בסופ"ש האחרון, אחר הצוהריים, קיבלנו בווטסאפ של הבניין הודעה מהוועד. הם התנצלו מראש. הערב הם עורכים מסיבת צפייה בארוויזיון. הם מבקשים מחילה על הרעש שעשוי להמשך עד שתיים בלילה.

לא נלחצנו. הם משפחה אחראית ונעימה. בנם החייל משפיל עיניים ביישניות לשלום, והוא החייל היחיד בצה"ל שיש לו פטור מתספורת מסיבות הומניטריות. גם בשנה שעברה קיבלנו את אותה הודעה וזה היה הלילה הכי שקט בשנה.

כשחזרנו מהפגנת השבת הלכנו לישון. בשתיים בלילה הבת הלוחמת קראה לנו מלמטה כי יש אזעקה.

גם בשנה שעברה קיבלנו את אותה הודעה בווטסאפ של הבניין על מסיבת צפייה באירוויזיון וזה היה הלילה הכי שקט בשנה. כשחזרנו מהפגנת השבת הלכנו לישון. ב-2:00 הלוחמת קראה לנו מלמטה כי יש אזעקה

לבשתי את חולצת "די לכיבוש", הטי שירט היחיד שלי שאפשר ללבוש בלי חזייה (לא בגלל הקוד האתי של שמאלניות). לבשתי את החולצה הפוך, עם הכיתוב בפנים, כמחווה להמלצות של הפודקאסט "יחד ננצח".

הבעל נשאר במיטה. מאז מלחמת המפרץ הראשונה (יהיו עוד), תרומתו הביטחונית היא להישאר באזעקות ליד קיר חיצוני. לילדינו, שהתעניינו דרך הווטסאפ המשפחתי אם שנינו במקום מבטחים, שלחתי סלפי הורים מהמערה הכחולה. הם לא עלו על התרמית. בין ארבע (אחה"צ) לשתיים (אחה"צ למחרת) הם לא שמים לב לפרטים.

למרות השעה, חדר המדרגות המה חוגגים צוהלים בדרך למקלט. דקות ספורות קודם לכן הוכרזנו כזוכים במקום השני בארווויזיון. במקום הראשון, אם מקזזים אנטישמים. מהמקלט כבר עלו קולות שירה ושריקות של פתיחת בקבוקי שמפניה. הבן של השכנים, זה שלא מסתכל לך בעיניים ונושם בו זמנית, היה לבוש בחצאית סקוטית הורסת והצטרף מדי פעם בצעד תימני לחבריו שביצעו ריקודי ווגינג על הכיסאות. לא הצלחתי לזהות ג'נדר קוהרנטי, אבל כולם היו צעירים מאוד.

סבתא של שי טל (סשש"טי, בפי ילדיי), המלכה האם של הבניין, ואמנדה הפיליפינית לא הגיעו. מזל, כי חבורת החוגגים כבשה את כל המושבים, כולל את כורסת השיזוף שהוועד הביא במיוחד בשביל סשש"טי בתחילת המלחמה. הלוחמת ואני עמדנו בפינה.

שון הבת (שושנה), השכנה ממול, שחזרה מחגיגות יום הולדת 50 בתאילנד, הייתה שזופה באופן שהיה מסלק אותה משורות ה-KKK. קצת נבהלנו ממנה. בלילה ראו ממנה רק עיניים ירוקות ושיניים. אבל למרות האווירה המשוחררת והתוספת הפרוגרסיבית לתמהיל האנושי במקלט, כולם שמרו על הטקסטים הרגילים.

מהמקלט עלו קולות שירה ופתיחת בקבוקי שמפניה. הבן של השכנים, זה שלא מסתכל לך בעיניים ונושם בו זמנית, היה לבוש חצאית סקוטית הורסת והצטרף מדי פעם בצעד תימני לחבריו שביצעו ריקודי ווגינג על הכסאות

שון אמרה את המשפט הקבוע, לא ייאמן איך שנתיים החות'ים יורים עלינו כאילו אנחנו עזה.

מדלן ועזרא נשמעו קצת אחרת. בדרך כלל הם מקללים את עמלק על העוולות שהוא מעז לעולל לעם הנבחר, אבל הפעם נשמעו כמעט מפויסים, וייחסו לעיתוי – דקות ספורות אחרי הכרזת הזוכה בארוויזיון – סמל להתחשבות ורדיפת שלום. זה החזיק מעמד דקה.

ביננו, אחרי 590 ימים, אפשר לסמוך על הדאטה שנצבר ולהרגיע. מדובר בטיל בודד, אחרי התראה, עם אחוזי יירוט גבוהים; וסיכוי סטטיסטי להיפגע שהוא נמוך מהסיכוי שבצלאל סמוטריץ' יודע איך אומרים סבתא באנגלית.

אבל האזעקות האלה לא בשעות נוחות וזה לא בסדר; במקלט שלנו לא סולחים על זה, וגם לא מכירים באנשים שחיים בלי מקלט ובלי בית ובלי רחוב ובלי כביש, ואף אחד לא מצטער שאנחנו הם אלה שמפגיזים את האוהלים שלהם ואת חורבות בתי החולים האחרונים שנשארו להם.

אצלנו הוועד ארגן מים ומאוורר וחטיפים. שם אין מים, ולא אורז ולא סבון. אבל ממילא לא מגיע להם. חארות מעורבים.

אני לא אמרתי כלום. לא שאין לי מה להגיד, ברור שיש, אבל לפני אסון עזה שאנחנו מחוללים, אני צריכה איכשהו לבקש משון שהבנים שלה יהיו בשקט בלילה. לפתוח דיון מוסרי בשתיים לפנות בוקר ישית עליי נצח של חיים ללא שינה, ועייפי עירך קודמים. ממילא מאז הפעם שקראו לי צבועה והורו לי לצאת לגינה בעיצומו של מטח הפגזות כבד, הלוחמת קושרת לי פלנלית לפה לפני שאני נכנסת למקלט.

לפתוח דיון מוסרי ב-2:00 לפנות בוקר ישית עליי נצח ללא שינה, ועייפי עירך קודמים. ממילא מאז הפעם שקראו לי צבועה והורו לי לצאת לגינה בעיצומו של מטח הפגזות כבד, הלוחמת קושרת לי פלנלית לפה לפני המקלט

יישור סופי לימין נשמע מכיוון לא צפוי. אדם מסוג הם, עם מחשוף נדיב, קוקיות שובבות וזיפים מוקפדים, התלונן על האכזריות הבלתי נתפסת של פונדמנטליסטים נגד מיעוט ביום חגו.

כאן קרסתי.

הקהילה היא קרן האור האחרונה באפלת ימי הביניים שיורדת עלינו, והנה אחרוני ההקשרים ההגיוניים נפרמו לנגד עיניי. ניחא מדלן ושון ועזרא – ערוץ 14 אכל להם את המוח. יש להם אחוזי נכות. מכונת הרעל ערבבה את הראש, והכל מתקבל על הדעת. מין שאינו במינו, סיבה ותוצאה, היקשים, מסקנות. אנשים איבדו הגיון בסיסי וחוש מידה. כל צירוף הולך. כל מעשה כשר. קול ד'אלים גבר. אחד ועוד אחד זה שש בריבוע. שתיים ועוד שתיים זה אשכולית אדומה.

מבחינת דיירי פולקונסקי 9, בתוך הטרגדיות והחורבן הבלתי נתפסים של השנתיים האחרונות, ישיבה של שבע דקות במקלט היא מחיר לא מידתי שהם מסרבים לשלם גם תמורת שלום עולמי.

ככה מכשירים את השטח למהלכים הגדולים. אנחנו שמים את מבטחנו בקליפות ריקות שנקראות עיתונות, בג"ץ, ראש הממשלה; והם עושים בנו כברצונם המופרע. פיתחנו יכולת מופלאה לחיות בעולם דמיוני עם רסן משוחרר מעקבות.

"ללכת עם האמת שלנו" הוא רישיון פתוח להכול כולל הכול. לא ספרנו כמה פעמים בני גנץ ובוז'י הרצוג גינו טיולי אופניים של "אחים לנשק"; כששמנו לב שהם משתתפים בצערם של ביביסטים שרגשותיהם נפגעו מתפילה רפורמית, היה מאוחר מדי. אנחנו כל כך מיואשים שאנחנו מאמינים להכול.

לצפות מאנשים אלימים ומושחתים כמו דונלד טראמפ ומוחמד בן סלמאן שיושיעו את האנושות, זה כמו לצפות מגנץ שיעזוב את האלונקה, למרות שזה ממש לא נעים לה. מי שמשקיע מאות מליארדים בעסקאות נשק במקום בבנייה ושיקום, לא יביא גאולה. אבל במקלט שלנו שררה שמחה גדולה.

התחלתי לבכות והדמעות הרטיבו את הפלנלית. שעות ספורות לפני כן עמדתי בשורה עם מאות אנשים שהחזיקו תמונות של ילדים מעזה שנהרגו מאש צה"ל. יש מעל ל-16,000 כאלה. הילדה שלי באותו ערב הייתה דימא עלי אבו עיידה שמתה ב-25 במרץ 2025 מסיבוכים אחרי ששתי רגליה נקטעו בהפגזה.

התחלתי לבכות. כמה שעות קודם עמדתי בשורה עם אנשים שהחזיקו תמונות ילדים מעזה שנהרגו מאש צה"ל. יש מעל 16,000 כאלה. הילדה שלי באותו ערב הייתה דימא שמתה מסיבוכים אחרי ששתי רגליה נקטעו

הלוחמת אמרה שאני יכולה לעלות למרות שלא עברו עשר דקות. אולי היא פחדה שאצטרף לווגינג.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן – הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב