לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו

מה שהכי הפתיע אותי הייתה התובנה שהצמיח בי הסרט, והיא שהכוח לא להישאב אל תוך מערבולת השקרים השלטת נמצא למעשה בידי כל אחד ואחת. "זה לא כל כך פשוט", יטיחו בי. אבל האמת היא שנדרשת מוכנות לכך.

אכן, חקר האמת דורש השקעת משאבים כמו זמן, מאמץ ולפעמים גם כסף. יובל נוח הררי מסביר את הרעיון היטב באמצעות דוגמה של אדם המבקש לכתוב ספר אודות הנפילה של האימפריה הרומית. אם הוא ירצה לכתוב ספר היסטוריה אמתי, הוא יצטרך ללמוד לטינית, וכנראה גם יוונית עתיקה, לבצע חפירות ארכיאולוגיות, לפענח כתוביות, וכן הלאה. לעומת זאת, על-מנת לכתוב סיפור בדיוני על האימפריה הרומית, "פשוט כותבים מה שרוצים ומפרסמים".

והנה הפלא הגדול – סביר להניח שקהל הקוראים עצמו יעדיף את הפיקציה. האמת, ממשיך הררי, לעתים קרובות מאוד מסובכת ואילו אנשים נוטים להעדיף הסברים פשוטים. בנוסף לכך, לעתים קרובות, האמת כואבת ולא נעימה. לפיכך, בני אדם מעדיפים לא לדעת את האמת, לא על עצמם, ולא על עמם.

במלים אחרות, אנשים מעדיפים להאמין במה שאומרים להם על פני האפשרות לקחת את עצמם בידיים ולבחון את הדברים ליתר עומק. במו עיניי ראיתי איך אנשים, אם מופיע איזה סדק במה שהאמינו בו עד אז, במקום לומר "אה כן? אולי אני צריכה לחשוב פעמיים" – מצהירים משהו כמו: "נו טוב, מי יודע מה האמת בימים אלה של 'פייק ניוז'". כמה קל.

הפלא הגדול, לפי נח הררי, הוא שקהל הקוראים יעדיף פיקציה על פני אמת שהיא לעתים קרובות מאוד מסובכת, ואילו אנשים נוטים להעדיף הסברים פשוטים. בנוסף, פעמים רבות האמת כואבת ולא נעימה

כלומר, אנשים פשוט מסרבים לקחת אחריות אישית על מה שהם מאמינים בו. כמה טרגי. במלים של הרב יונתן זקס (זצ"ל):

"חברה שבניה נאלצים שלא להיות ישרים לגמרי כדי לשרוד או כדי ששעבודם לא יוחמר איננה החברה שה' רוצה שניצור".

באשר ל"פייק ניוז", אמנם, אנו נמצאים בעידן טכנולוגי של הפצת שקר המונית. אולם אותה הטכנולוגיה מאפשרת נגישות באותה מידה למידע שמפריך את השקרים – רק צריכים לחפש אותו.

לכל הפחות, תמיד עלינו לשאול את עצמנו: מי אומר את הדברים, מה האינטרס שלו באמירתם, ובעיקר, מה הבסיס לדבריו. האמת המרה היא שרובנו מפעילים את הכלים האלה בבואנו לרכוש מכונת כביסה או פלאפון חדש. אז פשוט תרחיבו את היריעה. תלמדו את עצמכם לזהות סימנים חשודים בכל מי שמעביר מסר פוליטי, בדיוק כפי שלמדתם לעשות בקשר לניסיונות פישינג או הודעות חשודות אחרות שחדרו לחיינו. גם מידה יפה של ספק בעצמנו ובמניעים הסמויים שלנו לא יזיק.

באשר ל"פייק ניוז", אמנם, אנו נמצאים בעידן טכנולוגי של הפצת שקר המונית. אולם אותה הטכנולוגיה מאפשרת נגישות באותה מידה למידע שמפריך את השקרים – רק צריכים לחפש אותו

בנוסף, חייבים להפסיק את הנוהג הרווח בישראל של איטום האוזניים בכל פעם שמישהו אומר משהו שאינכם מסכימים אתו. תקשיבו, ואחר-כך, אם צריך, תתווכחו. זה טוב, זה בריא, זה (אמור) להביא אותנו לידי הבנות טובות יותר ולדעות שאנו שלמות אתן, במקום כאלה שקיבלנו מלמעלה ללא עוררין.

"היהדות", כפי שהדגיש הרב זקס, היא "דת של ויכוח, של בירור ושל 'מחלוקת לשם שמיים' [ובכך היא] מעמידה את היושר האינטלקטואלי והמוסרי בראש סולם ערכיה". במלים אחרות, אל תוותרו על חקר האמת, לא לעצמכם, ולא לעם שלנו. בבקשה.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.