המספרים המרגיזים התנוססו בכל פיד ובכל מהדורת חדשות – בפריים טיים, טרום פריים טיים ואפילו טרום־טרום פריים טיים. כל הערוצים התמלאו בדיווחים של כתבים ופרשנים כלכליים על הביזה התקציבית חסרת הרסן שהתחוללה בכנסת בשבוע שעבר.
הסיפור – לכאורה פשוט ומקומם: בעיצומה של מלחמה, חילקה הכנסת כספים לחברי הקואליציה כאילו היו סוכריות בבר מצווה. במקום שהמיליארדים ינותבו למערכות החינוך, הבריאות או אפילו לחיילים שבחזית, הם נשפכו על משרדים ממשלתיים שרוב הציבור – וגם חלק מהפוליטיקאים – אינם יודעים להסביר מה תפקידם.
חברי כנסת מהאופוזיציה ניסו לפענח, למשל, מדוע יש צורך להקצות שמונה מיליון שקלים ל"תוכנית הסברה אסטרטגית" של אבי מעוז, כאשר כבר אושרו 545 מיליון שקלים להסברה דרך משרד החוץ? או מהו בדיוק "המוקד לפניות הציבור" שבראשות מעוז, ומה מצדיק תקציב של מיליונים עבורו?
בסבב הנוכחי, "הסטארט־אפ של סטרוק" הצליח לגייס 268 מיליון שקלים, ובסך הכול השלים גיוס של כמעט 400 מיליון שקלים. ההבדל הוא שמחברת סטארט־אפ המשקיעים דורשים לפחות דין וחשבון על השימוש בכסף
ועוד לא דיברנו על המשרד של אורית סטרוק, שגייס בשנה אחת יותר ממה שחברת הזנק ממוצעת מצליחה לגייס בעשור. בסבב הנוכחי, "הסטארט־אפ של סטרוק" הצליח לגייס 268 מיליון שקלים, ובסך הכול השלים גיוס של כמעט 400 מיליון שקלים. ההבדל הוא שמחברת סטארט־אפ המשקיעים דורשים לפחות דין וחשבון על השימוש בכסף. במקרה הזה, המשקיעים הם הציבור העובד – אז מי בכלל סופר אותו?
ואפשר להמשיך כך ברשימה האינסופית של העברות מיותרות, שדומה שאין להן סוף. ביזת תקציב בזמן מלחמה ובצל גרעון איננה דבר שגרתי – אפילו לא בכנסת ישראל, שכבר שברה כל שיא שלילי ערכי ומוסרי מאז הקמתה. אבל דווקא מהנקודה הזו צץ הנתון המטריד ביותר בכל האירוע הזה.
במקביל לחגיגת התקציבים פורסמו סקרים חדשים במהדורות החדשות – והתמונה שעלתה מהם עגומה: מפת המנדטים כמעט לא השתנתה, ואם השתנתה – זה רק בתחום סטיית התקן.
המסר שעלה מהסקרים לפוליטיקאים הבוזזים היה חד וברור: יש להם אור ירוק להמשיך לבזוז את הקופה הציבורית, בלי לשלם על כך מחיר ציבורי או אלקטורלי
המסר שעלה מהסקרים לפוליטיקאים הבוזזים היה חד וברור: יש להם אור ירוק – מטריד במיוחד – להמשיך לבזוז את הקופה הציבורית, בלי לשלם על כך מחיר ציבורי או אלקטורלי. הכול חופשי חופשי, על חשבון משלם המיסים. הם כבר יודעים שמי שהצביע להם בעבר, ימשיך לשים את אותו פתק גם אם ימעלו שוב ושוב בכספו.
ומה כל כך עצוב בזה? שהשתיקה הציבורית הפכה בפועל להסכמה. הסכמה להעברת מאות מיליונים למשרד של סטרוק, שמתמקד בהתנחלויות – בזמן שמורים נאבקים לשרוד בכיתות עמוסות ובתקציבים דלים.
זו גם הסכמה להעביר 130 מיליון שקלים למשרד בירושלים שאיש לא יודע בדיוק מה תפקידו, בזמן שניצולי שואה מאבדים מיליונים מהתמיכה הממשלתית. זהו אור ירוק להעביר הטבות של מיליונים לחינוך החרדי, ובאותה נשימה לקצץ עשרות מיליונים מהאוניברסיטאות שמכשירות את הדור הבא של המדינה.
זו לא רק שאלה של סדרי עדיפויות – זו בעיה קיומית. בסופו של דבר, אי אפשר לגלגל את פחית התקציב המתרוקנת במורד הרחוב לנצח. הציבור שנושא בנטל – וכבר מרגיש היטב את ההכבדה הכלכלית – יגיע לנקודת שבירה. ומי שיוכל, יעזוב.
זו לא רק שאלה של סדרי עדיפויות – זו בעיה קיומית. בסופו של דבר, אי אפשר לגלגל את פחית התקציב המתרוקנת במורד הרחוב לנצח. הציבור שנושא בנטל יגיע לנקודת שבירה
מי שלא יוכל לעזוב, יישאר להתמודד עם מערכת קורסת. והדור הבא? הוא יהיה בור יותר מקודמו – כי לא יהיו מספיק מורים, לא תהיה מערכת חינוך מתפקדת, ואז – לך תחפש את המדען שיידע לפוצץ ביפרים ולהכריע מלחמות.
האדישות הציבורית היא הדלק שמניע את כל זה. כשהציבור שותק, הוא לא רק נראה רפוי ופסיבי – הוא מעניק למנהיגיו יד חופשית לבזוז את כספו. והסיפור הזה עלול להסתיים בטרגדיה – לכולם: גם לבוזזים, וגם לנבזזים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו