ההתפרצות העממית נגד חמאס בעזה לא צריכה להפתיע. מהיכרותי את מה שקרה בסוריה, כמו שהאופוזיציה לרודנות הרצחנית של בשאר אסד הובילה לחיפוש קשר עם ישראל, כך הרודנות הרצחנית של חמאס הולידה את ההתנגדות לארגון הטרור האסלאמיסטי, עם פוטנציאל של הושטת יד לישראל.

חמאס היה מודע לקרקע הבוערת תחת רגליו, וראינו זאת בטקסי ההשפלה לישראל בעת שחרור החטופים, כאשר רבים מן הטרוריסטים הצמידו לחזם אזיקים – מסר ברור לעזתים עצמם – שייזהרו.

חמאס היה מודע לקרקע הבוערת תחת רגליו, וראינו זאת בטקסי ההשפלה לישראל בעת שחרור החטופים, כאשר רבים מן הטרוריסטים הצמידו לחזם אזיקים – מסר ברור לעזתים עצמם – שייזהרו

והדברים התפתחו הרבה מעבר לאזהרות, יש עדויות מצמררות על ירי של אנשי חמאס בעזתים עצמם, שחיפשו אוכל לא במסגרת חלוקת המזון של חמאס ואונר"א, עדויות על עינוי חשודים בקשר עם ישראל, וסתם כהצגת "משילות".

המסר של המתקוממים פשוט: "למען אללה – חמאס, החוצה – החוצה" וקריאה לסיום מיידי של המלחמה. להתקוממות הזאת אין הנהגה וזהו סימן שהיא באמת אותנטית, ויש בה פוטנציאל לשינוי אמיתי בעזה. זו קריאה לסילוק שלטון חמאס – אמנם בלי הצגת אלטרנטיבה בינתיים, ואם התופעה לא תדוכא בידי חמאס – ההנהגה שתצא מתוכם עוד עשויה להושיט יד של שלום לישראל.

היו ידיעות שחמאס יארגן הפגנות תמיכה בו אחרי תפילות רמדאן, אבל זה לא קרה. מקורות פת"ח טענו כי חמאס נכשל באירגון הפגנות הנגד, או שמא חליל אל-חיה הורה לאנשיו להימנע מכך? מוקדם לדעת.

זה שחמאס לא מרוצה מן ההתפתחויות – זה ברור, אבל גם הרשות הפלסטינית לא נלהבת – וכמוה גם ישראל של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

כשם שישראל דחתה את היד המושטת בסוריה, כך יש לחשוש כי יקרה גם בעזה. חשש שאם אכן תקום באמת הנהגה בעזה שתקבל את תנאי ישראל לסיום המלחמה – ישראל תדחה את היד המושטת.

ואנו רואים כבר עכשיו סימנים כי מי שמסייע לחמאס להתגבר על ההפגנות נגדו זאת ישראל, בכך שהיא מגבירה את קצב ההתקפות בעזה, כאילו כדי לא לתת למתקוממים את הזמן הנחוץ להם להתגבש לכוח מאורגן.

ואנו רואים כבר עכשיו סימנים כי מי שמסייע לחמאס להתגבר על ההפגנות נגדו זאת ישראל, בכך שהיא מגבירה את קצב ההתקפות בעזה, כאילו כדי לא לתת למתקוממים את הזמן הנחוץ להם להתגבש לכוח מאורגן

יתר על כן, כאשר בוחנים את זהות המחוסלים בידי ישראל, קשה שלא להשתחרר מן התחושה שרבים מהם שייכים לבירוקרטיה של חמאס, לאו דווקא לקאדרים הטרוריסטיים. והשיא, כך נראה, הוא חיסולו של הדובר החדש של חמאס בעזה, עבד א-לטיף אל-קאנוע.

מדוע? הרושם הוא שבעקבות מתווה חליל אל-חיה ואדם בוהלר, ישראל שמה לה למטרה לחסל בעזה את מי שעשוי להיות "האנשים של חיה", שיקימו בעזה את המנגנון האזרחי אשר יחליף את חמאס הצבאי.

מה שאפיין את קאנוע לעומת אבו עוביידה, דובר חמאס הקודם, הוא שקאנוע דיבר בפנים גלויות, בלבוש אזרחי ובשפה "מנהלית", שלא כמו קודמו אבו עוביידה, שהופיע רעול פנים כמו טרוריסט ודברר עניינים צבאיים בלשון טרור ואיומים. חיסולו של קאנוע "האזרח" מעיד לכאורה שישראל מעוניינת בתואם אבו עוביידה הטרוריסט ולא באדם כמו קאנוע.

לכאורה, הדרישות של המתקוממים נגד חמאס עולות בקנה אחד עם מטרות המלחמה – פירוק יכולותיו הצבאיות של חמאס. הדרישה הנוספת שלהם לסיים מיידית את המלחמה, מאפשרת את מימוש המטרה השנייה של המלחמה – שחרור החטופים.

אבל פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והחזרת החטופים הם מטרות ספין המכסות את המטרות האמיתיות, הלא מוכרזות של הממשלה הזאת – טרנספר לעזתים וממשל צבאי תוך חידוש ההתנחלויות בעזה. לגבי מזרח ירושלים – בית כנסת לרבנים של בן גביר על הר הבית, ותוכנית ההכרעה בגדה של סמוטריץ'.

אבל פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והחזרת החטופים הם מטרות ספין המכסות את המטרות האמיתיות, הלא מוכרזות של הממשלה הזאת – טרנספר לעזתים וממשל צבאי תוך חידוש ההתנחלויות בעזה

אימוץ יד מושטת מעזה – שעדיין לא הושטה – מחסל את כל נרטיב הנקמה, אשר לממשלה הנוכחית חשוב לפתחו בעת בניית צה"ל החדש, המוזן מתפיסות כמו "האריות הגיבורים", "כל העזתים חמאס", ומדרישה לגרש את כולם.

למרבה ההפתעה, גם רמאללה הרשמית אדישה לנעשה בעזה. רק בשבת האחרונה פרסם בטאון פת"ח מאמר מערכת ראשון על ההתפתחויות בעזה, בלי התלהבות מוגזמת, בזהירות רבה. יתר על כן, יוזמה של פת"ח רמאללה לעשות הפגנת תמיכה במתקוממים בעזה סוכלה בידי השלטון במוקטעה.

דף המסרים של דוברי רמאללה דיבר על כך ש"חמאס כרעיון נכשל" – לא על כך שרעיון המוקאוומה, ההתנגדות, נכשל. רעיון המוקאוומה כבר הרס את סוריה ועיראק, ועכשיו את עזה, אבל בדפי המסרים של המוקטעה אין שום מילת עידוד למתקוממים בעזה. אדרבא, יש נימת גערה על שאינם "מאשימים את ישראל".

רק בשבת ערך רדיו פלסטין ראיונות טלפוניים עם עזתים, אשר המריצו את הרשות לחזור לרצועה השבורה. אף אחד לא מאמין, כמובן, שהרשות רוצה או מסוגלת לחזור, אי שיש מישהו בעזה שרוצה לראות אותם חוזרים.

ובכלל, הרעיון שהרשות תחזור לעזה הוא רעיון גרוע. גם ארגון פת"ח הוא ארגון של "מאבק". הוויכוח עם חמאס הוא על "מי מנחה" את המאבק, ומה הם מאפייניו, לא על עצם רעיון המאבק.

לפי דף המסרים מהמוקטעה ברמאללה, "חמאס כרעיון נכשל" – לא רעיון המוקאוומה, ההתנגדות, שהרס את סוריה, עיראק ואת עזה. אין שם מילת עידוד למתקוממים בעזה, אלא גערה על אי האשמת ישראל

שיבת הרשות לעזה תביא עמה את תכנית הלימודים המחנכת לשנאת ישראל, ובולמת את הסיכוי להביא תכניות לימודים חילופיות.

מלבד זאת, המתקוממים לא דורשים שהרשות תחזור לעזה. במילים אחרות: צמיחת הנהגה אותנטית לעזה, שלא מתוך מסגרת "הארגונים הלוחמים" – מאיימת גם על פת"ח כרעיון, ותביא לסיום פרק אש"ף בהיסטוריה הפלסטינית לצד פרק חמאס.

הפוטנציאל, הלא ממומש בינתיים, של הופעת הנהגה חדשה, אותנטית, לעזה – יש בו גרעין מימוש מתווה בוהלר-חיה, שכן הנהגה כזאת תהיה מעוניינת לא פחות מישראל (המדינה, לא הממשלה) בפירוק חמאס מנשקו. על פי מתווה חיה-בוהלר, כוח ערבי/בינלאומי יכנס למנהרות כדי לאסוף את הנשק של חמאס.

עם זאת, יש לציין כי בשבת האחרונה, חיה נשא נאום מאוד מאכזב, ובו קשר כתרים לאיראן. אבל עם זאת הוא חזר בו על רצונו של חמאס להביא לסיום המלחמה.

נאומו של חיה לכבוד "יום אל-קודס", עם כל הקלישאות שהעזתים נלאו מהם, נועד לשמר את רוח המוקאוומה, ולהשאיר את חמאס רלוונטי.

ישראל חייבת לשקול בכובד ראש את הפוטנציאל בהפגנות המחאה בעזה. הגברת ההתקפות על עזה דווקא עכשיו מעוררת תהיות. ההפגנות פותחות פתח להחליף את קטאר באמירויות ככוח הערבי בעל ההשפעה בעזה, יחד עם אינדונזיה, אשר יכולה להביא עמה את תכנית הלימודים האסלאמית שלה המתנגדת לג'יהאד.

ישראל חייבת לשקול בכובד ראש את הפוטנציאל בהפגנות המחאה בעזה. הגברת ההתקפות על עזה דווקא עכשיו מעוררת תהיות. ההפגנות פותחות פתח להחליף את קטאר באמירויות ככוח הערבי המשפיע בעזה

זהו הניצחון המוחלט האמיתי, לא הספינים של בנימין נתניהו. מדינת ישראל האמיתית הייתה מרחיבה את הפתח שפותחים המפגינים. יש לחשוש שממשלת ישראל הנוכחית תסגור אותו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.