החופש הגדול תמיד היה מרחב פתוח של זמן. חודשיים שלמים שנמתחים ללא קצה, שבהם המבנה עם הגבולות של מערכת החינוך קורס אל תוך מרחב פתוח של פנאי כמעט אין סופי.
בעבר, המרחב הזה התמלא במה שמבוגרים נהגו לכנות "שעמום". הילדים של פעם שוטטו בשכונות, בהו בתקרה, המציאו משחקים או פשוט העבירו שעות בבטלה. השעמום הזה, על אף האפקט המייגע שלו בזמן אמת, היה המנוע השקט של הדמיון, של גיבוש הזהות העצמית ושל פיתוח היכולת להכיל את הלבד.
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומאמר מרתק, חשוב ומדויק להפליא!
הניתוח של "מות השעמום" וההחלפה שלו בגירויים בלתי פוסקים ומותאמים אישית של אלגוריתמים ובינה מלאכותית נוגע בלב הבעיה של הדור הנוכחי. הנטייה הטבעית של הורים רבים היא אכן לנסות להילחם במסכים עצמם ("צום דיגיטלי"), וכפי שנכתב בצדק במאמר – מדובר בקרב אבוד מראש שאינו מתאים למציאות הטכנולוגית שבה הילדים גדלים.
הזווית הנוירולוגית והפסיכולוגית שהוצגה כאן, המבדילה בין צריכה פסיבית (שמנוונת את "השריר המנטלי") לבין יצירה אקטיבית, היא קריטית. המעבר מתפקיד של "שוטר מסכים" לתפקיד של "אוצר דיגיטלי" ומתווה דרך הוא שינוי פרדיגמה שכל הורה בעידן המודרני חייב לאמץ. במקום לאסור, עלינו לכוון את בני הנוער לנצל את הכלים העוצמתיים שבידיהם – בין אם זה תכנות, פיתוח יזמות, יצירת פודקאסטים או שימוש ב-AI ליצירה עצמאית.
ניתוח מדויק וכואב של המציאות. השעמום הוא לא אויב הוא המנוע של הדמיון והסקרנות. ברגע שהאלגוריתם פותר לילדים כל 'זמן מת', אנחנו מפספסים דור שלם של חשיבה מקורית. חומר למחשבה לכל הורה רגע לפני שהחופש הגדול מתחיל.
מבחינתי המשפט שאני נכי מתחברת אליו זה – מוחם של הצעירים אינו נח, הוא מותקף ברעש דיגיטלי בלתי נגמר שמרוקן את משאבי הקשב שלהם.
אני מאוד מסכימה עם המאמר ואפילו כאמא אני מאוד מגבילה את זמן השימוש של הילדות שלי בטלפון/טלויזיה ואני מנסה בכל כוחי למנוע מהם לצלול לעולם הדיגיטלי ולהשאיר את הראש שלהם צלול למחשבות אמיתיות, תמימות, ללמוד על עצמן ועל החוזקות שלהן בעצמן.
לדעתי, המאמר עוסק באחת הסוגיות החשובות ביותר בחברה כיום. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו, אך לצד היתרונות הרבים שלהן קיימת גם השפעה משמעותית על האופן שבו אנשים חושבים, מקבלים החלטות ומגבשים דעות.
אני מסכים עם הטענה המרכזית של הכותבת שלפיה אין די בהגבלת זמן מסך או בפיקוח טכני בלבד. בעיניי, האחריות האמיתית היא לחנך לחשיבה עצמאית, ביקורתית ואחראית. אדם שיודע לשאול שאלות, לבדוק מידע ולהפעיל שיקול דעת יהיה פחות מושפע מלחצים חברתיים או ממידע מטעה ברשת.
כאיש ביטחון אני פוגש לא פעם מצבים שבהם מידע לא מדויק, שמועות או פרסומים ברשתות החברתיות יוצרים לחץ, בלבול ולעיתים אף משפיעים על התנהלות של אנשים. לכן אני מאמין שחינוך לאחריות אישית ולחשיבה ביקורתית הוא חלק משמעותי מחוסנה של החברה הישראלית.
למרות שאני עדיין רווק ואין לי ילדים, המאמר גרם לי לחשוב על האחריות שיש כיום להורים, למערכת החינוך ולחברה כולה מול האתגרים שהעולם הדיגיטלי מציב. הוא גם גרם לי לחשוב איזה ערכים הייתי רוצה להעביר בעתיד לילדיי, ובעיקר את היכולת לחשוב באופן עצמאי ולא לקבל כל מידע כמובן מאליו.
לדעתי, אחד התפקידים המרכזיים של מערכת החינוך כיום הוא לא רק להעביר ידע, אלא להכין את הדור הצעיר להתמודד עם מציאות מורכבת ומשתנה. במובן הזה אני מסכים מאוד עם המסר של המאמר ורואה בו מסר חשוב הן להורים והן לחברה הישראלית כולה.