סכום-אפס: כל הישג דמוקרטי בא על חשבון משטר אוטוריטרי, ולהפך.

הגיון זה משחק תפקיד גם בזירה הבינלאומית. למדינות אוטוריטריות יש סיבות טובות לראות בדמוקרטיות ליברליות איום תמידי על הישרדותן, גם כאשר הן לכאורה בעלות ברית. זאת משום שלדמוקרטיות יש יתרון ארגוני בכך שהן נוטות להתאגד באופן טבעי לגוש דמוקרטי רחב יותר ונוטות לנצל הזדמנויות לתמוך בדמוקרטיזציה כאשר משטרים אוטוריטריים נכשלים.

מחאות כיכר טיאן-אן-מן ב-1989, המהפכות הצבעוניות של שנות ה-90 והאביב הערבי בראשית שנות ה-2010 אולי לא היו תוצר של ממשלות המערב, אך ברגע שהחלו, הן זכו לתמיכה משמעותית מצד המערב בכללותו.

"המורד האלמוני": סטודנט סיני אלמוני מתייצב מול הטנקים בכיכר טיין אן מן במסגרת המחאות לדמוקרטיזציה של סין, 5 ביוני 1989 (צילום: AP Photo/Jeff Widener)

כאשר מדינה הופכת לדמוקרטיה, היא מתקבלת כמעט באופן אוטומטי לקהילה הומוגנית יחסית של מדינות דמוקרטיות. הדבר נובע מהערכים הייחודיים המשותפים למשטרים דמוקרטיים, כגון ממשלות הנבחרות באופן תקופתי, כיבוד שלטון החוק, אופיין הפתוח של החברות הדמוקרטיות, והמגמה המוכחת שלהן שלא לצאת למלחמה זו נגד זו – תופעה הידועה במדעי המדינה כתיאוריית השלום הדמוקרטי.

הלכידות הזו מעניקה יתרון מובהק במערכת הבינלאומית התחרותית וכן מהווה גורם משיכה מתמיד לאופוזיציות פוליטיות בתוך משטרים אוטוריטריים.

לעומת זאת, משטרים אוטוריטריים נוטים להיות ייחודיים מאוד לכל מדינה, וכל אחד מהם מבוסס על מבנה כוח מקובע התלוי במידה רבה בגורמים היסטוריים, אתניים, חברתיים או דתיים. ערב הסעודית, ונצואלה ואריתריאה כמעט שאינן חולקות מאפיינים משותפים. ידע על המערכת הפוליטית של סין מספק מעט מאוד תובנות על אופן תפקודה של המדינה הרוסית.

למשטרים אוטוריטריים יש פחות מאפיינים משותפים מאשר לדמוקרטיות. הם מתמודדים עם עלויות תיאום גבוהות יותר בשל אופיין הסגור של החברות שלהם, ובהעדר "תיאוריית השלום האוטוריטרי" שכזו, הם אינם יכולים לסמוך לחלוטין זה על כוונותיו של זה. כתוצאה מכך, הלכידות של המחנה האוטוריטרי תמיד תהיה שברירית יותר מאשר ההתלכדות הטבעית יותר של דמוקרטיות ליברליות.

מדינות אוטוריטריות פיתחו מגוון רחב של אמצעי-נגד התקפיים כדי להגן על עצמן מפני מה שהן רואות, בצדק, כהשפעה המזיקה של תחרות משטרים עליהן. בתוך מדינותיהן, הן מתייחסות להתנגדות פוליטית כאיום לאומי

מדינות אוטוריטריות פיתחו מגוון רחב של אמצעי-נגד התקפיים כדי להגן על עצמן מפני מה שהן רואות, בצדק, כהשפעה המזיקה של תחרות משטרים עליהן. בתוך מדינותיהן, הן מתייחסות להתנגדות פוליטית כאיום ביטחוני לאומי.

המשטרה מדכאת הפגנות ליד בניין הפרלמנט בטיביליסי בירת גאורגיה, 30 באפריל 2024 (צילום: AP Photo/Zurab Tsertsvadze)

בזירה הבינלאומית, הן מנצלות את הפתיחות של משטרים דמוקרטיים כדי לערער אותם מבפנים, באמצעות קמפיינים להפצת דיסאינפורמציה, מבצעי השפעה, גיוס לוביסטים, ניסיון לארח אירועים בינלאומיים שמעניקים להן לגיטימציה, ולעיתים קרובות אף שימוש באמצעים בלתי חוקיים להשתקת מבקריהן בחו"ל.

משטרים אוטוריטריים גם לומדים זה מזה ולעיתים מגנים זה על זה בזירה הבינלאומית. במשך שנים, הדמוקרטיות נטו להתעלם מטקטיקות אלה, כשהן מחוזקות מהקריסה של הגוש הסוציאליסטי בסוף המלחמה הקרה, אך בשנים האחרונות טקטיקות אלו חזרו לתפוס מקום מרכזי בשיקולים האסטרטגיים של דמוקרטיות ברחבי העולם.

עם זאת, הן עדיין נתפסות לעיתים קרובות כפעולות של שחקנים מסוימים, ולא כתכונה בלתי נמנעת של התחרות בין דמוקרטיות לאוטוריטריות.

גם דמוקרטיות אינן זרות לניסיונות לערער משטרים אוטוריטריים, אם כי שיקולי ביטחון וכלכלה לרוב עומדים בראש סדר העדיפויות שלהן. העובדה שהדמוקרטיות פועלות במסגרת ההיגיון של תחרות משטרים אינה בהכרח אומרת שמדיניות החוץ שלהן עקרונית יותר – או מכבדת יותר את הנורמות הדמוקרטיות – מאשר זו של משטרים אוטוריטריים. למעשה, הלחצים של התחרות עשויים לדחוף דמוקרטיות לאמץ מדיניות שמחזקת את שליטתן, גם אם אינה עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים.

תוכניות לקידום דמוקרטיה, תמיכה בזכויות אדם, ודיווחים של כלי תקשורת בינלאומיים נתפסים על ידי משטרים אוטוריטריים כאיומים שיש להדוף, מחשש שהם יתרמו לשחיקת הלגיטימיות של המשטרים הללו

עם זאת, תוכניות לקידום דמוקרטיה, תמיכה בזכויות אדם, הטלת סנקציות ממניעים פוליטיים, הגנה על מתנגדי משטר, ואפילו דיווחים של כלי תקשורת בינלאומיים עצמאיים וארגונים לא-ממשלתיים בינלאומיים נתפסים על ידי משטרים אוטוריטריים כאיומים שיש להדוף, מחשש שהם יתרמו לשחיקת הלגיטימיות של המשטרים הללו.

המחאה בכיכר תחריר במצרים, 29 ביוני 2012 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

הדמוקרטיות המערביות אולי תומכות במצרים, בערב הסעודית או בתאילנד, אך כל אחת מהמדינות הללו מתמודדת עם לחצים פנימיים התומכים בדמוקרטיזציה, שלעתים קרובות מנצלים את התמיכה הפרו-דמוקרטית הזרה לטובתם.

רוסיה וסין הן דוגמאות מובהקות לאופן שבו ההיגיון העמוק של תחרות המשטרים מעצב את מדיניותן, וכן לאופן שבו הסדר העולמי משתנה כיום.

הגורם המרכזי בהחלטתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לספח את חצי האי קרים, לפלוש לאוקראינה, לתמוך במשטר האוטוריטרי בבלארוס, וכעת לנסות לשבש את שאיפותיה של אירופה במולדובה ובגאורגיה הוא החשש ממה שהוא רואה כהדבקה דמוקרטית במדינות שכנות, דבר שעלול לאיים על הישרדות משטרו האוטוריטרי והפרסונליסטי.

באופן דומה, המניעים הבסיסיים להתדרדרות היחסים של סין עם ארצות הברית והמערב בעשורים האחרונים – למרות העובדה שהשיגה את מעמדה כמעצמה עולמית במידה רבה בזכות "השלום האמריקאי" (Pax Americana), המוסדות הבינלאומיים בהובלת המערב, הגלובליזציה הכלכלית בתמיכת ארה"ב, וכן השקעות וטכנולוגיה מערביות – נמצאים בהיגיון של תחרות משטרים יותר מאשר בחישובים גאופוליטיים טהורים.

כסמכות אוטוריטרית, סין מתמודדת עם מכשולים שאינם ניתנים להתגברות במאמציה לממש השפעה בינלאומית שתהיה פרופורציונלית לכוחה הכלכלי והצבאי

כסמכות אוטוריטרית, סין מתמודדת עם מכשולים שאינם ניתנים להתגברות במאמציה לממש השפעה בינלאומית שתהיה פרופורציונלית לכוחה הכלכלי והצבאי. הדבר נובע מהאופן שבו המוסדות הבינלאומיים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה נותנים לגיטימציה רבה יותר למדינות דמוקרטיות מאשר למשטרים אוטוריטריים, ומהחיסרון שסין, כמדינה אוטוריטרית, חווה בניסיון לכונן בריתות עמוקות כמו אלו שמדינות דמוקרטיות מצליחות לגבש.

סגן נשיא סין האן זנג עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בפורום הכלכלי המזרחי ברוסיה, 4 בספטמבר 2024 (צילום: Vyacheslav Prokofyev, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

ההתקרבות של בייג'ינג למוסקבה – שהחלה עוד לפני הפלישה לאוקראינה אך הפכה כעת לחיונית למאמץ המלחמתי הרוסי – נובעת אף היא מההיגיון של תחרות משטרים: למנוע שינוי במאזן הכוחות בין משטרים אוטוריטריים לדמוקרטיות במקרה של תבוסת רוסיה. התנגדותה של בייג'ינג לדמוקרטיה נובעת גם מהצורך להדוף לצמיתות כל אתגר דמוקרטי לשליטתה הבלעדית של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשלטון.

ההיגיון של תחרות המשטרים מספק הסבר אפשרי לכך שטראמפ מוכן להטיל עלויות אדירות על האינטרסים הגאופוליטיים ארוכי השנים של ארה"ב באמצעות יוזמות חסרות תקדים בזירה הבינלאומית והפנימית.

ההיגיון של תחרות המשטרים מספק הסבר אפשרי לכך שטראמפ מוכן להטיל עלויות אדירות על האינטרסים הגאופוליטיים ארוכי השנים של ארה"ב באמצעות יוזמות חסרות תקדים בזירה הבינלאומית והפנימית

הוא פועל בדיוק כפי שמצופה ממדינה אוטוריטרית בכך שהוא מציב בראש סדר העדיפויות שלו את הצורך לנטרל כוחות דמוקרטיים הן בבית והן בחו"ל. אין מדובר ברדיפת אינטרס לאומי, אלא בחיזוק המשטר האוטוריטרי – וזהו הכוח המניע מאחורי המדיניות של ממשל טראמפ, שנראית לכאורה כאוטית ומלאת סתירות.

שאיפתו של טראמפ לחקות שלטון של "איש חזק" – כפי שמשתקף בהערצתו התכופה למנהיגים אוטוריטריים – מציבה אותו בעימות עם מנהיגים דמוקרטיים שנבחרו בבחירות חופשיות, בעוד שהיא מקנה לו, לפחות ברמה הרטורית, את תמיכתם של משטרים אוטוריטריים. תמיכה זו, בתורה, יכולה לשמש את טראמפ להמשך החלשת האיזונים והבלמים הדמוקרטיים בתוך ארה"ב.

המהלך הדרמטי ביותר של הממשל החדש הוא ההחלטה לזנוח את תפקידה של ארה"ב כערבה לביטחון הדמוקרטיות האירופיות, מהלך המטלטל את מאזן הכוחות ביבשת ועלול למעשה לתגמל את רוסיה על פלישתה לאוקראינה. בהתאם לדפוס הפעולה הצפוי ממעצמה אוטוריטרית, ממשל טראמפ אף תמך בגורמים אנטי-ליברליים הפועלים לערעור הדמוקרטיה האירופית.

סגן נשיא ארצות הברית ג'יי די ואנס נואם בוועידת הביטחון במינכן, גרמניה, 14 בפברואר 2025 (צילום: AP Photo/Matthias Schrader)

בין היתר, סגן הנשיא ג'יי די ואנס נשא לאחרונה נאום בכנס הביטחון במינכן, שבו יצא נגד מנגנוני ההגנה הדמוקרטיים מפני דיסאינפורמציה ודברי שנאה; מיד לאחר מכן, הוא קיים פגישה פומבית עם מנהיג מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD); טראמפ עצמו הביע בגלוי תמיכה במנהיגים אירופאיים אנטי-ליברליים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן; ואף טען שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הוא "דיקטטור" שחסרה לו הן לגיטימיות דמוקרטית והן תמיכה ציבורית.

בזירה הפנימית, טראמפ וממשלו מובילים מתקפה חסרת תקדים על מוסדותיה הדמוקרטיים של ארצות הברית, תוך הצהרה מפורשת על כוונתם לרכז את הכוח בידי הנשיא.

מאפיין מרכזי של משטרים אוטוריטריים הוא פוליטיזציה של מערכת המשפט והמרת הדאגה לביטחון הלאומי בדאגה לביטחון המשטר עצמו, המוגדרת כמשימתם המרכזית של סוכנויות המודיעין ואכיפת החוק.

מינוי אנשים חסרי כישורים בולטים אך נאמנים פוליטית לתפקידי מפתח ביטחוניים בממשלו של טראמפ חייב להיבחן בהקשר זה. כך גם העובדה הבולטת שממשל טראמפ, כולל בכירים רשמיים ואף הנשיא עצמו, עושים כיום שימוש בטיעונים שנלקחו מתעמולת המשטרים האוטוריטריים המתנגדים לארה"ב: סולידריות אוטוריטרית גוברת על ביטחון לאומי.

ממשל טראמפ, כולל בכירים רשמיים ואף הנשיא עצמו, עושים כיום שימוש בטיעונים שנלקחו מתעמולת המשטרים האוטוריטריים המתנגדים לארה"ב: סולידריות אוטוריטרית גוברת על ביטחון לאומי

אין ספק שארצות הברית אינה משטר אוטוריטרי מלא – עדיין. ייתכן אף שרבות מהיוזמות של טראמפ ייחסמו או יבוטלו, בין היתר באמצעות ההליך הדמוקרטי. עם זאת, בניגוד לדימוי הנפוץ של מדיניותו ככאוטית, בלתי רציונלית או שגויה, בפועל מדיניותו הפנימית והחיצונית תואמת לחלוטין את ההיגיון של תחרות משטרים ומעניקה דחיפה משמעותית לכוחות האוטוריטריים בעולם.

נשיא ארצחת הברית דונלד טראמפ נושא את נאומו הראשון בקדנציה מול שני בתי הקונגרס בגבעת הקפיטול בוושינגטון, 4 במרץ 2025 (צילום: AP Photo/Ben Curtis)

עבור טראמפ, ככל שכוחה של הדמוקרטיה במערכת הבינלאומית נחלש, כך קל לו יותר לפרק את מנגנוני ההגנה הדמוקרטיים בתוך ארה"ב.

מהן ההשלכות הרחבות יותר של תופעה זו על המערכת הבינלאומית כולה? אחד הגורמים המרכזיים לעלייה במספר העימותים והמתחים בעולם בשנים האחרונות טמון בפער הגובר בין המוסדות הבינלאומיים שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה – שנועדו לשקף את מאזן הכוחות של אמצע המאה ה-20 – לבין המציאות הגאופוליטית הנוכחית.

אחד הגורמים המרכזיים לעלייה במספר העימותים והמתחים בעולם בשנים האחרונות טמון בפער הגובר בין המוסדות הבינלאומיים שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה לבין המציאות הגאופוליטית הנוכחית

לא רק שסין, הודו, ברזיל, טורקיה, הנסיכויות במפרץ ושחקנים אזוריים נוספים מיוצגים בצורה חסרה במוסדות הממשל הגלובליים, אלא שניסיונות לרפורמה שתתאים את המבנה הנוכחי למאזן הכוחות העכשווי נותרים למעשה משותקים.

בין אם בכוונה ובין אם לאו, החלטתו של טראמפ להתנתק ממחנה הדמוקרטיות המערביות הליברליות עשויה להוביל להאצה פתאומית של תהליך התאמה מחודש של הסדר הבינלאומי לשיקוף מאזן הכוחות האמיתי בעולם של ימינו.

דמוקרטיות כגון אלו שבאירופה – שמשקלן הכלכלי היחסי ירד משמעותית בהשוואה לכוחות אחרים, והן אינן מסוגלות להבטיח את ביטחונן בעצמן – הסתמכו במשך עשורים על מחויבותה של ארה"ב לסולידריות דמוקרטית כמגן מפני פגיעותיהן. כעת, הן מסתכנות בירידה נוספת במעמדן במערכת הבינלאומית ועלולות להיאלץ להתאים עצמן לדרישות של גורמים בעלי עוצמה רבה יותר.

איש מוכר בובות מטריושקה של פוטין, טראמפ וסטלין בכיכר האדומה במוסקבה, 9 באוגוסט 2021 (צילום: DIMITAR DILKOFF / AFP)

מדינות לא-דמוקרטיות, שהשפעתן נבלמה באופן מלאכותי על ידי סדר עולמי מבוסס-חוקים שהעניק יתרון לדמוקרטיות הליברליות של המערב, עשויות כעת לצבור עוצמה משמעותית יותר בזירה האזורית והגלובלית.

באופן פרדוקסלי, שינוי זה עשוי דווקא לצמצם מתחים ועימותים מסוימים, אשר הפכו לבלתי ניתנים לפתרון בשל אופיו המיושן של הסדר שלאחר המלחמה.

עם זאת, זו תהיה אשליה לצפות שמשטרים אוטוריטריים יסתפקו באיזון כוחות חיובי יותר מבחינתם. דמוקרטיות ואוטוריטריות אינן רק אידיאולוגיות או סדרים פוליטיים שונים – הן מערכות יריבות המתמודדות ביניהן על בסיס עקרון של רווחה של האחת על חשבון השנייה.

דמוקרטיות ואוטוריטריות אינן רק אידיאולוגיות או סדרים פוליטיים שונים – הן מערכות יריבות המתמודדות ביניהן על בסיס עקרון של רווחה של האחת על חשבון השנייה

הגורם המכריע לעתידו של הסדר העולמי עשוי להיות המקום שבו תמצא עצמה ארצות הברית בסופו של דבר בתוך החלוקה הזו.

ניקולאס בקלן הוא עמית בכיר במרכז פול צאי של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ולשעבר מנהל אזור אסיה-פסיפיק בארגון "אמנסטי אינטרנשיונל".