הקהילה החינוכית בישראל, על כל גווניה, היא חוט השני המקשר בין דורות, מטפחת צמיחה אנושית ומעצבת את דור העתיד. מורים ומורות מקדישים את חייהם לילדים ובני הנוער, משקיעים בהם אינספור שעות של לימוד, הקשבה והכוונה. הם עדים לחלומות נרקמים, ללבטים ולשמחות הקטנות של הילדים והמתבגרים, והופכים לחלק בלתי נפרד מחייהם של התלמידים.

מערכות יחסים אלו, שנבנות באהבה ומסירות, הן פעמים רבות עמוקות ומשמעותיות יותר משתוכלו לתאר. אולם, במציאות הישראלית המורכבת והכואבת, שמאופיינת לעיתים קרובות במצבי מלחמה ועימותים, נחשפים המורים לממד האובדן – אובדן תלמידיהם.

מערכות היחסים בין מורים לתלמידים לעתים עמוקות ומשמעותיות מאוד. אך במציאות הישראלית הכואבת, שמאופיינת לעיתים קרובות במצבי מלחמה ועימותים, נחשפים המורים לממד האובדן – אובדן תלמידיהם

התלמידים הם.ן צעירים.ות, שלבשו לא מזמן את תלבושת בית הספר וחלקו בכיתה חלומות ושאיפות, לפתע הם.ן נופלים.ות בקרב, ומותירים – כמו את משפחתם וחבריהם, גם את המורים שלימדו אותם עד לא מכבר – פעורי פה, נושאים עמם צלקת עמוקה שאינה זוכה תמיד להכרה ולמענה הראויים.

מורה שכול: הגדרה של כאב נסתר

ניתן להגדיר "מורה שכול" כאיש או אשת חינוך שחווה אובדן של תלמיד או תלמידים כתוצאה מפעולות מלחמה, טרור או אלימות אחרת. השכול של מורה אינו זהה לשכול של הורה או בן משפחה, אך הוא נושא עמו מטען ייחודי של כאב ואובדן. המורה איבד לא רק אדם צעיר, אלא גם חלק מהעתיד שטיפח. הוא איבד פוטנציאל שלא ימומש, וזיכרונות משותפים מרגעים של למידה, צחוק והתפתחות.

הבשורה המרה על נפילת תלמיד מעוררת בקרב המורים קשת רחבה של רגשות עוצמתיים ומורכבים. הלם ואי-אמון הם רק ההתחלה. במהרה מתחלפים הם בכאב עמוק, בתחושת אובדן אישי, באשמה ("האם יכולתי לעשות משהו אחרת? האם הקשבתי מספיק?") ובזעם על המציאות האכזרית שקטפה חיים צעירים.

המחשבות נודדות אל הזיכרונות המשותפים: מבטים חטופים בכיתה, שאלות תמימות, שיחות אישיות, הצלחות קטנות וכישלונות מתסכלים. דמותו של התלמיד או התלמידה עולה שוב ושוב, חיוכם, קולם, תחומי העניין שלהם. המורה מוצא את עצמו מתמודד עם תחושת החלל העצום שהותיר אחריו התלמיד בכיתה ובליבו.

שכול של מורה אינו זהה לשכול של הורה או בן משפחה, אך נושא עמו מטען ייחודי של כאב ואובדן. המורה איבד לא רק אדם צעיר, אלא גם חלק מהעתיד שטיפח. הוא איבד פוטנציאל שלא ימומש וזיכרונות משותפים

קושי נוסף עולה כאשר המורים נדרשים לחזור לשגרה וללמד תלמידים אחרים, שחלקם הכירו את הנופל או הנופלת. הצורך לאזן בין המשך החיים לבין כיבוד זכרו של הנעדר, בין תמיכה בתלמידים האחרים לבין התמודדות עם הכאב האישי, יוצר עומס נפשי כבד.

היעדר הכרה והשפעת הטראומה

למרבה הצער, במקרים רבים, האובדן והטראומה של המורים אינם זוכים להכרה מספקת מצד המדינה והחברה. השיח הציבורי מתמקד באופן טבעי במשפחות השכולות, אך קולם של המורים, שחוו אובדן משמעותי בחייהם, לעיתים נותר חסר. היעדר ההכרה עלול להוביל לתחושות של בדידות, ניכור וחוסר תמיכה, ולהעצים את הטראומה הנפשית.

ההתמודדות עם אובדן כזה עלולה להוביל לתופעות פוסט-טראומטיות (PTSD), לחרדה, לדיכאון ולשחיקה רגשית. מורים עלולים לחוות קשיי שינה, חוסר ריכוז, רגזנות, הימנעות ממקומות או אנשים שמזכירים את האובדן, ותחושה מתמדת של דריכות. השפעות אלו עלולות לפגוע לא רק ברווחתם האישית, אלא גם ביכולתם לתפקד כראוי במערכת החינוך ולתמוך בתלמידיהם.

מה המדינה ומשרד החינוך יכולים לעשות?

הגיע הזמן להכיר בכאבם הייחודי של המורים השכולים ולספק להם את התמיכה הראויה.

ההתמודדות עם אובדן תלמיד עלולה להוביל לתופעות פוסט-טראומטיות, חרדה, דיכאון ושחיקה רגשית. מורים עלולים לחוות קשיי שינה, חוסר ריכוז, רגזנות, הימנעות ממקומות או אנשים שמזכירים את האובדן ועוד

למשל:

1. הכרה רשמית במעמדם של מורים שכולים ובחשיבות התמיכה בהם. ניתן לעשות זאת באמצעות ימי זיכרון מיוחדים או הכללתם בפורומים רלוונטיים.
2. תמיכה נפשית ייעודית מותאמת הכוללת ייעוץ אישי וקבוצתי, טיפול פסיכולוגי וסדנאות להתמודדות עם אובדן וטראומה. חשוב שהמטפלים יהיו בעלי הבנה של העולם החינוכי והקשר המיוחד שנוצר בין מורה לתלמיד.
3. הכשרה לצוותי חינוך שבה יתמקדו באופן שבו ניתן לזהות סימני מצוקה בקרב עמיתיהם השכולים וכיצד להציע תמיכה ראשונית. ידע זה יכול לסייע ביצירת סביבה תומכת ומכילה בתוך מוסדות החינוך.
4. הנצחה וזיכרון על ידי שילוב סיפוריהם וזכרם של התלמידים הנופלים בתוך הפעילות החינוכית, זאת יכולה להיות דרך משמעותית לכבד את זכרם ולתת מקום לכאבם של המורים.
5. גמישות ותמיכה במקום העבודה על ידי כך שניתן לאפשר למורים שכולים גמישות מסוימת בתנאי העבודה בתקופה שלאחר האובדן, ולהציע להם תמיכה מקצועית במרחב הבית ספרי.

המורים והמורות נושאים על כתפיהם אחריות כבדה לא רק בהקניית ידע, אלא גם בעיצוב נפשות צעירות. כאשר הם מאבדים תלמיד, הם מאבדים חלק מעולמם. הכאב הוא אמיתי וחשוב, ואין עליהם לשאת אותו לבד.

החברה הישראלית חייבת להכיר בכך שהמורים השכולים הם חלק בלתי נפרד ממעגל השכול הלאומי. ההכרה בכאבם והתמיכה בהם היא לא רק חובה מוסרית, אלא גם תנאי הכרחי לשמירה על חוסנה של מערכת החינוך כולה.

רק על ידי מתן מענה הולם לצרכים הייחודיים של המורים השכולים, נוכל להבטיח שהם יוכלו להמשיך ולמלא את תפקידם החשוב בחברה הישראלית, למרות הצלקות העמוקות שנותרו בהם.

המורים והמורות נושאים על כתפיהם אחריות כבדה לא רק בהקניית ידע, אלא גם בעיצוב נפשות צעירות. כאשר הם מאבדים תלמיד, הם מאבדים חלק מעולמם. הכאב הוא אמיתי וחשוב, ואין עליהם לשאת אותו לבד

הפוסט מוקדש לשני התלמידים הגיבורים, היקרים והאהובים שלי שאינם עוד בחיים:

סמל דולב חיים מלכה משלומי, לוחם בגדוד 450 של חטיבת ביסל"ח, שירת כלוחם בגדוד נחשון, חטיבת כפיר. נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-1.3.24, בן 19 בנופלו.

סגן אדר בן סימון מנווה זיו, מפקדת מחלקה בבא"ח העורף, חטיבת החילוץ וההדרכה. נפלה בקרב בזיקים ב-7.10.23, בת 20 בנופלה.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.