קיץ 2011 היה מדהים. אלפים לרבבות, ורבבות למאות אלפים ובסופו של דבר כנראה הפגנת המיליון – וכולם אופטימיים, דורשים צדק חברתי, ממלאים את שדרות רוטשילד ומאהלי אוהלים בכל עיר בישראל.

אף פוליטיקאי ואיש תקשורת לא נותר אדיש, ודיונים ערים ועמוקים על מדיניות, כלכלה וחברה מילאו את המאהלים ואת שיחות הסלון. בסופו של דבר זה נגמר במעט מאוד. ועדת טרכטנברג עצמה הייתה אנטי-קליימקס והמלצותיה שהתקבלו מאכזבות עוד יותר.

אף פוליטיקאי ואיש תקשורת לא נותר אדיש למחאת 2011. דיונים עמוקים על מדיניות, כלכלה וחברה מילאו את המאהלים ושיחות הסלון. זה נגמר במעט מאוד. ועדת טרכטנברג הייתה אנטי-קליימקס והמלצותיה אכזבו

"מנהיגי המחאה" איציק שמולי וסתיו שפיר התבררו כהבטחות שלא קיימו יותר מדי. ומחירי הדיור ויוקר המחיה לא התפוגגו – ממש כמו ממשלת בנימין נתניהו שאתנו (מלבד הפסקה קצרצרה) עוד מאז.

איך ייתכן שזה נכשל? זו הייתה פעם, אז, שאלה ששאלו לא מעטים. אם כל כך הרבה יצאו לרחובות בדרישה הברורה "צדק חברתי" איך ייתכן שאותה הממשלה נבחרה שוב, שהצדק החברתי איננו ושמייצגי המחאה התבררו כאכזבה.

האכזבה הייתה כגודל הצפייה – ואותה המחאה הצליחה לייצר כמה שינויי מדיניות ולהשפיע על השיח הציבורי בישראל. אבל מעט מדי. ולמעשה, הסיבה די ברורה ופשוטה. היא שילוב של דרישה כללית, ערטילאית, יחד עם רתיעה של אותה מחאה מהעיסוק הנדרש בפוליטיקה.

הלקח נלמד. המחאות שקמו בישראל מאז היו ממוקדות יותר, ולפעמים אפילו הרשו לפוליטיקאים לנאום. כך למשל בסדרת המחאות שאנו חווים מאז ינואר 2023. סדרה שלא החלה אז אלא הייתה המשך של שנות מחאה במהלך סבבי הבחירות שנראו אינסופיים והחלו בשנת 2019 והובילו אל משברים פוליטיים וחוקתיים במהלך שנות הקורונה. גם הדרישה הפכה ברורה – משפט לבנימין נתניהו, נבצרות לנתניהו ואחר כך עצירת ההפיכה המשפטית ואחר כך החזרת החטופים – כולם עכשיו.

ממש כמו מחאת קיץ 2011, זה נדמה ככישלון ואכזבה. למרות שהמחאות בהחלט מביאות הישגים. ספק אם אביחי מנדלבליט, שמונה לתפקיד היועץ המשפטי כמקורב לנתניהו, היה פותח בחקירות שהפכו למשפט אלמלא המחאה – ולמעשה – הוא עשה כל שביכולתו כדי למסמס את התהליך. במדינה מתוקנת משפט נתניהו כבר היה מאחורינו וכך גם האיש עצמו – אבל זו לא מדינה מתוקנת ולחץ חברתי הוא הכרח כאן.

אלמלא המחאות בשנת 2023, ההפיכה המשפטית-משטרית הייתה עוברת בקלות וקל היה לממשלה להציג זאת כמהלך שאין לו התנגדות – וספק אם שלב א' של העסקה (שישראל הפרה שוב ושוב ופוצצה בסופו של עניין) בכלל היה קורה אלמלא המחאות והדרישה הציבורית.

ממש כמו מחאת 2011, המחאות מאז נדמות ככישלון ואכזבה. למרות שהן בהחלט מביאות הישגים. ספק אם מנדלבליט, שמונה לתפקיד היועץ המשפטי כמקורב לנתניהו, היה פותח בחקירות שהפכו למשפט אלמלא המחאה

וצריך גם לומר – המוחים צודקים. מובילי המחאה – כולם, עושים זאת בדבקות וראויים לכל הערכה, שקמה ברסלר, משה רדמן, עינב צנגאוקר ואחרים – תודה לכולם ולכולן על הכל. ולא צריך להסכים אתם על הכל, אבל להודות כי הם עושים הרבה. וכאמור – להפגנות ולמחאה בהחלט יש השפעה. ולכן המשטר הנוכחי בחסות משטרת איתמר בן גביר עושים כל שביכולתם למסמס את ההפגנות.

אבל לאכזבה יש מקום. לאחר אסון השבעה באוקטובר הממשלה עדיין כאן, ולאחר שעבר התקציב – כאן כדי להישאר לפחות לעוד שנה, אם לא יותר. עדיין ישנם חטופים בעזה. עזה עדין מופצצת. הגדה המערבית מובערת על ידי טרור המתנחלים בגיבוי צה"ל וממשלת החורבן. המצב בישראל רע ורק הולך ומדרדר.

הכישלון המסתמן של מחאה זו מסתמן לא בגלל המחאה, המוחים או מובילי המחאה. אלא בשל היעדר המנהיגות של האופוזיציה בישראל. ולמרבה הצער, בשל בחירת הציבור הישראלי – לא בחירתו של הציבור בנתניהו, לא, אלא בחירתו בהעמקת הכיבוש ובמקביל בהכחשתו.

כאמור, למדו כאן את הלקח. פוליטיקאים משתתפים בהפגנות. למדו גם את הלקח הנוסף והדרישות הפכו ממוקדות – "לך" לנתניהו, להחזיר את החטופים, להפיל את הממשלה. זה ברור, מדויק, וגם דרישות נכונות וראויות. הבעיה – שתי הבעיות – האופוזיציה לא מתפקדת, וגם – התיקון היה תיקון יתר – החידוד התחדד יתר על המידה.

המלחמה הנוכחית בעזה, שגלשה ללבנון, לסוריה ולגדה המערבית איבדה מזמן כל הצדקה. מלכתחילה המלחמה לא הייתה מוצדקת, כי הצדקתה היחידה הייתה נקמה בחמאס ולא סדר חדש בעזה. נקמה היא לא תכנית עבודה, היא רגש מוצדק מאזרחים שחוו את אסון השבעה באוקטובר, אבל היה ברור כי אי אפשר "לנצח את חמאס" ולא משנה כמה יגידו ויכתבו "יחד ננצח" או "ניצחון מוחלט". צה"ל מותש, החברה הישראלית מרוסקת, הכלכלה מתרסקת. הפסדנו.

הכישלון המסתמן של מחאה זו מסתמן לא בגלל המחאה, המוחים או מוביליה – אלא בשל היעדר מנהיגות באופוזיציה. ובשל בחירת הציבור הישראלי – לא בנתניהו – אלא בהעמקת הכיבוש ובהכחשתו

לפני כמה ימים כתב חבר הכנסת גלעד קריב: "את כולם. בעסקה אחת. גם במחיר של סיום המלחמה. כי זו הדרך היחידה להחזיר את כולם". קריב הוא אחד הח"כים המוצלחים בכנסת הנוכחית. זה לא קשה כל כך בהשוואה לקואליציה, אבל גם לעומת האופוזיציה הרופסת הוא מתגלה כאיש מרשים וראוי. אבל יש לשאול – מדוע סיום המלחמה הוא "מחיר" ולא הדרישה עצמה? במה תורמת המלחמה הזו? מה היא תרמה לנו?

זו מלחמה איומה שבה איבדו חייהם מעל חמישים אלף עזתים, כולל ילדים ובלתי מעורבים רבים. הרצועה הוחרבה, תושביה מורעבים (ולא משנה איזה הבל יפסוק בג"ץ החלש והמוחלש), ישראל ביצעה ומבצעת פשעי מלחמה וטיהור אתני מכוון לכיבוש שטח, וממשיכה זאת לגדה המערבית. אין כל תועלת בהמשך המלחמה – לאף אחד מלבד לקואליציה הנוכחית וכמה משיחיים. אז איך ייתכן שח"כ (כאמור, מוצלח) מהאופוזיציה לא מסוגל לומר זאת?

כיצד ייתכן שפוליטיקאים ישראלים מהאופוזיציה תמכו בנתניהו, אשר הם טוענים כי ברצונם להחליפו, כשזה מואשם בבית הדין הפלילי הבינלאומי? כיצד תתכן השתיקה הרועמת אל מול האלימות ההולכת וגוברת של טרור יהודי מתנחלי בגדה המערבית? כיצד ייתכן שהסרט "אין ארץ אחרת" ספג התעלמות והתקפות, עד כדי התקפה פיזית והעלמה לשעות ארוכות של בימאי הסרט חמדאן בלאל. ובעיקר – איך ייתכן שהאופוזיציה הישראלית, כבר שנים – וביתר שאת בשנה וחצי האחרונה – לא מציעה שום אלטרנטיבה ביטחונית ומדינית לממשלות נתניהו?

איך אפילו אחרי השבעה באוקטובר – מחדל חסר תקדים וכישלון ברור, מהדהד, זועק וכואב של הממשלה הנוכחית – לא קמו אנשי האופוזיציה לומר – "עד כאן!" – וכי גם אם תהיה לוחמה בעזה, לא תוביל אותה ממשלת הכישלון והחורבן. הם פשוט תמכו בלחימה, ורק עמדו בצד והרעיפו עצות. מלבד בני גנץ, שאץ רץ "להיכנס מתחת לאלונקה" ועיקר תרומתו, כרגיל, היא לחיזוק ממשלת נתניהו.

איך אפילו אחרי ה-7/10 – מחדל וכישלון ברור, מהדהד, זועק וכואב של הממשלה הנוכחית – לא קמו אנשי האופוזיציה לומר – "עד כאן" – וכי גם אם תהיה לוחמה בעזה, לא תוביל אותה ממשלת הכישלון והחורבן

התשובה מצערת, והיא תמצית הכישלון שבתוכו אנו חיים. זה לא מתחיל ונגמר בנתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. זה לא רק עניין של משפט נתניהו או ההפיכה המשטרית של יריב לוין. זו קונספציה שחלה על ישראל כולה כבר עשרות שנים. הכחשת הכיבוש והבחירה בעליונות היהודית. דה-הומניזציה של הפלסטינים, שלילת זכויותיהם והתעלמות מכך. זו בחירתו של הציבור הישראלי, של החברה הישראלית.

ללא שמץ של הבעת ספק נדרש בהנהגה הכושלת, יצאו רבים למילואים לאחר השבעה באוקטובר. הם המשיכו בהם גם חודשים ארוכים אל תוך הלחימה – כשהיה ברור שמבוצעים פשעי מלחמה, כשהיה ברור שחטופים נהרגים מאש צה"ל.

תנועת הסרבנות מרימה אט את ראשה ולא מקבלת תמיכה מחברי הכנסת הרופסים של האופוזיציה. וגם ההתקפה הציבורית מדלגת כמעט לגמרי על המתנחלים המגבים את הטרור היוצא מתוכם – ומתמקדת בהיעדר השירות של החרדים. מבלי להצדיק את הסרבנות החרדית – ההתקפות על החרדים רק משרתות את הנרטיב הימני – אנחנו במלחמה, מלחמת נצח, וכולם צריכים "להיכנס תחת האלונקה" ולשרת, להרוג ולהיהרג.

כל מי שמדבר על שלום ממוסגר כהזוי ובוגד. ונאמר לו כי "כבר ניסינו". ונכון, ניסינו, קצת. תוך ששמרנו על עליונות יהודית ובנייה במאחזים. ואגב, כל ניסיון כזה היה גם הצלחה. השלום עם מצרים, ירדן והאמירויות עומד ויציב. הסכמי אוסלו מעולם לא בוטלו – כי הם מאפשרים, גם לישראלים, שקט יחסי. אפילו ההתנתקות המושמצת הצליחה לשמור על שקט מסוים – ואלמלא ממשלה שהשקיעה בחיזוק חמאס ומאחזי הגדה המערבית, לא היה השבעה באוקטובר. כך שניסינו, קצת.

אפילו הצלחנו, קצת – אבל הצלחנו כמעט בכל פעם שניסינו. אבל את המלחמה ניסינו הרבה יותר. את המלחמה אנחנו ממשיכים ומנסים עתה. והכישלון של המלחמה הוא חיינו הנוכחיים. השבעה באוקטובר וכל מה שבה אחריו.

כל מי שמדבר על שלום ממוסגר כהזוי ובוגד ונאמר לו כי "כבר ניסינו". נכון, ניסינו קצת. אפילו הצלחנו, קצת – כמעט בכל פעם שניסינו. אבל את המלחמה ניסינו הרבה יותר, גם עתה. וכישלונה הוא חיינו הנוכחיים

השבעה באוקטובר הגיע לאחר כישלון של הימין, לא של השמאל. הקונספציה שקרסה לא הייתה הניסיון לשלום – אלא הניסיון לניהול סכסוך אינסופי, תוך החמרת והרעת מצב הפלסטינים בעזה ובגדה – בשליטה מתמשכת בחיי הפלסטינים, באלימות מתנחלים הולכת וגוברת, בבנייה (כולל מאחזים לא חוקיים) בגדה המערבית.

וכמובן – הניסיון לחזק את חמאס כדי למסמס כל אפשרות של פתרון מדיני עתידי. הימין נכשל – ועדין הציבור הישראלי בוחר ימין. לפעמים הימין נקרא נתניהו, לפעמים הימין נקרא נפתלי בנט, גדעון סער או בני גנץ.

מעשית, זה לא כל כך משנה מי עומד בראש איזו מפלגת ימין. לאחר השבעה באוקטובר מיהר גנץ אל ממשלת נתניהו, וגדעון סער בחר לשוב אל הליכוד שפעם השמיץ. בנט, פעם ראש לשכתו של נתניהו, שירת בממשלותיו ובחר להכניס אל רשימתו את עידית סילמן ואת עמיחי שיקלי, שהם היום (ובעצם, היו תמיד) בשר מבשרו של הימין הביביסטי.

אכזבה שישנה והאכזבה שבפתח, והכישלון המסתמן – אינם "בגלל" המחאה וההפגנות, אלא משום שראשי האופוזיציה מתקשים להבין את הסוגיה האמיתית שעל הפרק ואת גודל השעה. ובעיקר – משום שלמרבה הצער, הציבור הישראלי בוחר ימין, בוחר כיבוש, בוחר במוות, בוחר בשכול וכישלון.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.