"הפגיעה … מקרינה על היחידה כולה ומחוללת נזק מערכתי: ירידה בביצועים, האטה בתהליכים, ריבוי טעויות, תרבות של חשש והסתרה, פגיעה ביצירתיות ובחדשנות, ולבסוף נטישת עובדים, עלויות גיוס והכשרה ופגיעה במוניטין" – נשמע כמו תיאור מדויק של המתרחש במשרדי הממשלה, בפרט אבל לא רק אלה תחת מירי רגב, עידית סילמן, ואיתמר בן גביר. אולי צריך לנתח את ביצועי הממשלה גם באמצעות המסגרת המושגית של התעמרות באנשי השירות הציבורי?

לפי רונן ברגמן, שכתב על זה ספר ב-2018 (Rise and Kill First: The Secret History of Israel's Targeted Assassinations), ישראל ביצעה מהקמתה ועד כתיבת הספר כ-2700 התנקשויות, בפער ניכר יותר מכל מדינה מערבית אחרת. הספר הופיע בכמה שפות ואפילו היה רב מכר, אבל לא פורסם בעברית. למה שמישהו כאן יתעניין בנושא שולי כזה?

לשים את הקקיסטוקרטיה על השולחן ולהסביר אותה זה חשוב. אבל למה לעזאזל להתעלם מהזיהוי הברור של המחנה שמתוכו היא צמחה ושאת הבוחרים שלו היא מנצלת? בבחירה בין ימין לשמאל הקקיסטוקרטיה באה מהימין ונתמכת ע"י המרכז-ימין. בבחירה בין דתיים לחילוניים היא נתמכת על ידי הדתיים והחרדים. בבחירה בין סיפוח להיפרדות הקקיסטוקרטיה משלבת ידיים עם הסיפוח – היא משרתת את הסיפוח ודיבורי סיפוח משרתים אותה בקלפי. מאמרים עם ניתוחים מלומדים לא מנצחים בחירות, ובלי לנצח בבחירות לא תוכל אפילו להתחיל לתקן את מה שהקקיסטוקרטיה הרסה.

סליחה אבל כל זה בולשיט.
נתניהו הוא לא דמון ולא אשם בלעדית, אבל הוא הדבק שמחזיק את קואליצית ההרס ביחד. לכן חובה שהוא ילך כדי שאפשר יהיה להתחיל לתקן. אבל ברגע שהוא הלך הוא לא מעניין יותר. ברגע שהוא הלך יש מספיק על מה להאבק באופן ענייני עם מי שישארו אחריו – האקוסיסטם הליכודי-ביביסטי, המתנחלים-משיחיים, החרדים המתבדלים, הליברטריאנים, והטיפשים.
להתחיל לדון בנתניהו כדי "לעגל" אותו זה בזבוז זמן ומשאבים וגם טעות. אנחנו מכירים אותו כבר 30 שנה. פיטורי נציב שירות המדינה כדי להפוך את זה למשרת אמון זה נתניהו כבר בישיבת הממשלה הראשונה שלו ב-1996. בניית מאחזים לא חוקיים והסטת מאות מיליוני שקלים להתנחלויות על ידי העברות תקציביות זה נתניהו כבר ב-1997. השימוש הגובר בחוק ההסדרים כדי להשליט את מרותו על הכנסת זה נתניהו ב-1997 ושוב ב-2003 ושוב ב-2009. פרשת בר-און/חברון, שבה חשודים בפלילים בוחשים בבחירת היועמ"ש זה נתניהו כבר ב-1997. פרשת עמדי ומתנות גם. יבוש תקציבי שגרם לחוסר יכולת להתמודד עם השריפה הכרמל ו-44 שרופים למוות זה נתניהו. חוסר המשילות שהוביל לאסון מירון ו-45 שנמחצו למוות, וללינצ'ים ברחובות במאי 2021, זה נתניהו. מתווה הגז שביסס את מונופול הגז זה נתניהו. פירוק הממשלה עם גנץ כדי שלא תהיה רוטציה זה נתניהו. חמאס זה נכס לאורך שנים ומאות מיליוני דולרים, מה שהוביל ל-7 באוקטובר, זה נתניהו. ערוץ 14 ומכונת הרעל זה נתניהו. הרס האמון במוסדות המדינה זה נתניהו. וזו כמובן רק רשימה מאוד מאוד חלקית, וכולה מלפני ההפיכה המשטרית. אז כן, אולי היו לו הבלחות של מנהיגות ואפילו החלטות טובות מתישהו. אבל הנזק העצום שלו בלתי ניתן להכחשה, וביחד עם חוסר האמינות הטוטאלי שלו מספיק כדי לפסול אותו על הסף.
וגם רעיונות חיוביים למה שצריך לבוא במקום ממש לא חסרים, רק שהם טובעים בבלה-בלה פסיכולוגי על מי אשם ומי אחראי ומה נעשה ובואו נתאחד. אפשר למצוא אותם פשוט על ידי פרשנות בונה לרל"ב: כל מה שנתניהו, רק ההפך. חתירה לפשרה עם הפלסטינים תוך ביטול שלטון האפרטהייד המושחת בשטחים. העדפת הציבור על פני הטייקונים, והחייאת מנגנוני מדינת הרווחה. דחייה מוחלטת של פוליטיקאים מושחתים. מינוי משרתי ציבור במקום מינוי נאמנים או ממלאי מקום. שוויון בנטל. נישואין אזרחיים. מלחמת חורמה בהדרת נשים. וגם כאן, זו רק רשימה חלקית ביותר.
כל אחד מוזמן לבחור מה נמצא במוקד שלו ולהתקדם משם, ולא צריך להסכים על הכל מראש. בשביל זה יש בחירות, ואז מה שיקרה יקבע לפי יחסי הכוחות. אבל קריטי להבחין מראש מי בעצם ממשיכי דרכו של נתניהו, ולהילחם בהם, במיוחד אם הם מסווים את עצמם בדיבורים על פיוס.

תיקון: סעיף 11(ב) לחוק יסוד השיא המדינה אומר כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם." אין דרישה להודאה באשמה או לתשלום מחיר. להיפך – הפרשנות המקובלת היא שהודאה ותשלום מחיר הם שיקולים שמערכת המשפט עצמה מפעילה בקביעת גזר הדין, ואילו הנשיא אמור להפעיל שיקולים של חמלה שהם מעבר לשיקולים האלה.
ואם כבר קוראים בחוק יסוד נשיא המדינה, יש עוד סעיפים מעניינים. למשל, כשהנשיא יוצא מגבולות המדינה סמכויותיו מועברות באופן זמני ליושב ראש הכנסת.

משנערכו הבחירות, והוגשו העתירות, ובהינתן המצב המשפטי – אכן, לא היה מנוס מהתוצאה הזו. אבל הבעיה התחילה הרבה קודם, כשהיועמ"ש (ובעקבותיו בג"ץ) סרב לומר מילה על החקירות נגד נתניהו ועל האפשרות בכלל שיעמוד לדין, כאילו השאלה אם המועמד לראשות הממשלה הוא אולי פושע בכלל לא רלוונטית לתהליך הבחירות.
ואשר לטענה שהמחוקק הרי דן באפשרות להעמיד ראש ממשלה לדין, אז חייבם לאפשר זאת – הדיונים התקיימו והחוק נחקק בהקשר של הגנה על ראש הממשלה מפני אישומי שווא, והם בכלל לא העלו על דעתם ראש ממשלה פושע שמנצל את כוחו כנגד המדינה. מה לעשות, המחוקקים היו בני אדם נורמלים וערכיים. אולי צריך לחייב קבלת יעוץ מפסיכופת לפני שמחוקקים את הגרסה הבאה של החוק.

רק שתי הערות קטנות:
1) קרנפים הם חיות מרשימות ביותר. לא גסות ועיוורות.
2) הבעיה היא לא סדר העדיפויות הקר שמוחק את ערך החיים. הבעיה היא שהעדיפות העליונה שנבחרה היא שקר. אין ולא יהיה ניצון מוחלט.