מחקתי בשבוע שעבר קרנף. הוא התגנב לשדה המציאות שלי מצד ימין, דילג בעליזות אל מרכז מחשבתי והתיישב שם בחוסר רגישות קרנפית. לרגע ניהלנו קרב מבטים, ומאחר שהוא לא מצמץ ראשון, שלפתי את אקדח המציאות שלי ואידיתי אותו במקום מושבו. שאר עדר הקרנפים, שחיכה מחוץ לשדה המציאות שלי, דהר בבהלה ונעלם מעבר לאופק.

הקרנף הספציפי שאידיתי ביקר אותי כמה פעמים בשבועות האחרונים. הוא קרנף נכלולי במיוחד – קרנף מפורכס ומלא הגיון פנימי. ממש גלולת רעל עטופה בסוכר. בשבוע האחרון הוא הגיע אחרי נאום ראש הממשלה בחידון התנ"ך.

הקרנף הספציפי שאידיתי ביקר אותי כמה פעמים בשבועות האחרונים. הוא קרנף נכלולי במיוחד – קרנף מפורכס ומלא הגיון פנימי. בימים אלה הוא הגיע אחרי נאום ראש הממשלה בחידון התנ"ך

בנאום שולבו המשפטים הבאים:

"עוד מילה אחת על ניצחון. יש לנו הרבה מטרות, הרבה מטרות במלחמה. אנחנו רוצים להחזיר את כל חטופינו. החזרנו עד היום 147 חיים. בסך הכול 196. יש עוד עד 24 חיים. בסך הכול 59. אנחנו רוצים להביא את החיים וגם את החללים – זה יעד חשוב מאוד. במלחמה יש יעד עליון, והיעד העליון הזה הוא הניצחון על אויבנו".

האג'נדה מאחורי דברי בנימין נתניהו, המדגישים את הניצחון כיעד עליון על פני החזרת החטופים, משלבת שיקולים פוליטיים, אסטרטגיים ותקשורתיים. המטרה: לחזק את תדמיתו כמנהיג נחוש, לשמר את הקואליציה הימנית, להציג הישגים במלחמה ולהצדיק את המשך הלחימה כמאבק קיומי – כל זאת תוך מענה לביקורת על ניהולה.

תעמולה כזו, הממסגרת את המלחמה כמאבק הישרדותי תוך שימוש חוזר ונשנה במונחים כמו "ניצחון" ו"אויב", מכשירה את הקרקע להתקרנפות המונית – היא יוצרת דיכוטומיה פשטנית של "אנחנו או הם", מעודדת קונפורמיות לאומית, מדכאת ביקורת ומצמצמת את השיח הציבורי לנרטיב ממשלתי אחיד. נרטיב שמקדם ציות קולקטיבי ומתעלם ממורכבות המציאות ומקולות מתנגדים, כמו משפחות החטופים שדורשות עדיפות להצלת חיים על פני הכרעה צבאית. מהפודיום בחידון התנ"ך קורץ לנו נתניהו ומציע עסקה שטנית: שחררנו מספיק חטופים, את השאר נפקיר למען הניצחון.

אז מתי בעצם נכנסו הקרנפים לחיינו? תמיד היו כאלה בקרבנו, אבל את שמם קיבלו במחזה של אז'ן יונסקו, המחזאי הרומני הדגול, "קרנפים" משנת 1959. המחזה נפתח בעיירה אירופית שלווה לכאורה, שבה חיי היומיום מתנהלים בעצלתיים, עד שיום אחד מופיע קרנף דוהר ברחובות – מראה ביזארי אך תחילה נתפס כסטייה חד-פעמית.

התעמולה מצמצמת את השיח הציבורי לנרטיב ממשלתי אחיד, שמקדם ציות קולקטיבי. מהפודיום בחידון התנ"ך קורץ לנו נתניהו ומציע עסקה שטנית: שחררנו מספיק חטופים, את השאר נפקיר למען הניצחון

לאט לאט מתברר שמשהו עמוק יותר מתרחש: תושבי העיירה מתחילים להפוך בעצמם לקרנפים. אחד אחרי השני, אנשים נורמטיביים לחלוטין – חברים, שכנים, עמיתים לעבודה – מאמצים את זהות החיה הגסה והעיוורת הזו, תוך הצדקות רציונליות למראה שמטשטשות בהדרגה כל התנגדות.

הגיבור, ברנז'ה, מתחיל כטיפוס חסר ביטחון, ספקן שלא מתלהב משום דבר, אבל ככל שהגל מתעצם והוא נותר כמעט לבדו במערכה מול "ההיגיון החדש", הוא מגלה בעצמו כוחות עמידה מפתיעים. בעוד הקרנפים משתלטים על העיר והוא ניצב מול הבדידות והפיתוי להצטרף לעדר, עולה שאלה מטרידה: עד כמה באמת קל לוותר על צלם אנוש כשכולם מסביב עושים את זה?

המחזה מציג אמירה נוקבת על קונפורמיזם, התמסרות עיוורת לאידאולוגיות ומכניזם של הדבקה חברתית – כל זה עטוף באבסורדיות קומית שמדגישה עד כמה הגבול בין התרבותי לחייתי דק מהצפוי. ובינינו? אחרי שכולם הפכו לקרנפים, קשה שלא לתהות מי באמת המוזר כאן: אלה עם הקרניים או זה שנשאר בודד וצודק.

בזמן האחרון אני נתקל יותר ויותר בקרנפים כחול-לבן. שיחות עם אנשים שבעבר דגלו בעסקת חטופים נשמעות עכשיו פחות נחרצות: "אני לא מסכים עם הממשלה, אבל כבר שילמנו מחיר גדול ונשארו רק 24 חטופים בחיים" ("פחות", מלמלה הגברת); "צריך לנצח, ועכשיו כשהחזרנו כמעט 200 חטופים, צריך להבין שלא נוכל להחזיר את כולם"; "במלחמה יש קורבנות וצריך להכריע את חמאס"; "זה ילדותי לדרוש שחרור של כולם, אתה לא בוגר".

המחזה מציג אמירה נוקבת על קונפורמיזם, התמסרות עיוורת לאידאולוגיות ומכניזם של הדבקה חברתית – כל זה עטוף באבסורדיות קומית שמדגישה עד כמה הגבול בין התרבותי לחייתי דק מהצפוי

האמירות של חברי הקואליציה חוזרות על עצמן בשבועות האחרונים (בצלאל סמוטריץ' כבר אמרנו?) וזוקקו על ידי נתניהו בנאום שנשא בחידון התנ"ך. קל להתקרנף וקל להיות מושפע מתעמולה שחוזרת שוב ושוב על ידי שרי ושליחי הממשלה.

יונסקו צפה כיצד ידידיו, אחד אחרי השני, מחליקים אל שפת הפשיזם בשנות השלושים. על חוויותיו האישיות כתב יונסקו:

"מרצים באוניברסיטה, סטודנטים, אינטלקטואלים — נעשו נאצים, הצטרפו ל'משמר הברזל', זה אחר זה. בתחילה ודאי שלא היו נאצים. כחמישה-עשר מאיתנו היינו מתכנסים לשוחח ולנסות למצוא טיעונים נגדם. זה לא היה קל… מדי פעם היה אחד מחברינו אומר: 'אני אמנם לא מסכים איתם, אבל בנקודות מסוימות, עליי להודות, למשל היהודים…' וכן הלאה. וזה היה תסמין. שלושה שבועות אחר כך כבר נעשה אותו אדם נאצי. הוא נלכד במנגנון, קיבל הכול, הפך לקרנף. בסוף נותרנו רק שלושה או ארבעה שעדיין התנגדו".

ההקבלה ברורה? ראש הממשלה מציג בפנינו לכאורה "דילמה מוסרית" נוגעת ללב – מצד אחד חיי החטופים, מצד שני הניצחון האסטרטגי הגדול. אלא שבפועל זו לא דילמה מוסרית אלא תרגיל הגיון קרנפי קלאסי: כשאתה מגדיר מראש שהניצחון הוא היעד העליון וכל השאר כפוף לו, בעצם אין דילמה – יש סדר עדיפויות קר, שמוחק את הערך העליון ביותר: חיי אדם.

קבלת ההיגיון הזה, עטוף במילים מפוצצות על "המאבק הקיומי", היא בדיוק ההתקרנפות שעליה כתב יונסקו – וכולנו רואים לאן זה הולך. היום אנחנו מקבלים את זה ככורח המציאות, מחר זה כבר הופך לאידיאולוגיה, ובשלב הבא? פשוט נפסיק בכלל לדבר על החטופים. וכולנו נצטרף לעדר הקרנפים השועטים ורומסים כל דבר בדרכם לניצחון המוחלט.

בפועל זו לא דילמה מוסרית אלא תרגיל הגיון קרנפי קלאסי: כשאתה מגדיר מראש שהניצחון הוא היעד העליון וכל השאר כפוף לו, בעצם אין דילמה – יש סדר עדיפויות קר, שמוחק את הערך העליון ביותר: חיי אדם

אבל הקרנף אינו בלתי מנוצח. כפי שברנז'ה עמד לבדו, כך נעמוד גם אנחנו עם אמפטיה, תבונה והאומץ להתנגד לעדר. עלינו לאתגר את הפשטנות של התעמולה ולעמוד על קדושת החיים. כי מול ההתקרנפות, להישאר אנושי הוא הניצחון האמיתי. האם נצטרף לעדר, או נעמוד כשומרי המצפון האחרונים? הבחירה בידינו, והשעה היא עכשיו.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.