דונלד טראמפ (צילום: AP Photo/Brynn Anderson)
AP Photo/Brynn Anderson

בכל יממה שחולפת משחרר טראמפ בממוצע כ-13 הצהרות מפוקפקות ● המספר הזה מהדהד את עומק תרומתו לאגביות שבה נתפס השקר בעולם החדש, ולשעבוד של הצרכן לעולמות פנטסטיים שבהם מככבים מין, אלימות ומשחקי-שליטה מגדריים ● סוגרים עשור: כתבה ראשונה בסדרה

באופן סימבולי, עידן הטראמפיזם התחיל עם מותה של הילארי קלינטון.
אמנם היא לא מתה באמת, אבל לרגע קט במהלך קמפיין 2016, בתאריך האמריקאי הקדוש 11 בספטמבר, המתינה אומה שלמה, ועמה חלקים נכבדים מהעולם, לבשורה קשה על מצבה הבריאותי העגום.

"מעידה חורצת גורלות – צפו ברגעים הדרמטיים", התבשרו הקוראים בעמוד הבית של וואלה בסיקור מיוחד, השמור לגדולים שבאסונות, שנמשך גם שעות ארוכות אחרי שקלינטון יצאה אל הקהל בריאה ושלמה, נופפה לשלום, חיבקה ילד, ועדכנה שבסך הכל לקתה בדלקת ריאות, ושבמקום לטפל בעצמה עמדה בשמש הקופחת שעות ארוכות, עד שהתייבשה.

העמוד הראשי של וואלה, מבשר על ההתמוטטות של הילרי קלינטון
העמוד הראשי של וואלה, מבשר על התמוטטות קלינטון

"התמוטטותה" הדרמטית-טראגית של קלינטון אל מול מצלמות הטלוויזיה שודרה במשך יממה שלמה בלופים אינסופיים, בתוספת פרשנויות מחמירות, צילומי תקריב הכרחיים, סלואו-מושנים, וסימון בעיגול של צילומי המעידה, רגע לפני שנבלעה בתוך הוואן.

לאלה הצטרפו סרטוני פייק-ניוז, שקבעו כי קלינטון סובלת מהפרעה רפואית-נירולוגית כלשהי, אשר רצו ביוטיוב במשך שבועות ארוכים וצברו נתוני צפייה גדולים מתחת לרדאר.

הפנטזיה ש"משהו נורא" קורה להילארי (שבץ? סרטן? אבדן-שפיות?) לא באה לספק רק עולמות אפלים של אנשים רעים, שכן חלק מהצופים ודאי היו מודאגים באמת. אבל במשוואה בין קלינטון לדונלד טראמפ, ואת זה התקשינו לזהות בזמן אמת, היו כל האלמנטים של פורנוגרפיה פוליטית, כזו שמשעבדת את הצרכן לעולמות פנטסטיים שבהם מין, אלימות ומשחקי-שליטה מגדריים משמשים בערבוביה מסוכנת.

קחו, למשל, את רגעי האימה הזכורים משלושת העימותים בין קלינטון לטראמפ: טראמפ גוהר מעל קלינטון, מטיל עליה צל עצום ומאיים; טראמפ טובע את הפראזה הזכורה "lock her up" ("כילאו אותה") ההופכת במהרה להמנון של המון משולהב בעצרות הענק שלו, טראמפ מכנה את הילארי nasty woman (אישה נבזית).

בכלל, יחסו המשועשע-מזלזל-מתנשא-תוקפני של טראמפ למין הנשי נחזה בטעות בזמן אמת כ"תקלה" המתגלה באורח מקרי. כך, למשל ההקלטה שבה טראמפ מתועד בימיו כמנחה ריאליטי, כשהוא מתרברב באוזני המגיש בילי בוש (אחיינו של ג'ורג' בוש), כיצד הוא נוהג לתקוף מינית נשים. אמריקה סערה במשך ימים ארוכים, בדיוק כפי שהורים פוריטנים סוערים כשהם מגלים מה הילד שלהם מחביא מתחת למזרן.

היה רק אחד שלא באמת התרגש מקלטת הפורנו הזאת. קוראים לו דונלד טראמפ. הוא מעולם לא הסתיר את האופן שבו הוא מחפצן נשים, כולל את בתו שלו איוונקה. ב-97' כשהייתה בת 16 כינה אותה "חושנית" ו"piece of ass". ב- 2006, כשאיוונקה ישובה לצידו, הבהיר לקול צחוקן של מגישות הטלוויזיה בתוכנית פמיניסטית, כי אלמלא הייתה בתו, "קרוב לוודאי" שהיה מקיים עמה קשר רומנטי.

הדבר היחיד שהשתנה בעשור שחלף מאז אותה הקלטה הוא שטראמפ היה אז בדרן, וב-2016 הוא כבר המתמודד לתפקיד הבכיר והחזק ביותר בעולם המערבי. ובכל זאת במשך קרוב לשנתיים איש לא לקח ברצינות את דבריו, כי כולם חשבו שפורנוגרפיה ופוליטיקה הם שני עולמות נפרדים.

12,000 שקרים

באוגוסט האחרון בדק הוושינגטון פוסט ומצא כי טראמפ שחרר (בכתיבה או באומר) 12,019 הצהרות שקריות או מטעות במשך 928 ימים שבהם כיהן בתפקיד מנהיג העולם החופשי.

זהו ממוצע בלתי נתפס של כ-13 הצהרות מפוקפקות בכל יממה מאז שנבחר לנשיא, ובחצי השנה האחרונה גילה הוושינגטון פוסט שהממוצע עלה ל-20 הצהרות כאלה ביום.

אם פעם בפוליטיקה שקר יכול היה לחרב קמפיינים מצליחים (גארי הארט), לשלוח נשיאים הביתה (ריצ'ארד ניקסון), או לפחות לדרוש מהמנהיג להסביר את מניעי השקר שלו ("מותר לשקר למען ארץ ישראל", אמר יצחק שמיר), הרי שעתה מדובר בפעולה שלטונית המתקבלת בשוויוןנפש מוחלט, אולי אפילו בציפייה.

אם פעם בפוליטיקה שקר יכול היה לחרב קמפיינים (גארי הארט), לשלוח נשיאים הביתה (ריצ'ארד ניקסון), או לחייב את המנהיג להסביר את מניעי השקר, הרי שעתה מדובר בפעולה שלטונית המתקבלת בשוויון נפש מוחלט

הסיפורים העיתונאיים שזכו לחשיפה המרובה ביותר במערכת הבחירות האמריקאית של 2016 היו אלה שנפוצו באמצעות פייק-אתרי-חדשות ברשתות החברתיות. הם עקפו את הסיפורים הבולטים בעיתונות המיינסטרים, זאת שהציבור אמור לסמוך עליה שתפעיל מערכות סינון-אמת, בדיקת עובדות, הישענות על מקורות ועוד.

כך קרה שהמצאות מגוחכות של עיתונות-מתחזה כמו "האפיפיור תומך בטראמפ" או "הילארי מכרה נשק לדאע"ש" זכו לחשיפה עצומה בפייסבוק, בעוד שהמאמרים הוויראליים ביותר של כלי תקשורת רציניים כמו וושינגטון פוסט זכו לחשיפה נמוכה יותר ב-10%-20%.

אבל בדיקה של חמשת הסיפורים המבוססים על עובדות-אמת ושהיו באותה התקופה הכי פופולריים, מעלה שגם לשם זוחלת הפורנוגרפיה ודוחקת את מקומן של החדשות ה"מכובדות" יותר. במקום השני, למשל, מופיע מאמר על השנאה להילארי, ובמקום השלישי חשיפה של תמונות 'בחורה-על-בחורה' של מלניה טראמפ.

הילארי הייתה הראשונה שהשתמשה במונח "פייק ניוז", כדי לתאר את פעולותיו של טראמפ. אבל זמן קצר אחר כך טראמפ ניכס לעצמו את המותג והפך אותו למטבע לשון שגור, כדי לתאר דווקא את פעולותיה של התקשורת הממוסדת, זאת שה"פייק" שלה הוא בעצם ביקורת על השלטון.

כך נוצר אפקט בומרנג שבו כולם מאשימים את כולם בזיוף העובדות. לא עבר זמן רב ונכנס לעולמנו הביטוי "עובדות אלטרנטיביות", שמאפיין את העידן הטראמפי: אין "אמת" ו"שקר", יש "עובדות" ו"עובדות אלטרנטיביות", והציבור אמור לבחור למי להאמין.

הצגת הוכחה ממשית, כמו מסמך, ציטוט, הקלטה או חקירה, כבר אינם מספיקים כדי לשכנע. תמיד יצוצו "עובדות אלטרנטיביות" המטילות ספק בממצאים, ותמיד תבוא אחריהן תגובת אזרח טיפוסית, שנשמעת פחות או יותר כך: "אני לא שופט, איני יודע מספיק".

הצגת הוכחה ממשית, כמו מסמך, ציטוט, הקלטה או חקירה, כבר לא מספיקים כדי לשכנע. תמיד יצוצו "עובדות אלטרנטיביות" שמפקפקות בממצאים, ואחריהן תבוא תגובה טיפוסית: "אני לא שופט, איני יודע מספיק"

אחרי שטראמפ ניצח, גילה העולם כולו את מנעמי הפייק ניוז, והוא הפך לחלק מהשיח המרכזי בכל מערכת בחירות, מקומית או לאומית. יועצים אסטרטגיים החלו להתמחות בהפצה ויראלית של שקרים (או חצאי-אמיתות), יריבים פוליטיים התמקדו בהפצת שמועות (חלקן איומות, אחרות פשוט דביליות להחריד) באמצעות קבוצות הוואטסאפ, ומפלגות פוליטיות השקיעו הרבה כסף בהפעלת בוטים.

"הוויראליות היא הדלק של הפייק ניוז"

הפייק ניוז היה פה הרבה לפני עידן טראמפ, אבל קראו לו בשמות אחרים: "פרופגנדה", "ספין", "מניפולציה" וכדומה. החידוש המרכזי של העשור האחרון הוא בתחום התעבורה: אם פעם היה צריך נשא כדי שיוביל את הווירוס וידביק את הציבור, הרי שהיום אין כבר צורך בבן אדם. הרשתות החברתיות מאפשרות לשמועות שווא להגיע אל קהל היעד במהירות מטורפת, ומבלי לחשוף את מקור ההשמצה.

"הוויראליות היא הדלק של הפייק ניוז", מסבירה פרופ' קרין נהון, מהמרכז הבינתחומי הרצליה ונשיאת איגוד האינטרנט. "אנו יודעים כיום שפייק ניוז הופך ליותר ויראלי מזרימות מידע אחרות. זה קורה למרות שפייסבוק יחסית מגביל ויראליות, כי ממנה הוא אינו מרוויח כסף, ומוריד את החשיפה לשיתופים שמגיעים מגורמי תוכן. השקר הופך לוויראלי כי בדרך כלל הוא יותר צהוב, בוטה וקיצוני, אבל גם כשקבוצות בעלות אינטרס משקיעות הרבה מאוד כסף בהפצתו, ולכאן כבר נכנסת הסוגיה של קשרי הון-שלטון עם טכנולוגיה".

"למשל בתקופת הבחירות, למשל, צצו פתאום חשבונות מזויפים שמנהלים את השיח. בספין יכולנו לפחות לזהות מי היוצר, ולהגיד 'זהו ספין שהגיע מכיוונו של פוליטיקאי זה או אחר'. אבל ברגע שמשחקים עם סדר היום הציבורי באמצעים טכנולוגיים, הבעיה גדולה הרבה יותר, כי המניפולציות שאפשר לעשות על הבוחר באמצעים טכנולוגיים הן אין-סופיות.

"ראינו בבחירות בארה"ב שטראמפ השתמש בחשבונות מזויפים ובוטים 'שחורים', לכאורה, כלומר אישיות מזויפת שמציגה עצמה כשחורה ומדברת איתך כאילו היא מבינה את האינטרסים שלך, אבל בפועל עומדים מאחוריה אנשי הקמפיין של טראמפ".

אבל האם בחירתו של טראמפ היא יותר תוצר של קמפיין מתלהם ורדוד או של פייק ניוז? האם אפשר לטעון שפוליטיקה פורנוגרפית (כלומר שטחית, בהמית, סקסיסטית, גזענית ואגרסיבית) מחויבת להתבסס במישרין על פייק ניוז?
"הקשר בין השניים ברור, וממש אפשר לראות כיצד הרשתות החברתיות מעודדות את המעגל שבתוכו הפייק ניוז פורח. טראמפ במובן הזה מסמל עידן שבו כוחם של המוסדות המתווכים, כמו המפלגות והעיתונים, נמצא בירידה תלולה, והפוליטיקה הופכת להיות אישית לחלוטין.

"הפוליטיקאים עוקפים את התקשורת ונמצאים בקשר ישיר עם הבוחרים דרך הרשתות החברתיות. קשר ישיר ללא מתווכים הוא ברכה, אך יש לו גם מחיר. כדי להשיג תשומת לב, הם חייבים להיות צהובים ובוטים יותר, ולהציג תכנים פולשניים וסנסציוניים. זאת התנהגות שמובילה גם ליותר שקרים, בין אם בטעות ובין אם במכוון".

"כל הקונספציה של 'בדיקת עובדות', שנתפסה כאחד מתפקידיה המסורתיים של העיתונות, מתבטלת בעידן שבו המסרים מועברים ישירות ברשת. היום הפוליטיקאים מייצרים את החדשות בעצמם בטוויטר, בפייסבוק, בוואטסאפ או באינסטגרם, והתקשורת בסך הכל מהדהדת אותם הלאה.

"מבחינת הפוליטיקאים זה מצב של win-win, כי כך הם גם יכולים לומר מה שהם רוצים בלי שום סינון, וגם יכולים להדהד ולהעצים את דבריהם ולתת להם חותמת עובדתית-כביכול".

אמצעי להפצת גזענות

מדובר במעגל שכמעט בלתי אפשרי לקטוע, ולפעמים חבל גם על הזמן המוקדש לניסיון לעשות זאת.

בני גנץ תבע את "ישראל היום" על פרסום פרשת תקיפה מינית, לכאורה, מלפני 40 שנה. אנשיו אמרו שמדובר בפייק ניוז מוחלט. ב"ישראל היום" הציגו תלונה של ישראלית מאמריקה. גנץ תבע דיבה, ובכך דווקא הגדיל את סיקור הפרשה בחדשות המסורתיות, כולל פולו-אפים. שתי מערכות בחירות אחרי, "ישראל היום" הסכים לתרום 50,000 שקל כחלק מפשרה בתביעה, כלומר להודות דה-פקטו ששגה או הוטעה בפרסום. אבל למי באמת אכפת כעת?

פעמים רבות הפייק מופנה כלפי הזר או האחר, ומסייע לגזענות להרים ראש. כך היה בתנועת ה-birther שהפיצה במשך שנים את הטענה השקרית שברק אובמה לא נולד בארה"ב, ולכן אינו זכאי לשמש כנשיא על פי החוקה. הפטרון המוכר ביותר של התנועה היה לא אחר מאשר טראמפ עצמו.

בבחירות 2015, כשנתניהו שחרר בשעה ארבע אחר הצהריים את הצהרת "הערבים נעים לקלפיות" שלו, ניסו יריביו הפוליטיים לפעול באמצעות ועדת הבחירות. אבל כמובן שזה היה מאוחר מדי, וחסר תוחלת. אותו נתניהו שיתף דיווח מסולף ולפיו אוהדי קבוצת סכנין שרקו בבוז בעת דקת דומיה לזכרם של קרבנות אסון השיטפון בנחל צפית. ארבעה ימים נותר הפרסום על דף הבית שלו עד שהוסר. בינתיים הנזק כבר נגרם.

העתיד: האם הטמטום ישלוט?

קומדיית המדע הבדיוני "אידיוקרטיה: הטמטום שולט" שיצאה לאקרנים ב- 2006 ניבאה במידה רבה את העידן הטראמפי, בהבדל אחד: בסרט מעריכים שהוא יגיע רק בעוד 500 שנה.

הנשיא דוויין קמצ'ו, גיבור הסרט, הוא שחקן פורנו לשעבר שמקלל, יורה ומסית את הקהל. כאשר מצמידים קטעים מנאומו המופרע בסרט להופעותיו של טראמפ, מגלים, למרבה הגיחוך, דמיון לא קטן.

כשהיא מתבוננת לעבר העתיד של הדמוקרטיות בעידן הטראמפיסטי-פייק-ניוזי, קרין נאהון נעה תדיר בין אופטימיות לפסימיות: "בכל העולם, וגם בישראל, הדמוקרטיות-הליברליות עומדות בפני אתגרים קשים בעידן הפייק ניוז, וברור לכולנו שהמציאות השתנתה באופן דרמטי.

"אנחנו כרגע בקצה המאתגר של המטוטלת, לא הרבה לפני שהדמוקרטיה תקרוס כמו מגדל של טרמיטים, שבבת אחת מתמוטט עליה, ושבמקומה יקום משטר אחר לגמרי, שלמרות שאיננו יודעים עדיין מהו, ברור לנו כבר עתה שהוא לא יספק את אותם ערכים של חירות ושוויון לאדם שהיינו רוצים בהם.

"אז או שנקרוס או שהמטוטלת תחזור אחורה. אני רואה סימנים ראשונים למאמצים כאלה, למשל על ידי גורמי חברה אזרחית, להשיב את האמון בכללי המשחק, ואני רואה שגם מדינות מנסות לבנות הגנות וכלי-אמון חדשים, מתוך הבנה שללא כללי משחק אין משחק. אז אלו שתי האפשרויות: או שהדמוקרטיה תקרוס או שהיא תתעשת בזמן ותמצא דרכים לחסן את עצמה".

עוד 1,606 מילים ו-1 תגובות
סגירה