לפעמים צריך שנייה אחת של זום אאוט. לנשום עמוק ולהיזכר: כבר שנה מונחת על השולחן של ממשלת ישראל הצעה לעסקה — שחרור כל החטופים תמורת הפסקת אש קבועה.

עד למבצע "רכבות בצלאל", העולם המוסלמי והמערבי כאחד היו מוכנים ללכת אתנו כברת דרך. כן, אפילו מדינות עטויות חיג'אב. אפילו סעודיה. העולם היה מוכן לנרמל יחסים, להבטיח שחמאס לא ישוב לשלוט בעזה, ולתמוך בהקמת חלופה שלטונית — רצוי בהובלת הרשות הפלסטינית. הם היו מוכנים אפילו לסייע בזירה הבינלאומית ובמאמצי ההסברה.

ומה עשינו? מה עשה "מר מו"מ", בנימין נתניהו? בדיוק כמו בעסקת גלעד שליט — סירב לעסקה סבירה, גרר רגליים, שיחק משחקי כוח, ובסוף ייכנע לעסקה גרועה בהרבה.

העולם המוסלמי והמערבי כאחד היו מוכנים ללכת אתנו כברת דרך. ומה עשה "מר מו"מ", נתניהו? בדיוק כמו בעסקת שליט — סירב לעסקה סבירה, גרר רגליים, שיחק משחקי כוח, ובסוף ייכנע לעסקה גרועה בהרבה

אל תטעו: עד 16 ביוני תהיה עסקה, לא משום שישראל רוצה בכך, אלא כי הלחץ הבינלאומי סוגר עליה. צרפת, בריטניה, קנדה – ובתמיכת ארה"ב – עומדות להכיר במדינה פלסטינית. עבור נתניהו זו התרסקות מוחלטת של שלוש ההבטחות שעליהן בנה את עצמו: ביטחון, עצירת הגרעין האיראני, ומניעת מדינה פלסטינית.

וחמאס? הוא מריח את הפחד של נתניהו ומעלה את המחיר. וההסכם שמונח כעת לא כולל אפילו בדל של התחייבות לשיקום הרצועה בשותפות עם מדינות האזור, לפירוז, או לחלופה לשלטון הטרור. אפילו רפורמות ברשות הפלסטינית – שהיו פעם חלק מהמשוואה – נעלמו מהשולחן.

והנה השבוע, הרגע שבו ישראל נזקקת לכל טיפת עזרה בלחץ על חמאס — היא מסרבת לביקור של משלחת ערבית בהובלת סעודיה. ובאותו זמן ממש, באופן לא מפתיע, הסעודים מבטיחים לאיראן שישראל לא תוכל לפעול משטחם. במילים אחרות: אנחנו לבד. ממש לבד.

השבוע, בקבוצת הוואטסאפ הדמיונית של "ברית אברהם", הופיעה ההודעה:
"ישראל עזבה את הקבוצה".

וזה מרגיש מדויק. קשה להבחין היום בין אסלאמיסט קיצוני ובין מדינה ששולחת את "כמעט טובי בניה" — כי הטובים באמת לומדים תורה — "לכבוש, להרוג, להחריב, לגרש". מדינה שמקבלת הרג ילדים כ"מחיר הכרחי", ושההסברה שלה – בין אם זה דובר צה"ל או האנגלית הרצוצה של ציפי חוטובלי – כבר לא מצליחה לשכנע אפילו את מי שרצה להאמין לנו.

הלחץ הבינל' סוגר על ישראל. צרפת, בריטניה, קנדה – בתמיכת ארה"ב – עומדות להכיר במדינה פלסטינית. לנתניהו זו התרסקות שלוש ההבטחות עליהן נבנה: ביטחון, עצירת הגרעין האיראני ומניעת מדינה פלסטינית

היום, עבור העולם, קשה לראות הבדל בין מחבלי חמאס ובין אוהדי בית"ר. וכך, מדינה אחר מדינה מצטרפות לקבוצת "העולם בלי ישראל".

אבל עדיין יש תקווה.

כי מתחת לרעש, מתחת לאדישות המדומה, מתחת למסך העשן של תעמולה וכיבוש, יש כאן אנשים ונשים שאכפת להם. לא מהכותרות ולא מהלייקים — אלא מהעתיד. אנשים שקמים בבוקר עם דופק מואץ ותחושת אחריות. שמבינים שהשתיקה היא פשע, שהאדישות היא שותפות, ושאם אנחנו לא נצעק — אף אחד לא יצעק במקומנו.

האנשים האלה לא מחכים להנהגה, הם לא סומכים על אף דובר או דוברת עם תדרוך מלשכת ראש הממשלה. הם הולכים בדרך של עשייה אזרחית, של התנגדות, של עמידה זקופה.

בין אם זה בהפגנות מחוץ למצודת זאב, בהגשת בג"צים בשם הדמוקרטיה, בדיוני 40 חתימות בכנסת שמכריחים את המערכת לדבר על מה שהיא מנסה לקבור, בהפסקת ההתנדבות לצבא מתוך כאב וחרדה מוסרית, או במצור על חתונה שכולה פרובוקציה מכוונת ואירוע פיננסי להעשרת חשבון הבנק של משפחת נתניהו – האנשים האלה בוחרים לפעול. הם בוחרים לא לוותר. הם מבינים שטובת המדינה לא תישמר אם נשאיר אותה בידי אנשים שחושבים רק על טובתם האישית.

מאחורי כל צעד כזה עומד קול. ולעיתים, מאחורי כל קול – עומדת אם. או אב. או צעיר שיצא לרחוב כי הבין ששתיקה היא גם בחירה. אנשים שראו איך המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית" התרוקנו מתוכן – ומחליטים למלא אותן מחדש.

יש כאן אנשים ונשים שאכפת להם. לא מהכותרות והלייקים — אלא מהעתיד. שמבינים שהשתיקה היא פשע, שהאדישות היא שותפות, ושאם אנחנו לא נצעק — אף אחד לא יצעק במקומנו

הם כאן כדי להזכיר לנו מה באמת חשוב.

כדי ש"יהודי" יחזור להיות רחום, חומל ואנושי, וכדי ש"דמוקרטי" יחזור להיות שיח, פשרה, והכלה של המיעוט והשונה.

זו לא נאיביות. זו אחריות.

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.