אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים

אבל הבחירה בטראמפ לנשיא ארצות הברית היא הרבה מעבר לפרובוקציה פוליטית או לתוצר של קמפיין מתוחכם. היא עצמה מהווה ציון דרך: בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית נבחר אדם, שלא החזיק בשום תפקיד ציבורי או צבאי קודם לכן – אלא בא ממעמד של איל נדל"ן, טייקון תקשורת, דמות טלוויזיונית.

זו לא תקלה במערכת. זו הצבעת אמון – או אולי ייאוש – מצד ציבור שמאס בפוליטיקאי הקלאסי, ובחר במי שהוא תופס כמנהל, כמי שיודע "לסגור דילים", להזיז דברים, לדבר פשוט.

ייתכן שזו לא טעות, אלא פשוט מודל חדש של הנהגה. מודל שבו אנחנו מקבלים את שלטון התאגידים לא דרך מהפכה, אלא דרך הקלפי.

וכשהחוק "Big Beautiful Bill" עבר – חוק שחתך את הסובסידיות לרכבים החשמליים, בעיקר של טסלה – כבר היה ברור שהמאבק האמיתי איננו בין ימין לשמאל, אלא בין שלטון מדינה לשלטון תאגידים.

אילון מאסק, שתמך בטראמפ, נכנס לוועדות ושיתף פעולה – גילה עד כמה שברירית הברית בין ממשלה לתאגיד.

אבל זה לא הסיפור המרכזי.
הסיפור האמיתי הוא שהציבור – לא ממש התרגש.

הבחירה בטראמפ לנשיא היא הרבה מעבר לפרובוקציה פוליטית או תוצר קמפיין מתוחכם. היא ציון דרך: לראשונה בתולדות ארה"ב נבחר אדם, שלא החזיק בשום תפקיד ציבורי או צבאי קודם

למה הציבור שותק?

כאן קורה דבר מעניין: הציבור הרחב לא קם בזעם על התערבות של טכנולוגים בזירה הפוליטית. אולי כי נמאס לו מהממסד הישן. אולי כי הדמוקרטיה הייצוגית נראית לו ממילא עייפה, איטית ומושחתת.
אולי כי הוא רואה במאסק, במארק צוקרברג ובג'ף בזוס מנהיגים מסוג חדש – טכנולוגיים, חכמים, ישירים, נטולי בירוקרטיה.

וכך, בלי מחאות ובלי מהפכות, הציבור מקבל את שלטון התאגידים כמעט באהדה. הם הרי מבטיחים לנו פתרונות חכמים, אפליקציות שמבינות אותנו, רכבים שלא מזהמים, צ'אטבוטים שכותבים שירים. ומה הפוליטיקאים מציעים? עוד ועדות, עוד הבטחות, עוד פרשנים.

אדם סמית – קפיטליסט עם אזהרה

חשוב לזכור: אפילו אדם סמית, אבי הכלכלה הקפיטליסטית, לא ראה בתאגידים ישות תמימה או ראויה לאמון מוחלט.

בספרו "עושר העמים" הוא הזהיר מפני איגודים של סוחרים ובעלי הון, שלדבריו "לעולם אינם מתכנסים אלא כדי לתכנן קנוניה נגד הציבור או להמציא אמצעים להעלאת המחירים".

הוא האמין בשוק חופשי – אך רק כל עוד מתקיים איזון בין כוחות השוק לבין רגולציה ושקיפות ציבורית.

סמית האמין שחופש כלכלי צריך להיות מלווה בערכים מוסריים ואחריות ציבורית – לא בריכוז עוצמה בידי מעטים. והיום? נראה שאפילו האבות המייסדים של הקפיטליזם היו נבהלים מהכוח שצברו גוגל, אמזון או טסלה.

וכך, בלי מחאות ומהפכות, הציבור מקבל את שלטון התאגידים כמעט באהדה. הם הרי מבטיחים לנו פתרונות חכמים, אפליקציות שמבינות אותנו, רכבים לא מזהמים, צ'אטבוטים שכותבים שירים

תאגידים שמשנים ממשלות

אבל הסיפור כבר לא מסתיים בהייטק ובחדשנות. הוא מגיע עד לקלפי.
בשנים האחרונות צצים יותר ויותר ממצאים על השפעתם הישירה של תאגידי ענק על תוצאות בחירות — החל מהשימוש המניפולטיבי של פייסבוק בבחירות בארה"ב, דרך פרשות כמו Cambridge Analytica, ועד היכולת של יוטיוב וטוויטר "לקבוע נראטיב" ציבורי סביב מועמדים ומפלגות.

האלגוריתמים של התאגידים כבר מזמן לא רק ממליצים על שירים – הם ממסגרים את המציאות הפוליטית עבור מיליוני משתמשים.
ומול כל זה – אין כמעט רגולציה אמיתית.

מדינה שמתנהלת כמו תאגיד, תאגיד שמתנהג כמו מדינה

את מה שהמערב מנסה לעשות בזהירות, סין כבר עושה מזמן בגלוי: היא לא מתיימרת להפריד.

היא מדינה אחת גדולה שמתפקדת כמו תאגיד – החלטות ריכוזיות, יעילות תפעולית והיעדר התנגדות פנימית.

המערב, מבולבל, מנסה לחקות – לא על ידי חקיקה, אלא דרך שותפות עם מנכ"לים חזקים, במיוחד כשהשלטון לא מצליח לספק ביטחון, בריאות, טכנולוגיה וחזון לעתיד.

גם בישראל אנחנו רואים את הסימנים: מיזמים ממשלתיים בשיתוף גוגל, פרויקטים ביטחוניים עם מיקרוסופט, מדיניות תחבורה שמתאימה לאינטרסים של Waze, ואפילו ניסיונות להסדיר את הבינה המלאכותית — דרך שיתוף פעולה עם OpenAI.

אבל הסיפור כבר לא מסתיים בהייטק ובחדשנות. הוא מגיע עד לקלפי.
בשנים האחרונות צצים יותר ויותר ממצאים על השפעתם הישירה של תאגידי ענק על תוצאות בחירות

שלטון התאגידים הוא לא תיאוריה. הוא מציאות

והשאלה שנותרה היא לא "האם התאגידים ישתלטו" – אלא כיצד אנחנו ממשיכים להרגיש כאילו מדובר במשהו "נורמלי".

ואולי זו התשובה:
אנחנו כל כך מאוכזבים מהשלטון הישן, שאנחנו מוכנים לתת למנכ"לים לנהל את העולם – רק שיהיה מישהו שנראה שהוא יודע מה הוא עושה.

אבל יש כאן שאלה עמוקה עוד יותר:
האם המערב, מתוך בלבול וחוסר אמון במוסדותיו, מנסה בעצם לאמץ – לראשונה בהיסטוריה – את המודל הסיני?

הרי במשך עשורים אנחנו לימדנו שהם מחקים – ואנחנו ממציאים.
אנחנו דמוקרטיים – הם ריכוזיים.
אנחנו מדינות של ערכים – הם של יעילות.
ופתאום, מתוך עייפות אידיאולוגית או משבר אמון, המערב מתחיל ללבוש את בגדי הקיסר שחשב שהוא נלחם בו.

אז אולי שלטון התאגידים הוא לא רק שינוי פוליטי – אלא שבר בתפיסה העצמית של הדמוקרטיה המערבית. שבר שאותו אנחנו נצטרך להבין, לתקן – או לקבל כפרק חדש, שבו הגבולות בין חברה חופשית ותאגיד מנוהל היטשטשו לגמרי.

והשאלה היא לא "האם התאגידים ישתלטו" – אלא כיצד ממשיכים להרגיש שזה "נורמלי". אנו כל כך מאוכזבים מהשלטון הישן, שאנו מוכנים לתת למנכ"לים לנהל את העולם – רק שיהיה מישהו שנראה כמי שיודע מה הוא עושה

כי שלטון התאגידים כבר כאן.
והוא לא מתכוון להיעלם.
הוא רק מחכה שנמשיך לגלול.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.