חופי ישראל נעלמים – לא רק בגלל עליית פני הים, אלא גם בגלל תכנון לקוי ואי לקיחת אחריות על ידי מוסדות התכנון. בחוף הצוק כבר מאוחר מדי – אבל יש חופים אחרים שעוד אפשר וצריך להציל.

 *  *  *

כשגרתי כמה שנים בתל אביב, חוף הצוק היה חוף הבית שלי. החוף היה זכור לי כחוף רחב, חולי ונקי – מקום אהוב במיוחד על מתרחצים, משפחות וכל מי שחיפש פינה שקטה מול הים.

לפני כחודשיים, בחופשת פורים, בחמסין הראשון שהגיע מוקדם מדי השנה (משבר האקלים, אתם יודעים) החלטתי לחדש ימיי כקדם ולהגיע לביקור. אבל איפה החוף? מחוף חולי, רחב ומזמין נותרה רק שארית של מה שהיה פעם מוקד בילוי לעשרות אלפי אנשים.

כשגרתי כמה שנים בתל אביב, חוף הצוק היה חוף הבית שלי והיה זכור לי כחוף רחב, חולי ונקי. בחמסין הראשון שהגיע מוקדם מדי השנה החלטתי לחדש ימיי כקדם ולהגיע לביקור. אבל איפה החוף?

בירור קצר במהלך סיור במה שהיה פעם חוף הים הביא למסקנה מצערת: המבנים מבטון שנבנו לפני כמה שנים סמוך מדי לקו החוף, ובעיקר המסעדה בחוף הצוק הצפוני, גרמו לסחיפה של כל החוף היפה שהיה כאן, והותירו רצועה צרה בלבד, שעליה נדחקו באותו יום אלפי בני נוער. סוף לחוף.

מלבד הטעות הקשה בבניית מבנים מחומרים קשיחים כמו בטון ובמיקום קרוב מדי לים, נראה שמקבלי ההחלטות לא פועלים מהר מספיק כדי לשמור על החוף אל מול עליית מפלס פני הים. ככה זה אצלנו – אם זו לא מלחמה או אינטרס פוליטי מיידי, אלא אתגר שמחייב ראייה ארוכת טווח – מתעלמים.

כבר מזמן ידוע שמפלס הים עולה, ושבישראל זה קורה בקצב מהיר מהממוצע העולמי, אך נמנעים מהתמודדות, כנראה עד נקודת הרתיחה. מכירים את המשל על הצפרדע בסיר? זה אנחנו.

כל עוד מקבלי ההחלטות לא לוקחים אחריות ולא מקדמים פתרונות, כמו הסגת תכניות שעוד לא נבנו לאחור, או פירוק של מבנים המאיימים על החופים – נמשיך לאבד אותם. קחו לדוגמה חוף נוסף שכבר נעלם, חוף בלו ביי בנתניה: נבנתה שם מסעדה (חלקה לא חוקית), ממש על המים. והתוצאה? בחורף כבר אי אפשר לעבור שם. אין חוף.

חוף בלו ביי (צילום: יעל דורי)

מקרה מקומם במיוחד – שעוד אפשר למנוע – הוא תכנית לבניית מלונות במרחק של פחות מ-60 מטר מקו המים בחוף לידו באשדוד. מוסדות התכנון ממשיכים לקדם את תכניות הבנייה, למרות שידוע כי המבנים יגרמו לסחיפת חול ולכך שהחוף המרכזי הזה בעיר ייעלם. סכנה נוספת היא שעם עליית מפלס פני הים – יצטרכו למגן את המבנים שייבנו מפני גלי הים, ואז מי ישלם על כך? אנחנו. גם לא יהיה לנו חוף, וגם נשלם על פרויקט יקר שלא היה נדרש אם לא היו מאשרים את הבנייה ההרסנית מלכתחילה.

חוף לידו באשדוד (צילום: בועז רענן)

הפתרון ברור – מוסדות התכנון נדרשים לעדכן את קו הבנייה המותרת, כלומר להרחיק יותר את הבינוי מהים בהתאם לתחזית העדכנית והחמורה של עליית המפלס, לנייד זכויות מהתוכניות הקיימות ולהציב בחופים שלנו רק מבנים שניתן לפרק – רק עבור המצילים ועבור צל בשבילנו. במקום זאת, הם מטילים את האחריות על מנהלת האקלים במשרד להגנת הסביבה ורועדים מפחד שמא המדינה תצטרך לפצות בעלי זכויות, שמחזיקים בהן מתוקף תכניות ישנות.

מלבד הטעות הקשה בבניית מבנים מחומרים קשיחים כמו בטון ובמיקום קרוב מדי לים, נראה שמקבלי ההחלטות לא פועלים מהר מספיק לשמור על החוף מול עליית המפלס. אם אין אינטרס פוליטי מיידי – מתעלמים

אנחנו מתריעים ופועלים לשנות את ההתנהלות הזו ומקווים כי נצליח לגרום למקבלי ההחלטות להבין, שאם הם לא יתעוררו ויקפצו מהסיר הרותח החוצה, יגיע הסוף לחוף וכולנו, כמו גם כל הדורות הבאים אחרינו, נשלם מחיר יקר. אפשר למנוע את זה.

יעל דורי היא ראש תחום תכנון באדם טבע ודין – עוסקת בהגנה על הסביבה וזכויות הציבור לשטחים פתוחים, בדגש על חופים.