אומברטו אקו הוא היסטוריון ופילוסוף איטלקי שנפטר לפני פחות מעשור. חלק יזכרו אותו בזכות הסרט המרתק "שם הוורד" המתאר בחדות כואבת את האלימות שרווחה במנזרים בימי הביניים החשוכים.

אקו ניסה להוכיח, באמצעות רומן היסטורי, שאלימות בחברה היא בחירה של אנשים ולא עניין שמיימי שנכפה מלמעלה. הדיון הפילוסופי הזה לא נתחם לימי הביניים והיה כמובן רלוונטי ביותר לאלימות שהפעילו מדינות במאה העשרים, המאה של מלחמות העולם הנוראות.

אקו ניסה להוכיח שאלימות בחברה היא בחירה של אנשים ולא עניין שנכפה משמיים. הדיון הפילוסופי הזה לא נתחם לימי הביניים והיה רלוונטי ביותר לאלימות שהפעילו מדינות במאה ה-20, עם מלחמות העולם הנוראות

אקו גדל כשהתנועה הלאומנית הפשיסטית צמחה והתבססה באיטליה, וחזה כיצד האלימות שאימצה כשיטת עבודה – מלחמה נגד מתנגדי השלטון ואויבים – הורמה על נס והפכה לדרך חיים. אקו ביקש לאפיין את הפשיזם, לתת בו סימנים, מפני שמה שהפשיזם חולל במחצית המאה העשרים היה מפחיד מדי והרסני.

עטיפת הספר "הפשיזם הנצחי" של אומברטו אקו

מאמרו של אקו נקרא "הפשיזם הנצחי" והוא ראה אור בעברית בשנת 2019. על פיו, סימני הפשיזם לא צריכים להתקיים כולם בבת אחת, שהרי לא מדובר ב"הכל או לא כלום", אלא במנעד שבין משטר דמוקרטי המבוסס על חירויות הפרט לבין משטר של לאומנות המבוסס על כוח.

אחד מסימני הפשיזם הוא, שכל אי הסכמה עם מהלכי השלטון נחשבת לבגידה, וכל מתנגד נחשב לבוגד, כדי לשלול אפשרות של דעה לגיטימית אחרת ולהכשיר דיכוי. פציפיזם נחשב כחבירה לאויב ואילו המלחמה המתמדת נתפסת כדרך חיים.

הטענה הפשיסטית היא שבאמצעות ניצחון מוחלט על יריב נצחי ניתן יהיה להגיע ליעד נשגב. היעד הזה הוא לאומני: המדינה מועמדת מעל הפרט, כאילו לא המדינה נועדה לשרת את הפרט, והכוח הפיזי – קרי האלימות השלטונית – נחשב לכלי עבודה.

לפי הפשיזם, באמצעות ניצחון מוחלט על יריב נצחי ניתן יהיה להגיע ליעד נשגב. היעד לאומני: המדינה מעל הפרט, כאילו לא נועדה לשרת את הפרט, והכוח הפיזי – קרי האלימות השלטונית – נחשב לכלי עבודה

מנהיגים סמכותניים של היום למדו מההיסטוריה המזעזעת שהוקיעה אותם. כיום אנו צופים בניסיונות של רודנים להסוות את ההשתלטות על כס השלטון בדרכים הנחזות להיות דמוקרטיות בפן הפורמלי. שימוש ציני נעשה במושגים של "שלטון העם" ו"הכרעת הרוב" כדי לדכא אופוזיציה ולחסל מנגנוני איזון ובקרה ממסדיים ועממיים.

תופעה מאיימת זו אינה ייחודית לישראל. היא נחקרה לאחרונה על ידי קים ליין שפלי, חוקרת בתחום היחסים הבינלאומיים, שפרשה את ממצאיה בספרה "רודנות בחסות החוק" (2023). שפלי מתארת כיצד שליטים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות משתמשים בחוקים באופן נואל כדי לקדם מהלכים דורסניים להנצחת שלטונם, ביניהם השתקת האקדמיה, סגירת ערוצי תקשורת עצמאיים ומינוי פוליטי של שופטים. לרודנים כאלה חשוב שבעלי תפקידים בכירים יאוישו במינויים-מטעם, ושברשתות החברתיות יישמעו שופרות-מטעם במסווה של חופש ביטוי.

כל זה כבר קרה וקורה בטורקיה, בהונגריה וכיום גם בישראל. הדמוקרטיה – וזו לא מילה שחוקה – הדמוקרטיה מתרוקנת מתכניה המהותיים המציבים את הפרט במרכז, ונותרת בקליפתה החלולה.

ואצלנו, מבול של אירועים קשים שוטף את הישראלים בעת הזו. בעיני, המטלטל מכולם הוא החלטת הממשלה ממרץ 2025 לחזור למלחמה בעזה. והרי חמאס כבר ספג מכה ניצחת וראשי מנהיגיו חוסלו. כחמישים אלף עזתים כבר נהרגו, מתוכם אלפי נשים וילדים. המלחמה לא תחזיר את 59 החטופים היקרים שלנו, כי חטופים חוזרים רק בהסכם ולא בכוח, זה כבר הוכח.

כל זה כבר קרה וקורה בטורקיה, בהונגריה וכיום גם בישראל. הדמוקרטיה – וזו לא מילה שחוקה – הדמוקרטיה מתרוקנת מתכניה המהותיים המציבים את הפרט במרכז, ונותרת בקליפתה החלולה

אז על מה אם כן שלחה הממשלה את ילדינו להילחם עתה בעזה? כדי לרצות את מפלגות הימין הקיצוני ולבצר את השלטון. כדי לקדם כיבוש מחדש של עזה ברעיון עיוועים משיחי. כדי להחזיק את כלל העם במצב עמום ומסרס של שכול וחרדה. כי זה מפחית התנגדויות. כדי לנקום עוד ועוד בעזתים ולהגדיל מעגלים של אלימות ושנאה.

אבל מלחמה איננה כלי עבודה. היא לא נמצאת בארגז הכלים של המדינה הדמוקרטית שמהם מותר לשלוף מהלך (כמו הסכם) כדי לפתור בעיות. מלחמה שמורה למצבי קיצון שבהם אין ברירה וחייבים לסכן את החיים כדי לשמור על החיים. מלחמה היא כלי חירום שצריך להפעיל רק במצבי חירום.

בואו נכיר בפשטות: מלחמה היא אלימות שלטונית. היא הרסנית, היא מזיקה לכלכלה, היא מערערת את הביטחון האישי, היא מחזירה הביתה חיילים נכים ומצולקים (מי שחוזר), וזורה חורבן גם בצד האחר. היא ממיטה אסון על כל סיכוי לחיות ברגיעה אנושית ולשאוף לשלום.

מלחמה היא סממן פשיסטי חמור. לא בכדי קראו הטייסים היקרים של חיל האוויר להפסיק את המלחמה המיותרת הזו לאלתר. והם לא לבד. הצטרפו אליהם בעצומות נפרדות גם אנשי אקדמיה, אנשי רוח וכן אנשי חינוך. עתה התבשרנו שחיילי יחידות נוספות חותמים גם הם על דרישות להפסיק את המלחמה.

בואו נכיר בפשטות: מלחמה היא אלימות שלטונית. היא הרסנית, היא מזיקה לכלכלה, היא מערערת את הביטחון האישי, היא מחזירה הביתה חיילים נכים ומצולקים (מי שחוזר), וזורה חורבן גם בצד האחר

ראש הממשלה מלגלג על המילואימניקים "הפנסיונרים". אך הפנסיונרים הם בעלי הוותק, הידע, החכמה והניסיון. אין לצפות שילדינו בני השמונה-עשרה יעשו במקומנו את המלאכה. אנחנו, הפנסיונרים, אחראים לשלום הילדים נגד חשרת הפשיזם המתעבה.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.