בישראל חיות כ-19,500 נשים פליטות. חלקן חיות כאן כבר 20 שנים, חלקן נולדו פה. הן חוסות כאן תחת הגנה קבוצתית, כלומר מדינת ישראל מאפשרת את שהייתן כאן באופן חוקי, ומונעת את גירושן בשל סכנת החיים שנשקפת להן במדינות מוצאן.

ועדיין – אותן פליטות חיות כשהן כמעט חסרות זכויות לחלוטין, עירומות מכל מעטפת בסיסית של הגנה וביטחון סוציאליים, חוות על בשרן יומיום מדיניות מתעמרת ומפלה מצד הרשויות.

הפליטות שחיות כאן, חלקן כבר 20 שנה, נטולות זכויות כמעט לחלוטין, עירומות מכל מעטפת בסיסית של הגנה וביטחון סוציאליים, חוות על בשרן יומיום מדיניות מתעמרת ומפלה מצד הרשויות

לנשים פליטות אין אשרות עבודה רשמיות, אף שהעסקתן מותרת, דבר המהווה כר פורה לתופעות של ניצול מצד מעסיקיהן ובמקרים מסוימים גם למקרים של סחר בגופן לצורך הישרדות. בלא מקור הכנסה קבוע ויציב שיוכל להבטיח את קיומן, חלקן נאלצות למצוא את עצמן ברחוב או פונות בלית ברירה לפתרונות המסכנים אותן.

לא אחת אנו בארגון א.ס.ף מלוות מקרים של אמהות המאוימות להיזרק מבתיהן לאחר שהתקשו לשלם שכר דירה בחודשים האחרונים, בין אם בעקבות מצוקה כלכלית שנקלעו אליה בשל המלחמה או בנסיבות חיים אחרות.

רק לאחרונה צוין בישראל ובעולם יום האישה, ובזמן שיש מי שהתמקדו בלחלק לנו פרחים והנחות לחנויות מותג בקניון, שכחנו שבסוף היום מי שמנקות את החנויות והקניונים הללו הן נשים נעדרות זכויות, שהחברה בישראל מפנה להן עורף ודנה אותם לחיים של עוני.

אבל האמת היא שהחברה הישראלית תצא נשכרת ממתן מעמד לנשים הללו, גם אם המוטיבציה לכך איננה הומניטרית גרידא. גם אם נעמיד פנים שלא אכפת לנו מנשים שחיות לצידנו ומהעוולות שהן חוות על בשרן, ההפסד הוא גם שלנו.

כך לדוגמה, א', אשה שהתחילה ללמוד סיעוד במדינת מוצאה, חולמת ללמוד ולעבוד כאחות בבית חולים, וגם ב', שחולמת להיות גננת. שני המקצועות הללו הינם מקצועות נדרשים במדינת ישראל, מקצועות החסרים מאד בכוח אדם. אבל פליטים בישראל אינם רשאים לעבוד במקצועות הדורשים רישוי מקצועי.

רק לאחרונה צוין בישראל ובעולם יום האישה, ובזמן שיש מי שהתמקדו בלחלק לנו פרחים והנחות לחנויות מותג בקניון, שכחנו שבסוף היום מי שמנקות את החנויות והקניונים הללו הן נשים נעדרות זכויות

מדובר בנשים ונערות בעלות יכולות, כוחות ופרספקטיבות ייחודיות; חלקן נולדו כאן, כולן עובדות כאן, מדברות את השפה וישראליות לכל דבר ועניין – ונכונותן להשתלב, לתרום, לקחת חלק ולחזק את החברה בישראל, רבה מאוד.

ובכל זאת, מדינת ישראל פעם אחר פעם טורקת להן את הדלת בפנים ומפקירה אותן לגורל מר של עוני קיצוני, הפקרה וחשיפה לסכנה. גם בראייה שעטה אחר הון אנושי איכותי ומוטיבציוני, ושתופסת את הפרטים בחברה כחלק מהשוק, אנחנו מפסידים.

א' ו-ב' הן לא קורבנות בלבד, הן ושכמותן יכולות להיות כוח מניע לבניית חוסן ושינוי חברתי. הגירה ופליטות הן יותר מאשר מעבר פיזי ממקום למקום; הן תהליך של שינוי זהות, בניית כוחות חדשים וערעור מבני כוח קיימים.

כך, כאשר א' הגיעה לישראל, למרות מסכת הזוועות שעברה בדרך וכלל התעללויות, הברחה ואונס, היא הייתה מלאת מוטיבציה ורצון לקדם עבודה ציבורית בנושא מיגור תופעת המילה לנשים (שממנה נמלטה בעצמה). אך החיים בישראל ללא זכויות, ללא תמיכה, כשהיא עובדת רק בעבודות פיזיות כניקיון יום וליל, שחקו אותה עד דק.

הגיע הזמן שהממשלה תפעל ותעניק לנשים הללו מעמד של פליטות, שיאפשר להן את המינימום הבסיסי הנדרש כדי לעבוד, להתפתח ולקיים את חייהן בכבוד, לרבות נגישות לכלל שירותי הבריאות והביטחון הסוציאלי. לא רק הן יצאו מורווחות, אלא גם אנחנו.

כשא' הגיעה לארץ, חרף מסכת הזוועות שעברה בדרך – התעללויות, הברחה ואונס, היא שאפה לקדם עבודה ציבורית למיגור מילת נשים (ממנה נמלטה בעצמה), אך החיים חסרי הזכויות בישראל שחקו אותה

חרף האתגרים שעוברים על נשים שכמותן, הן מביאות עמן פרספקטיבות חדשות ונחישות שיכולה לתרום לבנייה מחודשת של קהילות וליצירת חברה צודקת ושוויונית יותר.

הדר אביאל היא רכזת מדיניות ציבורית בא.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, ומחברת דוח המצב על נשים פליטות בישראל שפורסם לאחרונה.