מעבר לעצי האקליפטוס נשמעת המולה. התמונה שמתגלה עליזה למדי: תלמידים מחולקים לשתי קבוצות ומתמודדים במשיכת חבל. הם מבית ספר יסודי בכפר כנא, אומרים לנו שלום במאור פנים. המדריכה מסבירה שהם הגיעו ליום טיול ופעילות בנחל הבית של יישובי מרכז הגליל – נחל ציפורי.
בהמשך היום ניתקל בעוד כמה וכמה קבוצות תלמידים – כולל מקיבוץ עינת שבמרכז – שהגיעו לטייל בנחל. ולא רק בתי ספר. בהתחשב בכך שמדובר בסתם יום של חול, יש שלל סימני חיים על גדות נחל ציפורי שעד לא מזמן היה קצת מת. "בחיי שלא תכננתי את זה", אומר ניר פפאי, מנהל פרויקט השיקום של הנחל, כשדרכינו מצטלבת עם עוד קבוצת תלמידים.
במונח ששאול מעולם השחייה, פרויקט השיקום של נחל ציפורי נוגע בימים אלה בקיר. זו השנה השלישית מתוך החמש המתוכננות, זמן טוב לסיכומי ביניים. מדובר בפרויקט תקדימי ושונה כמעט בכל היבט, עד כדי כך שבישראל 2025 קצת קשה להאמין שהוא מתקיים.
נחלי ישראל הם כישלון היסטורי מסחרר של המדינה כמעט מיום היווסדה. אין בארץ נחל שלא עבר התעללות וזיהום ברמה כזו או אחרת. את רובם הפכנו לתעלות שפכים דוחות
נחלי ישראל הם כישלון היסטורי מסחרר של המדינה כמעט מיום היווסדה. אין בארץ נחל שלא עבר התעללות וזיהום ברמה כזו או אחרת. את רובם הפכנו לתעלות שפכים דוחות. לקחנו נכסי טבע צלולים והפכנו אותם למפגעים סביבתיים. כמו האלכימאים, רק להיפך.
"ב־2010 יצא דוח של מבקר המדינה על הנחלים עם שתי אמירות משמעותיות", משחזר פפאי, "הראשונה: אין אף נחל משוקם בישראל. השנייה: בקצב ההשקעות הנוכחי ייקח לפחות מאה שנה לשקם אותם. המדינה אומנם השקיעה, אבל זה תמיד היה מפוזר. פה קטע, שם קטע. פה, בציפורי, יש ריכוז מאמץ בנחל אחד, לכל אורכו. יש לנו חמש שנים להראות שאפשר לשקם נחל".
המיזם הייחודי הזה התחיל בתחרות של "יד הנדיב" לשיקום נחלים. רשות ניקוז ונחלים קישון – שנחל ציפורי נכלל במרחב הגיאוגרפי שלה – ניגשה עם הצעה לשקם את ציפורי, וזכתה. "יד הנדיב" העמידה תקציב נדיב של 90 מיליון שקל, המדינה אמורה לתת סכום דומה.
גוף נוסף שממלא תפקיד חיוני הוא "אגמא", המרכז לאגני היקוות, נגר ונחלים שמלווה את הפרויקט מקצועית וקונספטואלית. "הצלחה זה לא רק ש'ציפורי' יהיה כמו שנחל צריך להיות", אומר פפאי, "אלא גם שהמדינה תבין שזה כדאי לה. הרי 200 מיליון שקל זה חצי מחלף. במונחים של מדינה זה לא כסף גדול – אבל צריך להיות ברור שהצלחנו לייצר פה שינוי".
"הציפורי" מתפתל בלב אחד האזורים המורכבים בישראל. הגליל של יהודים וערבים, עניים ועשירים, דתיים וחילוניים, כל צורות ההתיישבות האפשריות
החידוש הוא לא רק בהתייחסות לכל אורכו של הנחל – כ־32 קילומטרים שמשתרעים מהמוצא ליד ריינה ועד המפגש עם הקישון – אלא גם למה שנכלל בתוכנית השיקום. עד היום המונח "שיקום נחלים" בישראל התייחס בעיקר לאיכות המים, החי והצומח. במקרה של "ציפורי", ההסתכלות הרבה יותר רחבה, "אינטגרטיבית־אגנית", בפי אנשי המקצוע.
לפי התפיסה הזו, הנחל מושפע ומשפיע על כל היבט של החיים בסביבתו: חקלאות, תיירות, כלכלה, קהילה. "זה סיפור אזורי", אומר חיים חמי, מנכ"ל רשות הניקוז, "הרעיון הוא האזור. הצרכים והתוכניות באים מלמטה. זו לא תוכנית ממשלתית שמונחתת מלמעלה. זו מלחמה על השטח הפתוח. אנחנו מדינה צפופה, מה שלא תעשה היום לא תוכל לעשות מחר".
כדברי המנכ"ל, זה סיפור אזורי, ו"הציפורי" מתפתל בלב אחד האזורים המורכבים בישראל. הגליל של יהודים וערבים, עניים ועשירים, דתיים וחילוניים, כל צורות ההתיישבות האפשריות.
על כל מטר בנחל יש עשרה בעלי עניין, ועם כולם צריך להסתדר. ולפני כולם – עם החקלאים. אלה שצריך להרחיק מעט את החלקות שלהם מקו המים כדי להגן על הנחל מחומרי הדברה, אלה שמתבקשים לוותר על חתיכת שטח כדי לאפשר לטיילת החדשה – כ־25 קילומטר אורכה – להתפתל כמה שיותר קרוב למים.
"אני באתי מעולם שבו פשרה הייתה מילה גסה, אבל כאן פשרה זה משהו טוב, זה מה שמבטיח שדברים יחזיקו לאורך זמן. אנשים חיים פה וימשיכו לחיות פה, אני יכול לנצח אותם עם החוק אבל זה לא יהיה בר קיימא"
ריכוך החקלאים הוא המשימה של איש צוות ייעודי, שי גלעד, שתפקידו לעבור חקלאי־חקלאי, חלקה־חלקה, לפתוח לבבות ולהסיר חסמים. "באזור הזה יש סביב המים המון אמונות", אומר פפאי, "התושבים מאמינים שיש להם סגולות.
"ספורי היה כפר גדול עד 48'. רוב התושבים שלו עברו לנצרת. המדינה הגיעה להסכמה עם כ־200 חקלאים שיקבלו חלקות ליד הנחל. הם רוצים להשקות אותן עם המים מהמעיין בגלל התכונות שהם מייחסים למים, אבל לפי החוק העכשווי מי מעיין אמורים לזרום לנחל.
"בתפיסה הסביבתית זה בעייתי לאפשר להם, אבל בתפיסה המקומית זה אירוע, זה לא עניין של כסף, זה יכול מאוד להשפיע על מערכות היחסים. אז מנסים ביחד למצוא פתרון, ויש כבר קצה חוט.
"אני באתי מעולם שבו פשרה הייתה מילה גסה, אבל כאן פשרה זה משהו טוב, זה מה שמבטיח שדברים יחזיקו לאורך זמן. אנשים חיים פה וימשיכו לחיות פה, אני יכול לנצח אותם עם החוק אבל זה לא יהיה בר קיימא. המפתח זה אמון, הסכמות, שותפות. לפעמים שוכחים את הדבר הפשוט הזה – לדבר. פשוט לדבר. קובעים תדמית על אנשים וזהו".
"אנחנו 120 אלף בני אדם בנצרת ואין לנו שום פארק", הוא אומר, "בריאות הנפש צריכה טבע. פליטי ספורי קיבלו פה בשנות ה־50 185 דונם לחקלאות, מאז נולדו הרבה יורשים והיום זה מתחלק בין 75 משפחות"
כשפפאי מזכיר את עברו הלא מתפשר הוא מתכוון לשנים הארוכות שבהן היה איש החברה להגנת הטבע ועמד בחזית רבים מהמאבקים שניהלה. היום הוא ממוקם בלב הממסד, ומשם זה תמיד נראה אחרת. "זה אזור טעון פוליטית", הוא אומר, "יש כאן נרטיבים שונים, הרבה חוסר אמון במערכת. רואים בנו 'ממלכה'.
"בשלוש השנים האחרונות יש פה תהליך של בניית אמון, הרבה כוסות קפה, עושים צעד צעד ומתחילים בדברים קטנים, כמו לסדר פינת ישיבה שתשרת אותם. בסופו של דבר הנחל עובר ממש בתוך חלקות פרטיות, זו האדמה שלהם".
בחלקה מלבלבת, לא רחוק מגדת הנחל, יושב בילאל מסארווה עם החתול זן שמתרפק עליו. מעליו מתנשא עץ פקאן ועל השולחן פלחי שומר ריחניים שקטף זה עתה. עם התפאורה הזו הוא נראה כמו שגריר ממקום אחר, שליו יותר, אבל הוא הכי מכאן שאפשר: בן למשפחה שנעקרה מספורי וגר בנצרת עתירת הבעיות.
"אנחנו 120 אלף בני אדם בנצרת ואין לנו שום פארק", הוא אומר, "בריאות הנפש צריכה טבע. פליטי ספורי קיבלו פה בשנות ה־50 185 דונם לחקלאות, מאז נולדו הרבה יורשים והיום זה מתחלק בין 75 משפחות. לכל אחד יש שטח קטן, אי אפשר להתפרנס מזה. זה יותר כמו ערוגה לטובת הנפש".
מילת המפתח שחוזרת על עצמה היא "קהילה" ו"קהילות". "אפשר לשפוך מיליונים על תשתיות פיזיות, אבל אם זה לא יהיה מגובה בחיבור של הקהילה אז לא עשינו כלום"
מה אתה מגדל בערוגה שלך?
"בכל עונה מה שמתאים לעונה. חצילים, קישואים, מלפפון, כרוב. לצריכה מקומית. אני נותן לשוק הקטן ליד הנחל, אבל אי אפשר להסתמך על זה כפרנסה. משקה עם המים מהמעיין, מרגישים את זה בטעם. גן עדן זה כאן, לא באירופה ולא בשום מקום אחר".
במעיין הסוסים, אחת מפינות החמד המוכרות בנחל, המים קרים אבל פחות מהצפוי, אולי בגלל שהחורף מעולם לא הגיע. בטחנת הנזירים, המבנה העתיק שחולש על אחד המרחבים היפים בנחל, הגדה שוקקת תלמידים ובני נוער.
האתגרים ממתינים בכל פינה והעבודות בשטח קדחתניות: אחד היעדים שפפאי סימן הוא להרחיק את המכוניות משפת הנחל. בכל מקום שבו ישראלים יכולים להגיע עם הרכב עד המים, הם מציבים מנגל ובסוף הסעודה חצי מהפסולת שטה עם הזרם.
"אנחנו מרחיקים את החניונים למרחק 400 מטר מהנחל", אומר פפאי, "מי שרוצה לטייל שילך את המרחק הזה ברגל, ההשפעה הסביבתית של הולכי הרגל אפסית".
תושבי ערים ויישובים בישראל מסוגלים לחיות חיים שלמים ליד נחל ולא לדעת על קיומו. פפאי נחוש לחבר את השכנים של ציפורי לנחל שלהם. מהיישוב זרזיר, ששוכן מעל אחד העיקולים, יורד שביל לכיוון הנחל, עכשיו עובדים על הארכת השביל ויצירת מסלול מעגלי של כארבעה קילומטרים להנאת התושבים.
"הציבור הערבי מחפש בנרות אלטרנטיבות שאין לו בתוך היישובים. החברה הערבית רעבה לטבע. הרעיון הוא שיהיו מכל היישובים שבילים אל הנחל"
"הציבור הערבי מחפש בנרות אלטרנטיבות שאין לו בתוך היישובים", אומר פפאי, "החברה הערבית רעבה לטבע. הרעיון הוא שיהיו מכל היישובים שבילים אל הנחל. בהמשך היום יש לי פגישה עם מנכ"ל המועצה בזרזיר כדי לראות איך מטמיעים בתושבים את החיבור לנחל. מנכ"ל ריינה אמר ששתי הגאוות הגדולות שלו זו קבוצת הכדורגל שמשגשגת בליגת העל ונחל ציפורי".
מילת המפתח שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא "קהילה" ו"קהילות". "אפשר לשפוך מיליונים על תשתיות פיזיות, אבל אם זה לא יהיה מגובה בחיבור של הקהילה אז לא עשינו כלום", אומר פפאי.
"בהתחלה לא אהבתי לשמוע אנשים אומרים 'מה ייצא לי מזה', אבל הבנתי שזה הדבר הכי לגיטימי בעולם. אנשים אומרים, 'אתה מביא לי לכאן מטילים שעושים לכלוך וצפיפות, אז מה יוצא לי מזה?' זו שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה".
אחת התשובות היא תיירות. עשר קהילות כבר הוקמו – ביניהן קהילת תיירני ריינה, תיירני זרזיר, אלון הגליל. יש מפגשים בין התיירנים השונים ושיווק משותף. ויש גם יזמים זריזים, כמו הצעירים מכפר חסידים, שהקימו עמדה ניידת להשכרת אופניים באחת מעמדות התצפית המרשימות על הנחל, בכניסה לכפר ראס עלי.
האתגרים עוד רבים והמלאכה לא נשלמה: יש מקומות שבהם הגישה לנחל עדיין לא הוסדרה, וכמקובל בישראל יש פינות שבהן עדיין שולטים הלכלוך והעזובה
אנשי הפרויקט מתמודדים עם שאלות מורכבות על בסיס יום־יומי: איך מונעים מעדרי הבקר להגיע אל הנחל ולזהם אותו? איך מאפשרים לכיסא גלגלים להיכנס אבל לא לטרקטורונים ואופנועים? איך מייצרים שפה עיצובית אחידה לכל המרחב, בדמות ספסלים על שפת הנחל ואבני מיל?
האתגרים עוד רבים והמלאכה לא נשלמה: יש מקומות שבהם הגישה לנחל עדיין לא הוסדרה, וכמקובל בישראל יש פינות שבהן עדיין שולטים הלכלוך והעזובה. אבל כשפרויקט הציפורי נמצא באמצע הדרך, כבר אפשר לומר שבימים שבהם הממשלה עושה הכול כדי לרסק ולפלג את החברה הישראלית, הנחל הצנוע הזה ופרויקט השיקום שלו מזריקים זריקות קטנות של חוסן קהילתי, אנושי ואזורי. נחל ציפורי שוחה נגד הזרם, ונותר רק לקוות שהוא לא יתעייף.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הכבוד לכול העוסקים במלאכה. תודה למועצות האזוריות זבולון ויזרעאל ולרשויוצ הנחלים. כתושב וכרוכב אופניים באזור ב15 השנה האחרונות בחלט יש שינוי מדהים. אני זוכר שהציפורי לפני עין יבקע היה בלתי עביר כל החורף ועד מאי.. ואחר כך עוד היינו נאבקים בחצייה על סלעים.. שהגדות היו בוץ ושאף לא ידעת אם תגיע בשלום. אני בכלל לא מדבר על כך שלא הייצה דרך לכעבייה ולסוללים.. בהחלט אבולוציה ראויה לשמה נעשתה בנחל שלי בו התיישבו מקימי היישוב לפני כמעט 100 שנה. ידעתם שפעם בכלל קראו לו ואדי מאליק? עכשיו אתם יודעים 😉
בבקשה להשלים בזריזות את הקטע בין תחנת הנזירים ובין גשר הבטון החדש שנמצא מזרחה ממנה. בנוסף להשלים את הקטע מחוואלד עד גשר כביש 70 בתול המטע של כפר מכבי והקמת חניון סימפטי שם ליד הגשר. בנוסף בבקשה לסיים גם את העלייה הנחמדה של נחל רימונים עד דרך נוף אלון הגליל. חוצמזה הכול מדהים ולפעמים אפילו עמוס.. מזל שהקיץ מגיע ואוכל לצאת יותר מוקדם בבוקר לפני טיולי המשפחות.. חח
תודה, אגב זה באמת יגרום לטיילת להיות באורך 25 ק"מ 🙂