JavaScript is required for our website accessibility to work properly. לאה ענבל דור: המרד הערבי הגדול בראי העיתונות העברית | זמן ישראל

המרד הערבי הגדול בראי העיתונות העברית

המרד הערבי הגדול

31 שפות
הוספת נושא

2 ⁄ 14



פרטים נוספים
אימון משותף של לוחמים ולוחמות בכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938 (צילום: PLO Collection, Institute for Palestine Studies, hanini.org, ויקיפדיה)
PLO Collection, Institute for Palestine Studies, hanini.org, ויקיפדיה
המרד הערבי הגדול 31 שפות הוספת נושא 2 ⁄ 14 פרטים נוספים אימון משותף של לוחמים ולוחמות בכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938

מהטבח בשבעה באוקטובר 2023 למרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936 נמתח קו משותף: כמו היום, הימים אז תוארו כ"ימי פוגרום" ו"ימי שואה" – אירועים המשקפים את האינטנסיביות העצומה, האכזרית, הנוראה והכאובה של המערכה בינינו לבין הפלסטינים. זו מערכה שמולידה והולידה תגובות רגשיות ופוליטיות עמוקות ועזות, שעלו לאין שיעור על כל מה שהיה ידוע עד אז במאבק בין יהודים וערבים.

דוקטור רחל הרט כתבה ספר על המרד הערבי הגדול כפי שהוא משתקף בעיקר בתל אביב-יפו – בקרב העיתונות העברית לכול גווניה. היא ביכרה לכנות את ימי המאורעות "האינתיפאדה של טרום המדינה 1939-1936" (הוצאת רסלינג). וזאת כדי להדגיש את העובדה שהשלכותיהם מתגלגלות עד עצם היום הזה, וכי הם מהווים נדבך בשרשרת האירועים המחרידים שהתחוללו לאחרונה.

הרט כתבה ספר על המרד הערבי הגדול כפי שהוא משתקף בעיקר בתל אביב-יפו – בקרב העיתונות העברית לגווניה. היא ביכרה לכנות את ימי המאורעות "האינתיפאדה של טרום המדינה 1939-1936"

אלא שאז, בשנים שלפני קום המדינה, בשיניים חשוקות, היישוב היהודי חתר להבלגה. אמנם כשהתרבו הפגיעות ביהודים התעוררה בציבור ובעיתונות העברית התביעה לתגמול ולנקם. אלא שהנהגת היישוב הבינה כי כורח השעה הוא דווקא ריסון והבלגה, וכי טרור נגדי אינו מוסרי ורק יזיק לעניין הציוני.

עטיפת הספר "האינתיפאדה של טרום-המדינה 1939-1936"
עטיפת הספר "האינתיפאדה של טרום-המדינה 1939-1936"

וכול זאת בשונה מהאווירה השוררת היום – כשראש הממשלה, בנימין נתניהו חושב כי ריסון הוא חולשה, שב למלחמה בעזה, ומסרב לפתרון מדיני עם הפלסטינים המתונים במחיר אנושי כבד לשני הצדדים.

זהו ספרה השני, המרתק של הרט, ומעין המשך לספרה הראשון "קרובים-רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב 1930-1881".

במרד הערבי הגדול השתתפו כ-12 אלף איש, שייצגו את כול רבדיה של החברה הערבית. האינטנסיביות והאכזריות היו גדולים מאוד, כי שתי החברות, היהודית והערבית, חיו זו בליבה של זו. נרשמו אז יותר מעשרת אלפים תקריות אכזריות ובהן נהרגו לפחות אלפיים בני אדם, יותר ממחציתם ערבים. מספר היהודים שנהרגו בהתקפות הטרור באותה תקופה עלה על 400, מספר ההרוגים הבריטים עלה על 150.

המרד החל בשביתה שנמשכה חצי שנה והפכה למלחמה לאומית עם תביעה לעצמאות, תוך כדי האשמת השלטון הבריטי שמשל אז בארץ, בתמיכה חד-צדדית בתוכנית הציונית.

העיתונות העברית מתארת איך פועלים לא יצאו לעבודה ביפו ובתל אביב, החנויות לא נפתחו, התחבורה הציבורית לא פעלה ולא היו לימודים בבתי הספר. יש לציין כי אם בתחילה שביתה זו שיבשה במידה רבה את החיים במרכז, הרי בסופה המשק היהודי מצא לה תחליפים נאותים שתרמו לבסוף דווקא לחיזוקו. למרות שמאות יהודים נפצעו ונהרגו ונגרם נזק לרכוש – בייחוד במשק החקלאי – היישוב היהודי התחזק מהמאורעות הן במישור ההתיישבותי והן במישור הביטחוני.

בשנים שלפני קום המדינה, בשיניים חשוקות, היישוב היהודי חתר להבלגה. כשהתרבו הפגיעות ביהודים התעוררה בציבור ובעיתונות העברית התביעה לתגמול ולנקם. אך הנהגת היישוב הבינה כי כורח השעה הוא דווקא ריסון

מרד ערבי זה הצטייר בעיתונות העברית לפי שלל גווניה ובהתאם לרוח העיתונים. עיתון "דבר" – היה עיתונם של הפועלים הסוציאליסטים, ההסתדרות והנהגת הישוב, "הבקר" שיקף את עמדתו של המעמד הבורגני, "המשקיף" – את המגזר הימני רוויזיוניסטי, "הירדן" ייצג את אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, "הצפה" ייצג את הציונות הדתית והיה בעל אופי דתי-לאומי, ועיתון "העולם" היה שבועון מיסודו של תיאודור הרצל ואחר כך שימש כביטאון ההסתדרות הציונית העולמית.

הרט מספרת כי עיתונים עבריים אלה כולם ראו עצמם כחלק מהמאבק הציוני ואף חשו שותפים למאמץ לגבש את זהותו הלאומית, התרבותית והפוליטית של הציבור היהודי. ההנהגה של הישוב כשלעצמה, חרדה מאוד לדימויה כפטריוטית גאה, וביקשה בתוך כך לייצג רציונל של כבוד לאומי. לכן, התחבטו העיתונים בשאלה: האם ריסון נחשב לחולשה, והאם יש לנקוט פעולות נקם ושילם ותגמול.

ואמנם, בחסות האווירה הציבורית כי תגובה תביא כבוד וריסון יביא חרפה – העיתונות לגווניה ייצגה אז פערים עמוקים ומורכבות רבה בעמדות הצבור וההנהגה: האם הטרור הנגדי יועיל לעניין הציוני או יזיק לו, והאם הוא מוסרי או פסול. הדרישה לפעולה גם התבססה על ההנחה שהבלגה לא רק שתתפרש כחולשה, אלא אף תגביר את הטרור, וכי חולשת היהודים עלולה להביא לידי כך שהבריטים יזנחו את שיתוף הפעולה אתם.

ב"המשקיף" ו"הירדן" הרוויזיוניסטים דגלו בעיקרון של "עין תחת עין" ולכן נטען שם כי "יש לגזור כליה על העמלקים תוך בחירה בדרך הכבוד, דרך המלחמה והניצחון המוחלט". ומנגד, העיתונות העברית הליברלית שאחזה בערכי ההומניזם האירופי, שללה את הנקם. טענתה הייתה כי אין לפגוע באזרחים ערבים חפים מפשע. "לא תרצח זהו צו משחר ילדותו של עם עתיק יומין, כוחו יפה כאן כן היום", נכתב בעיתון "הארץ". וברל כצנלסון כתב ב"דבר" כי הבלגה פירושה "יהי נשקנו טהור". "שדות לא הצתנו, עצים לא גדענו וגאוותנו על כך" נכתב ב"דבר".

ב"המשקיף" ו"הירדן" הרוויזיוניסטים דגלו ב"עין תחת עין" ונטען שם כי "יש לגזור כליה על העמלקים תוך בחירה בדרך הכבוד, דרך המלחמה והניצחון המוחלט". מנגד, העיתונות העברית הליברלית שללה את הנקם

ועוד דבר: בתקופה זו, שאופיינה בחוסר ביטחון, התפרעויות, שוד ומצב כלכלי רעוע, תקשורת ההמונים הפכה בין השאר גם לנשק אסטרטגי וטקטי ושימשה שופר תעמולה בשתי האוכלוסיות.

הרט מראה כיצד חלק גדול מדיווחי העיתונים נועד לחיזוק המורל של שתי האוכלוסיות. ועוד עולה מהעיתונות העברית כי למנהיגי הישוב היה חשוב באותה עת לבנות אתוס לאומי, ולכן הקפידו על הדימוי העצמי שלהם כאנשי מוסר מול אנשי רשע פראיים. ואמנם, תמונה זו של שחור ולבן משתקפת בעיתונות לכל אורך תקופת המאורעות, עם מידע עשיר ומפורט מאוד על האירועים האלימים נגד יהודים ואנגלים.

העיתונות כוסתה בדיווחים על חיי היום יום תחת אווירה של חוסר ביטחון, אי ודאות וסכנה. היא פירטה לפרטי פרטים כיצד העימות בין העמים היה לאיום ביטחוני ואישי על כל אדם יהודי, בכל יום מימות השבוע ובכל שעה משעות היום: טרור טוטלי, עם שגרה של זוועה – שריקת כדורים באוויר, רעם פצצות, שריפת שדות, השמדת פרדסים, פיצוץ גשרים, קריעת כבלי טלפון, עקירת עמודי חשמל, חסימות דרכים.

העיתונות העברית אף שימשה כמראה כפולה עם מידע סלקטיבי מתורגם מהעיתונות הערבית אודות התבטאויות הצד הערבי שכנגד: "להשליך רימון על חנות יהודית – מה רב כעת הכבוד להיות ערבי בארץ ישראל". כך צוטטה כותרת מעיתון "פלשתין".

הספר מגולל, באמצעות דיווחי העיתונות, איך היהודים והערבים כאחד חתרו לניצחון ולא לפשרה, וכיצד בימי המאורעות ובימים שאחריהם – העמיקו ביניהם תהומות של מרירות ושטנה קשה.

מהעיתונות, גם העברית וגם הערבית, השתקפה אמונה חזקה כי הפער בין התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הציונית אינו ניתן לגישור. אלה כינו את אלה, ולהיפך – "שטן הרציחות", "טמאי הנפש כפריצי חיות"; "שובו אל המדבר! אנו בני הארץ ואתם גרים" נכתב בעיתון "העולם".

בתקופה של חוסר ביטחון, התפרעויות, שוד ומצב כלכלי רעוע, תקשורת ההמונים הפכה גם לנשק אסטרטגי וטקטי ושימשה שופר תעמולה בשתי האוכלוסיות. הרט מראה כיצד חלק גדול מדיווחי העיתונים נועד לחיזוק המורל

ההיסטוריון וחוקר הספרות פרופ' יוסף קלוזנר כתב ב"הארץ"":

"אין לערבים כלום כאן, בארץ.. זהו עם פרימיטיבי קרוב לחיי-קדומים, נוטה לאונס, לרציחות ולהריסות".

קלוזנר מתח ביקורת על השלטון הבריטי שגילה כלפי ההנהגה הערבית "יחס אבהי ממש לילדי חמד אלה". העיתונות הערבית מצידה כתבה:

"היהודים חיים כעלוקות על גופנו..נקרע את העלוקה הזאת מעל גופנו ונזרוק אותה עד שתתפתל ותכלה".

בהדרגה נתקבלה על כל הלבבות בישוב היהודי ההנחה, שלמרות הפרעות, קיום הבית היהודי מובטח ואפשר לבטוח בכוחו ובעוצם ידו. ובקרב ההנהגה שלו גמלה החלטה כי עדיף לגלות מידה רבה של אחריות ציבורית, לעמוד עמידה מוסרית ואולי אף ראוי לנסות ולהתקרב לחברה הערבית. כך צוטט ב"דבר" נאום של בן גוריון במועצת ההסתדרות:

"לא משום שהם לא מבינים את הציונות מתנגדים לה הערבים, אלא דווקא משום שהם מבינים אותה היטב-היטב. והיא הטרגדיה: רצוננו להתקיים כאומה ורצונם לשלול מאיתנו זאת ולהנציח את ערביותה של הארץ הזאת…כול פריצת דרך תהא תלויה בשינוי עמדות יסודי. לא נוכל למצוא שפה משותפת עם התנועה הערבית אם לא נהיה מסוגלים לראות את הדברים בעיני הערבים".

ביוני 1939 מוגר המרד הערבי. בעיתונות העברית נכתב שמבחינת הערבים בא המרד שלהם קצת מאוחר מדי. וזאת כי "יסודות הבית הלאומי כבר איתנים". מבחינת היהודים, נכתב, הוא בא קצת מוקדם מדי. וזאת כי "עדיין דרושה לנו עזרתו של השלטון הבריטי".

פרופ' קלוזנר כתב: "אין לערבים כלום כאן, בארץ.. זהו עם פרימיטיבי קרוב לחיי-קדומים, נוטה לאונס, לרציחות ולהריסות". בעיתונות הערבית נכתב: "נקרע את העלוקה הזאת מעל גופנו ונזרוק אותה עד שתתפתל ותכלה"

ברנרד מונטגומרי ראש הכוחות הבריטים בארץ ישראל שחיסל את המרד כתב לראש ממשלתו:

"המרד הערבי רוסק סופית. אבל עדיין היהודי רוצח את הערבים והערבים רוצחים את היהודי. זה המצב כיום. קרוב לוודאי שזה יימשך כך עוד מאה שנה".

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,253 מילים ו-1 תגובות
סגירה
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.