בזמן שמגויסים דוברים, מונפקים צווי איסור פרסום ועוצרים את שידורי אלגז'ירה – הציבור לא מחכה למהדורת שמונה, לא תלוי בעדכונים רשמיים ולא נשמע להוראות סינון. הוא מצלם, עורך, שולח ומפיץ – והכול בזמן אמת.
כל אזרח הפך מזמן לכתב חדשות עצמאי, חלקו עם קהל של מאות או אלפי עוקבים, וכל קבוצת וואטסאפ הפכה לחדר חדשות.
נראה כי לא משנה כמה נתאמץ, רס"ן שמועתי כבר קודם מזמן לדרגת תת-אלוף. הוא מהיר יותר, עקשן יותר ומשכנע הרבה יותר מרוב הודעות הדוברות הרשמיות. הוא לא זקוק לאולפן, לא להיתרי שידור ולא לאישור הצנזור. כל טלפון נייד הפך לתחנת שידור עצמאית, כל אדם – גוף תקשורת: בלי פילטרים, בלי אחריות, בלי גבולות.
נראה כי לא משנה כמה נתאמץ, רס"ן שמועתי כבר קודם מזמן לדרגת תת-אלוף. הוא מהיר יותר, עקשן יותר ומשכנע הרבה יותר מרוב הודעות הדוברות הרשמיות. הוא לא זקוק לאולפן, לא להיתרי שידור ולא לאישור הצנזור
הצנזורה במתכונתה הקלאסית אינה רלוונטית עוד. היא לא נכשלת כי היא לא חשובה – אלא כי הכלים שעמדו לרשותה כבר לא תקפים. בעבר אפשר היה לשלוט על כמה עיתונים ותחנות טלוויזיה; היום צריך (אבל בלתי ניתן) לנהל מיליוני ערוצים פרטיים. האתגר של היום הוא לא ביכולת להסתיר מידע – אלא ביכולת לנהל את השיח כשהכול כבר בחוץ.
אז מה עושים? אם אי אפשר לעצור את השטף – צריך להתחיל לנווט אותו.
"חיסון תודעתי" מוקדם
במקום כפייה מאוחרת, מוטב לפעול כמו במבצעי חיסונים: לא להמתין להתפרצות, אלא להקדים במניעה. קמפיין לאומי מסביר שיבהיר למה לא משתפים כל דבר, מה הנזק שיכול להיגרם ואיך כל "שיתוף קטן" עלול לעלות בחיי אדם. זהו לא עניין של כוונה – אלא של תוצאה.
ברשת, כל פעולה היא שידור. חשוב להדגיש שזה לא על הגבלת חופש הביטוי, אלא על הבנת השלכות המעשים. צריך להסביר לציבור שמידע שנראה חסר חשיבות יכול לחשוף דפוסי פעילות, מיקומים או שיטות פעולה.
רעש מתוכנן
במקום שקט מתוח, השתקה מוחלטת יוצרת ואקום – והוואקום מתמלא בשמועות. במקום לנסות לחסום מידע, יש לייצר עומס תקשורתי מתוכנן, מגוון ומבוקר. בדיוק כפי שארגונים מציפים עיתונאים במידע כדי להרחיק תשומת לב מנושא רגיש – כך גם בזירה הציבורית, כדאי להוביל את השיח דרך עודף תוכן ממוקד.
השתקה יוצרת ואקום – שמתמלא בשמועות. במקום לנסות לחסום מידע, יש לייצר עומס תקשורתי מתוכנן, מגוון ומבוקר. כפי שארגונים מציפים עיתונאים במידע כדי להרחיק תשומת לב מנושא רגיש – כך גם בזירה הציבורית
הרעיון הוא להציף את המרחב הציבורי במידע אמין ומגוון שידחק החוצה את השמועות והספקולציות.
מסלול בטוח לפריקת שמועות
במקום להילחם במפיצים – לעבוד איתם. אפשר להקים קו ייעודי, אפליקציה או אזור דיווח שבו אזרחים "משחררים" את המידע שברשותם – ובכך מונעים את הדלפתו לרשת. כלי כזה לא רק עוזר לסנן מידע אלא גם מפחית את הלחץ הפסיכולוגי של "אני חייב לשתף". זהו מעין "שסתום ביטחון" שמאפשר לאנשים לפרוק את הצורך שלהם לשתף מידע, אבל בצורה מבוקרת ובטוחה.
משפיענים
גיוס דמויות אמון מקומיות. הציבור לא בהכרח סומך על הודעות רשמיות – אך כן מקשיב למי שמדבר בשפתו. ראש מועצה, מג"ד במילואים, רב מקומי או משפיען רשת – הם אלו שיכולים להנחיל את המסר: לא משתפים, לא מעבירים, לא מסכנים. ככל שיגיעו יותר קולות מתוך הקהילה – כך המסר ייטמע מהר יותר. החשיבות כאן היא בבניית קואליציה רחבה של דמויות שיהפכו לשגרירי המסר בקהילות שלהן.
ניהול נרטיב
לא תגובה מאוחרת. התגובה לכל שמועה רק מחזקת את כוחה. במקום זאת, יש ליזום נרטיב ברור, עקבי ומשכנע – ולבסס אותו שוב ושוב. מי שמוביל את הסיפור – שולט בלחימה התודעתית. הנרטיב צריך להיות פשוט לזכירה, קל להפצה ומשכנע מבחינה רגשית. צריך לחזור עליו באופן עקבי בכל הפלטפורמות ובכל ההזדמנויות.
התגובה לכל שמועה רק מחזקת את כוחה. תחת זאת – ליזום נרטיב ברור, עקבי ומשכנע – ולבססו. מי שמוביל את הסיפור – שולט בלחימה התודעתית. הנרטיב צריך להיות פשוט לזכירה, קל להפצה ומשכנע מבחינה רגשית
בסוף, זה כבר לא רק על ביטחון מידע. זה על אמון – בצבא, בממשלה, בתקשורת. ואמון לא בונים בצווים. בונים אותו בהסברה, בהבנה ובשותפות אמת עם הציבור.
הצנזורה אולי לא תשרוד – אבל תודעה אזרחית אחראית, כן.
אופיר שפיגל מנהל משרד יחסי ציבור – אופיר שפיגל תקשורת וקשרי ממשל http://www.ofirpr.co.il, מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובמסגרות שונות, בעברו עוזר פרלמנטרי, דובר וועדה בכנסת ומשמש כיועץ תקשורת לארגונים שונים במגזר הפרטי והציבורי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו