בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת כואבת נוספת עד כמה אנחנו פגיעים במלחמת הנרטיבים. שדה הקרב של מלחמת המידע והנרטיב אינו פחות חשוב מזה הצבאי.

ב-1 ביוני, ישראל הואשמה בירי באזרחים שאספו מזון בדרום רצועת עזה – מקרה שהפך לדוגמה קלאסית לאופן שבו חמאס ממנף את התודעה העולמית. ההאשמות הפכו ויראליות. כלי תקשורת מרכזיים בעולם פרסמו את הטענות מבלי לבדוק אותן. בתוך שעות, העולם כבר החליט.

לקח כמעט יום עד שצה"ל הודיע כי הירי לא התרחש בנקודת חלוקת סיוע, אלא קילומטר משם, והחל כירי הרחקה לעבר חשודים שנכנסו לאזור אסור שצה"ל סימן בבירור ככזה. לאחר שחלק מהחשודים המשיכו להתקדם, צה"ל ירה לעברם בשנית, לאחר שסיכנו את כוחותינו.

כלי תקשורת מרכזיים בעולם פרסמו את הטענות מבלי לבדוק אותן. בתוך שעות, העולם כבר החליט. לקח כמעט יום עד שצה"ל הודיע כי הירי לא התרחש בנקודת חלוקת סיוע, אלא קילומטר משם

חמאס יודע בדיוק מה הוא עושה. זה לא מקרי. זו טקטיקה: ליצור כאוס, לייצר קורבנות ולשפוך את הנרטיב לתקשורת הבינלאומית, שצמאה לנרטיב אנטי-ישראלי.

זו המלחמה שחמאס מנסה לנצח בה. לאור חולשתו בהיבט הצבאי, הוא מנסה לנצח באמצעות מלחמת המידע. זו תביא לו סיום של המלחמה ללא ניצחון צבאי בעוד הוא ממשיך להיות הריבון בעזה, ויכול לחזור למלאכת השיקום של היכולות הצבאיות.

כך, חמאס עושה הכל גם כדי לחבל בתכנית החדשה לחלוקת סיוע, אותה מובילה הקרן ההומניטרית לעזה של ארה"ב, המאובטחת בידי צה"ל. תכנית זו מאיימת על ההכנסות של חמאס (כי הוא לא יכול למכור סיוע שגנב), וחשוב יותר – היא מאיימת על שלטונו, כי היא מפחיתה את התלות של תושבי עזה בו. אם תוקם מערכת עצמאית לחלוקת סיוע, חמאס לא יוכל לשלוט במשאבים וליצור תלות של האוכלוסייה בשירותיו.

הסיפור בצפון דומה. השבוע פרסם יוניפי"ל תיעוד אווירי של כפרים בדרום לבנון שהושמדו. המסר היה ברור: הכפרים האלו זקוקים לשיקום. אבל אף אחד לא אמר למה הכפרים האלה בדרום לבנון נהרסו. אף אחד לא ציין שכמעט בכל בית הייתה תשתית צבאית של חזבאללה. ההקשר הזה – זה שמסביר את הסיבה ולא רק את התוצאה – תמיד חסר בנרטיב הבינלאומי.

אחד האמצעים המרכזיים להילחם את מלחמת המידע הוא דיפלומטיה מבוססת מודיעין. הפצת מידע באופן שוטף, לא רק באמצעים דיגיטליים אלא גם בתדרוכים פנים אל פנים וסיורי שטח, תוך התמודדות באופן יזום עם הנרטיב השקרי של חמאס. זה יכלול חשיפת מודיעין, אבל לא בהכרח מהסוג המסווג ביותר.

אחד האמצעים במלחמת המידע הוא דיפלומטיה מבוססת מודיעין. הפצת מידע באופן שוטף, לא רק דיגיטלית אלא גם בתדרוכים פנים אל פנים וסיורי שטח, תוך התמודדות יזומה עם נרטיב חמאס השקרי

במרכז עלמא הוכחנו שניתן להשתמש במודיעין גלוי בשילוב ניתוח שטח, כדי לעשות את זה עבור הזירה הצפונית. בעזה, להערכתי, שילוב של מודיעין מרחפנים עם מודיעין גלוי יכול לתת את המענה.

עם זאת, לא תמיד המידע הגלוי מספיק. לצערי הרב בשתי הזירות, לאורך המלחמה, הקושי הגדול הוא לספק מידע אמין ומדויק שדווקא נמצא בצד הישראלי – היקף הנזקים בצפון ובדרום, מספרי מפונים וחוזרים, מספר משאיות סיוע שנכנסות לעזה, קיום מנהרות הברחה פעילות ממצרים, כמויות ירי בפילוח סוגי אמל"ח – כל אלו שאלות שהיה קשה לתת עליהן תשובות במהלך המלחמה הזאת, אם בכלל ניתנו.

אם היה גוף, אזרחי, צבאי או ממשלתי, שהמשימה שלו הייתה לספק מידע איכותי וויזואלי באופן שוטף על מאפייני ההרוגים ברצועת עזה, על מצבם ההומניטרי של העזתים והיקפי הסיוע ההומניטרי, ובנוסף היה מתמודד עם אירועים מתפרצים כמו העלילה של ה-1 ביוני – ניתן היה להפריך בקבועי זמן קצרים מאוד את הטענות השקריות של חמאס שמהודהדות כלשונן בתקשורת הבינלאומית.

המטרה האסטרטגית של גוף כזה היא לייצר לגיטימציה לפעילות צה"ל להגנה על ביטחונה של ישראל. במסמך אסטרטגיית צה"ל שכתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט בשנת 2015, מופיע מאמץ הלגיטימציה כחלק ממאמץ התודעה, אחד מחמשת המאמצים של צה"ל, לצד הגנה, סייבר, אש ותמרון. למרבה הצער, משאבים רבים הושקעו בצה"ל בתחום התודעה (שנקראת היום השפעה), אבל לא בהכרח בתחום הלגיטימציה.

המטרה האסטרטגית היא לייצר לגיטימציה לפעילות צה"ל ההגנתית. למרבה הצער, משאבים רבים הושקעו בצה"ל בתחום התודעה (שנקראת היום השפעה), אך לא בהכרח בתחום הלגיטימציה

אולם המציאות הוכיחה שלמרות שמידע רב נמצא בידי צה"ל, דובר צה"ל לא יכול להיות הנושא באחריות הבלעדית בנושא. כך גם לגבי משרד החוץ, האחראי על הדיפלומטיה ומתקשה באיסוף הנתונים.

סוגיית הסיוע ההומניטרי נמצאת בידי משרד הביטחון, היקפי הנזק בישראל – בידי מס רכוש, כמות מפונים – במעקב של הרשויות המקומיות, המידע המפורט על הלחימה נמצא בידי צה"ל. אך מי הגוף שיודע לתכלל מידע מכל אלה גם יחד, להפיק ממנו תוצרים ויזואליים ולתרגמו לשפה דיפלומטית, כל זאת בקבועי זמן קצרים? למרבה צער אין גוף כזה – לא ממשלתי ולא עצמאי.

במלחמת המידע, עלינו להיות מוכנים, מהירים ומדויקים. חמאס בונה על כך שנהיה איטיים. ולעיתים קרובות, אנחנו אכן כאלה. במקרה של האירוע ב-1 ביוני, לקח זמן רב מדי עד שהגיעה תגובה ישראלית רשמית. זה לא מספיק. עד אז – השקר כבר ניצח.

בנוסף, מוטלת אחריות על כולנו כאזרחים להתנהג באחריות בראיונות לתקשורת. להיות מודעים לכך שכל מה שנגיד, חמאס וחבריו ינסו להשתמש בו לרעה, ואל לנו לתת להם תחמושת שתפגע ביכולת הפעולה של צה"ל או בחיילי צה"ל.

למרות הקשיים, רבות מן הראיות שאנחנו צריכים נמצאות לעיתים קרובות ממש מול העיניים – תיעוד של חמאס עצמו, סרטונים של אזרחים מעזה, ערוצי טלגרם עזתיים – אין צורך בשחרור מידע רגיש או מסווג. ניתן להשתמש בכלי ניתוח מודיעיניים בשילוב עם מקורות גלויים מהרשתות החברתיות והמדיה בערבית על מנת לחשוף את האמת – או השקר – אבל מישהו צריך לעקוב, לנתח ולפרסם אותם במהירות.

ניתן להשתמש בכלי ניתוח מודיעיניים בשילוב עם מקורות גלויים מהרשתות החברתיות והמדיה בערבית על מנת לחשוף את האמת – או השקר – אבל מישהו צריך לעקוב, לנתח ולפרסם אותם במהירות

מישהו בישראל צריך לקום בבוקר ולדעת שיצירת לגיטימציה זו המשימה שלו. ממשלת ישראל צריכה להבין שבלעדיו – יהיה קשה מאוד לנצח במלחמה הזאת.

סא"ל במיל' שרית זהבי היא מייסדת ונשיאת מרכז עלמא לחינוך ומחקר אודות אתגרי הביטחון של ישראל בצפון, חברת פורום דבורה. שירתה בחטיבת המחקר באמ"ן ובמודיעין פיקוד הצפון, בעלת תואר שני במזרח תיכון ומתגוררת בגליל המערבי. בשנת 2021 הופיעה ברשימת 50 היהודים המשפיעים בעולם של הג'רוזלם פוסט.