כמדי בוקר, מוש הראל יושב בסנדרלייה שלו בקיבוץ איילת השחר, ומייצר סנדלים בהתאמה אישית שהוא מוכר ברשת. עד 7 באוקטובר 2023, המקום הציורי המה מאדם.

"לפני הקורונה ובין הקורונה למלחמה היו באים לכאן 400–500 תיירים בחודש", הוא מספר, "בעיקר תיירים ישראלים, וגם יהודים מחו"ל. קבוצות, סדנאות, משפחות בטיולים שלהן בעמק החולה, 'שבת ישראלית', תיירות דתית וחרדית, תיירות בוטיק. לא כל כך מכרתי נעליים, אבל התפרנסתי מהתיירות מצוין".

במאה הקודמת הייתה זו הסנדלרייה הקיבוצית, שבה בנו לחברים נעלי עבודה. כמו בשאר הקיבוצים, גם היא נסגרה (פרט לדפנה ונאות מרדכי, שהפכו את הסנדלריות למפעלים). אביו החורג של הראל, שאול שבתאי, היה הסנדלר האחרון בסנדלרייה באיילת השחר. אך הראל שיפץ אותה, בעזרת המועצה לשימור אתרים, ופתח אותה מחדש ב־2010 כאתר תיירות מצליח.

"למזלי, יש לי קצבת נכות ודירה בבעלותי, אחרת אני לא יודע מה הייתי עושה – ולא יודע מה עושים אנשים אחרים במצבי, שאין להם 'פריבילגיות' כאלה"

לדברי הראל: "בבוקר השביעי הגיעה לכאן קבוצה, ועשיתי להם סדנה, כרגיל, ב־10:00. נגמרה הסדנה, פתחנו טלפונים והבנו מה קורה. כולם התפזרו ואף אחד לא בא יותר שנה ורבע. למוחרת גיליתי שקרה לנו הנורא מכול: האחיין שלי, נעם שי, ובת זוגו דניאל וולדמן (בתו של היזם איל וולדמן), נרצחו בפסטיבל הנובה.

"חצי שנה ישבתי כאן ובהיתי, עד שבכלל התאפסתי על עצמי והתחלתי לחשוב מה לעשות. אני גרוש עם שני ילדים וצריך פרנסה. קיבלתי פיצוי זעום – 20 אלף שקל במצטבר – כי איילת השחר לא פונה, והסנדלרייה לא רשומה כעסק תיירות. אז לא קיבלתי לא כמפונה ולא כ'תיירות', אלא רק בתקופות הקצרות שבהן תשלום הפיצויים ליישובי קו העימות הורחב דרומה.

היזם והסנדלר מוש הראל בסדנדלייה שלו בקיבוץ איילת השחר (צילום: שירה אבנימלך)

"למזלי, יש לי קצבת נכות ודירה בבעלותי, אחרת אני לא יודע מה הייתי עושה – ולא יודע מה עושים אנשים אחרים במצבי, שאין להם 'פריבילגיות' כאלה. הבנתי שאני לא יכול לסמוך על תמיכת המדינה, והלכתי על הטרנד של פיתוח ומכירת מוצרים ברשת. אנשים פרגנו בטירוף וקנו. בחודשים האחרונים, מאז פסח, תיירות הפנים קצת חזרה אז באו לכאן קצת, אבל במלחמה עם איראן הכול שוב מת".

הפסקת האש עם חזבאללה מחזיקה מעמד כבר שבעה חודשים, הפינוי המאורגן של תושבי הצפון הסתיים, וכשלושה רבעים מהמפונים חזרו לבתיהם – אך רבים מהעסקים בצפון מתקשים להתאושש מפגעי המלחמה.

לפי סקירה של אשכול הרשויות המקומיות גליל מזרחי ומכללת תל חי על מצב העסקים בצפון, כ־28% מהעסקים בגליל ובגולן עדיין היו סגורים ביוני השנה.

לפי סקירה של אשכול הרשויות המקומיות גליל מזרחי ומכללת תל חי על מצב העסקים בצפון, כ־28% מהעסקים בגליל ובגולן עדיין היו סגורים ביוני השנה

לפי הסקירה:

"בעלי עסקים מדווחים על הכנסות שהפסיקו, קשיים בתשלומים ולחץ חמור. 80% מבעלי העסקים בגליל חוששים להמשך פעילותם בחודשים הקרובים. כ־65% מהם מדווחים על ירידה של יותר מ־50% בהכנסותיהם. 25% מהמסעדות בגליל ובגולן נסגרו לצמיתות, ולפחות 50% נסגרו זמנית.

"ענפי התיירות, המסעדנות, האומנות והבידור ספגו את המכה הקשה ביותר. התיירות הנכנסת נפגעה אנושות. כ־5% מהעסקים הקטנים והבינוניים נסגרו, וכ־19% מהם באזורים שתושביהם פונו.

מכונית שנפגעה מירי חזבאללה בקריית שמונה, 5 במאי 2024 (צילום: Jalaa MAREY / AFP)

"הממשלה העבירה עד כה כ־4.4 מיליארד שקל לעסקים כפיצוי על הנזקים העקיפים מאוקטובר 2023 עד אוגוסט 2024. חלה האטה בהשקעות ובפתיחת עסקים חדשים – רק כ־36 אלף עסקים נפתחו אשתקד באזור, לעומת 50 אלף בשגרה.

"הפגיעה היא רחבת היקף ורבים מגדירים אותה כהתמוטטות. הפיצויים לא מכסים את ההפסדים ואת אלה הצפויים בעתיד, במיוחד לאור המצב הביטחוני הלא יציב".

לדברי מנכ"לית החברה הכלכלית של מועצת גליל עליון, ענבר בזק: "עסקים רבים בצפון שותקו כליל יותר משנה. חלקם נמצאו באזורים שפונו, וגם בין אלה שמדרום להם – עסקים רבים נסגרו כי היו תלויים בתיירות שנעלמה לחלוטין, או ששותקו משום שהעובדים פונו לאזורים רחוקים ולא יכלו להגיע לעבודה.

"עכשיו באים ואומרים לבעלי העסקים: נגמרה המלחמה עם חזבאללה, אתם יכולים לחזור לשגרה ולא צריכים יותר פיצויים. אבל אם מסעדה נסגרה, ועבדה שם מלצרית, למשל, שלא פונתה מביתה אך נותרה בלי עבודה – היא כבר מזמן הלכה לעבוד במקום אחר, ולא תחזור. לכן לעסקים חסרים עובדים.

ח"כ לשעבר ומנכ"לית החברה הכלכלית של מועצת גליל עליון, ענבר בזק, בביקור במפעל "סופר נטורל סנאק", יולי 2025 (צילום: שירה אבנימלך)

"מצד אחד, יש בצפון אבטלה קשה. על הצעות עבודה בחלק מהתפקידים – הנדסאים, למשל – יש פי כמה מועמדים לעומת זמנים רגילים. מצד שני, יש מחסור רציני בעובדים בחלק מהתחומים. חסרים מורים, יותר מאשר בזמנים רגילים, כי חלקם עברו למרכז, הסתדרו שם עם דירה ומסגרת לילדים – ולא חזרו.

"חסרים גם מלצרים, כי רבים מהם היו סטודנטים במכללת תל חי, שעדיין מלמדת מרחוק. אז עסקים שכבר סבלו מירידה חדה בהכנסות, סובלים עכשיו גם ממחסור בעובדים. חסרים בעלי מקצוע מבוקשים כמו שפים או מפעילי קיאקים, ויש עסקים שפשוט לא יכולים להיפתח מחדש בלעדיהם".

"עסקים שכבר סבלו מירידה חדה בהכנסות, סובלים עכשיו גם ממחסור בעובדים. חסרים בעלי מקצוע מבוקשים כמו שפים או מפעילי קיאקים, ויש עסקים שפשוט לא יכולים להיפתח מחדש בלעדיהם"

העסקים לא אמורים לקבל פיצוי על ההפסדים מהמלחמה?
"חלקם קיבלו פיצוי ראוי, אבל ממש־ממש לא כולם. עסקים רבים באזורים שהיו יותר מתשעה קילומטרים מהגבול לא קיבלו פיצוי על חלק ניכר מזמן המלחמה, גם אם כל הפעילות הכלכלית באזור שלהם שותקה. חלק מהעסקים שכל פעילותם התבססה על תיירות לא קיבלו, כי לא היו רשומים כ'תיירות'.

"גם עסקים שכן קיבלו בסוף, עברו את התקופה בחוסר ודאות מוחלט. שיטת הפיצוי ורשימת היישובים והענפים הזכאים לו השתנתה מחודש לחודש, לעתים קרובות – רטרואקטיבית. כי בהרבה מקרים, העסקים ביישוב מסוים, או בענף מסוים באזור מסוים, לא היו זכאים לפיצוי בהתחלה, והרשות המקומית והארגונים הענפיים הפעילו לחץ בכנסת, ואז הוחלט שהם כן יקבלו – בדיעבד.

נזק בקניון בקריית שמונה בעקבות פגיעת רקטה של חזבאללה, 27 בנובמבר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

"מאוקטובר עד דצמבר 2023 כל העסקים קיבלו לפי הירידה במחזורם. גם אז היו כאלה שנפלו בין הכיסאות בגלל שיטת התחשיב ולא קיבלו, אבל הייתה איזושהי ודאות. בינואר 2024 החליטו לפצות רק עסקים ביישובים שפונו וכאלה שרשומים כ'תיירות' – והרוב נשארו בלי כלום. ואז התחילו להרחיב ולשנות בלי הרף.

"בסוף, שיטת הפיצוי נעשתה כל כך מסובכת, שאפילו רואי חשבון התקשו לייעץ לעסקים איך לנהוג. אז הם לא ידעו האם לפתוח ולהחזיק את העובדים, או להוציא אותם לחל"ת ולסגור".

"שיטת הפיצוי נעשתה כל כך מסובכת, שאפילו רואי חשבון התקשו לייעץ לעסקים איך לנהוג. אז הם לא ידעו האם לפתוח ולהחזיק את העובדים, או להוציא אותם לחל"ת ולסגור"

בזק, ח"כ לשעבר מיש עתיד וכיום פעילה במפלגת הדמוקרטים, השתתפה בדיונים על הפיצויים בוועדת הכספים במסגרת תפקידה במועצה. לדבריה: "היו לנו הישגים. חברי הכנסת בוועדה הסכימו להרחיב דרומה את טווח הפיצוי לעסקים הרשומים כתיירות, ואחר כך גם לעסקים מכל הענפים שהפסידו מעל רף מסוים. אבל האנשים בשטח היו בכזה כאוס, שהשיפורים לא תמיד עזרו להם".

גם אם הפיצוי היה נדיב יותר ומחולק באופן פשוט יותר, אפשר בכלל למנוע פגיעה בעסקים במלחמה כל כך ארוכה?
"אפשר היה למנוע חלק מהפגיעה, אבל אני מסכימה שלא את כולה. קודם כל, לממשלה יש סדרי עדיפויות מעוותים. שמע איזו הזיה: שרת התחבורה מירי רגב הכריזה מעל כל במה שאוטוטו 'תהיה רכבת מקריית שמונה עד אילת'. בתקציב המדינה ל־2025 היא הוציאה 164 אלף שקל על פרסום לרכבת הזאת – אבל אף שקל על הרכבת עצמה!

שלט חוצות ליד ראש פינה המבשר על סלילת רכבת לקריית שמונה, יולי 2025 (צילום: תני גולדשטיין)

"וכן, חייבים לסיים לאלתר את המלחמה ולהחזיר את החיילים והחטופים הביתה, ובהמשך – לשאוף לפתרון לסכסוך כולו. יש לכך הרבה מאוד סיבות, כמובן, והפגיעה בעסקים היא עוד סיבה חשובה אחת. העסקים בארץ תמיד נמצאים באי־ודאות מסוימת, ובשנים האחרונות זה הפך לטירוף. הם לא מספיקים להתאושש ממכה אחת ונופלת עליהם אחרת".

הקרקס של הפיצויים לעסקים

אחד העסקים הזעירים ש"נפלו בין הכיסאות", כפי שבזק מתארת, הוא "קרקסתא" – בבעלותו של אורן יוסף, קרקסן מראש פינה שמעביר הפעלות בלוליינות וג'אגלינג למשפחות ולקבוצות של תיירים ישראלים במלונות ובבתי אירוח בצפון.

"מאז הפסקת האש, העבודה התחילה לחזור, אבל לא בהיקף שמתקרב למה שהיה לפני המלחמה (בעזה). והמלחמה עם איראן עצרה את כל המומנטום"

"אני כבר 25 שנה בתחום", הוא מספר. "עובד קצת כשכיר בבית ספר לג'אגלינג, אבל רוב ההכנסות שלי הן מהפעלות שאני מעביר כעצמאי. זו נישה מאוד ייחודית. אני מגיע עם אביזרים למדשאת המלון, התיירים מתאספים – משהו כמו 100 איש – ועושים ג'אגלינג ולוליינות. בעיקר בחגים ובחופש הגדול. בקורונה הפסקתי לעבוד, כמו כולם, וקיבלתי פיצוי. המדינה הייתה אז ממש בסדר.

"אחרי הקורונה הייתה לי שנת שיא. ב־7 באוקטובר הכול נסגר. עבדתי קצת עם מפונים – בהתחלה בהתנדבות, ואחרי כחודש הבנתי שזה הולך להיות ארוך, והתחלתי לעבוד איתם בתשלום. אבל זה לא היה אפילו רבע מהעבודה הרגילה. מאז הפסקת האש, העבודה התחילה לחזור, אבל לא בהיקף שמתקרב למה שהיה לפני המלחמה. והמלחמה עם איראן עצרה את כל המומנטום".

סדנת קרקסנות ולהטוטנות בחצר מלון, שהעביר הקרקסן אורן יוסף לתושבים שנעקרו מבתיהם בזמן המלחמה (צילום: אורן יוסף)

יוסף לא קיבל פיצוי על החודשים ינואר–אפריל 2024, מאחר שראש פינה לא פונתה והעסק שלו אינו רשום כ"עסק תיירות". לדבריו: "זה אבסורד. אני חי מתיירות. בקיץ שעבר הגיע סגן מנהל קרן הפיצויים לביקור בצפון, ישבתי איתו וניסיתי לשכנע אותו שאני עסק תיירות לכל דבר, אבל הוא לא קיבל את זה.

"קיבלתי רק ממאי 2024 והלאה, אחרי שהרחיבו את טווח הפיצוי דרומה, וגם על זה הייתי צריך להתעקש ולהתווכח עד ששכנעתי אותם שמגיע לי".

"זה אבסורד. אני חי מתיירות. בקיץ שעבר הגיע סגן מנהל קרן הפיצויים לביקור בצפון, ישבתי איתו וניסיתי לשכנע אותו שאני עסק תיירות לכל דבר, אבל הוא לא קיבל את זה"

מרשות המיסים נמסר בתגובה: "קרן הפיצויים פועלת בהתאם לחוק ולתקנות שאושרו בכנסת. בחודשים ינואר–אפריל 2024 היו זכאים לפיצויים עסקים ביישובים שבהם הוטלו מגבלות ביטחוניות מחמירות במיוחד, ברשויות מקומיות שהוגדרו כ'מוטות תיירות' (כמו אילת. ת"ג), ובענף התיירות (בית מלון, פנסיון, בית מרגוע, בית הארחה או 'אטרקציה' כהגדרתה בחוק עידוד השקעות הון)".

בסיור בצפון, כל עיר מספרת סיפור שונה. נהריה, שדרות הגעתון – שהיו שוממות בסתיו שעבר – הומות אדם, המסעדות מלאות עד להתפקע, ועל המדרכות יש בערב מסיבות ריקודים. ואילו במעלות־תרשיחא, מרכז העיר נראה עדיין ריק, וכך גם בקריית שמונה, שרק כ־60% מתושביה חזרו. "העיר מתאוששת. אנשים מתחילים לצאת", אומר שי שיקלי, בעל פיצוצייה בשוק בקריית שמונה. "כל ערב מגיעים קצת יותר".

סדנת קרקסנות ולהטוטנות בחצר מלון שהעביר הקרקסן אורן יוסף לתיירים ישראלים (צילום: אורן יוסף)

המסעדה הראשונה שנפתחה בקריית שמונה הייתה מסעדת הבשרים "אסתריקה". כיום היא מלאה. "פתחנו כבר בדצמבר", מספרת הבעלים, אסתר גרוסברג. "התפנינו לצפת. היה מפחיד כאן, אבל התגעגעתי.

"המסעדה נפגעה, והוצאנו 150 אלף שקל לשפץ אותה. לא ביקשנו פיצוי – אין לנו כוח לבירוקרטיה. העובדים פונו, אז עבדנו רק אני ובעלי, יורם, ורק ביולי התחלנו להעסיק כמה נערים. אבל העסק פורח".

"הממשלה שילמה מענקים לחברות שעזבו, ורק למי שעזבו", מציינת בזק. "זה אבסורד. מי שרצה להישאר היה צריך להיאבק בציפורניים — וגם להפסיד את התמיכה הממשלתית"

מפעלי התעשייה המסורתית הישנים, שפונו מקריית שמונה בסוף 2023, החלו גם הם לחזור. מפעלי אלביט חזרו בפברואר – אך רוב התעשייה המתוחכמת, שהגיעה לעיר בשנים שלפני המלחמה, נעלמה.

לפני המלחמה פעלו בקריית שמונה כ־90 חברות הזנק, שהעסיקו כ־500 עובדים. רובן היו חברות טכנולוגיות מזון (פוד־טק), שצמחו בעיר בסיוע חממת הפוד־טק "פרש סטארט", שהוקמה ב־2020 על ידי רשות החדשנות במשרד הכלכלה, "תנובה", "טמפו", חברת ההשקעות "OurCrowd" וקרן "Finistere" – במסגרת תוכנית של המשרד והיזמים להפוך את אצבע הגליל למרכז הפוד־טק של ישראל.

אסתר גרוסברג, בעלת מסעדת "אסתריקה", במסעדה, יולי 2025 (צילום: שירה אבנימלך)

רוב רובן של חברות הפוד־טק פונו מהעיר דרומה בזמן המלחמה – ולא חזרו. "הממשלה שילמה מענקים לחברות שעזבו, ורק למי שעזבו", מציינת בזק. "זה אבסורד. מי שרצה להישאר היה צריך להיאבק בציפורניים – וגם להפסיד את התמיכה הממשלתית".

מפעל הפוד־טק היחיד, ככל הידוע, שנשאר בעיר הוא "נייצ'ר – סופר נטורל סנאקס", המייצר חטיפים מרכיבים טבעיים (ירקות ואצות). המפעל הוקם ממש לפני המלחמה, ובכל זאת הצליח לשרוד ואף לצמוח.

"עזרנו לעובדים מול הרשויות לעבור למלון בטבריה, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד אצלנו. הבן שלי, גיא, התחיל לשווק אותנו בשוק הישראלי – לחנויות טבע ודוכנים באירועים – וכל זה תחת אש"

את המפעל הקימו שני תושבי עמק החולה – גלעד אהרונסון, שבעבר ניהל את המאפייה המרחבית בקריית שמונה שבבעלות משפחתו, וזמר סט, מעצב תעשייתי שניהל את המכון לאומנויות במכללת תל חי. הם רשמו שני פטנטים, גייסו ארבעה מיליון דולר מרשות החדשנות ומשקיעים אמריקאים, שכרו 10 עובדים וחתמו על עסקת ייצוא עם לקוח בארה"ב. המכולה הראשונה יצאה מהמפעל ב־5 באוקטובר 2023.

"זה היה טירוף", מספר אהרונסון. "כל העובדים פונו לירושלים, נשארנו זמר ואני – ואני התגייסתי למילואים. עמדנו לקבל השקעה גדולה, אבל היא התפוגגה. הבנו שמילת המפתח היא הישרדות. עזרנו לעובדים מול הרשויות לעבור למלון בטבריה, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד אצלנו. הבן שלי, גיא, התחיל לשווק אותנו בשוק הישראלי – לחנויות טבע ודוכנים באירועים – וכל זה תחת אש.

גלעד אהרונסון, מבעלי מפעל "סופר נטורל סנאקס" בקריית שמונה, בפתח המפעל, יולי 2025 (צילום: תני גולדשטיין)

"המכירות גדלו למרות המלחמה, ובתחילת השנה הגענו לכ־100 אלף שקל בחודש. במרץ, היבואן שלנו בארה"ב – בחור יהודי טוב – הקים לנו, על חשבונו, דוכן בתערוכה גדולה בקליפורניה, ושם יצרנו קשרים. לאחרונה התחלנו להפיץ ב־200 חנויות כשרות בשוק האוכל הכשר בחוף המזרחי של ארה"ב. אנחנו במשא ומתן עם משקיעים, ומקווים לקבל בקרוב השקעה גדולה".

"המניע שלי פשוט: אני לא זז מכאן. אני מכאן, אני יהודי, ישראלי, חי כל 55 שנות חיי בעמק החולה. אין לי לאן ללכת – אין לנו לאן ללכת. קרה לנו אסון נורא, אבל אנחנו נשרוד אותו ונישאר כאן. במשך שנה ורבע הצפון נראה כמו אזורי ספר נטושים בהרי הרוקי. עכשיו הוא חוזר לחיים. והממשלה חייבת להתעשת ולעשות הכול כדי לשקם אותו – זאת משימה קיומית".

"במשך שנה ורבע הצפון נראה כמו אזורי ספר נטושים בהרי הרוקי. עכשיו הוא חוזר לחיים. והממשלה חייבת להתעשת ולעשות הכול כדי לשקם אותו – זאת משימה קיומית"

"WeWork לטבחים" שפרח בעמק – רק לארבעה חודשים

במסגרת התוכנית להפיכת עמק החולה למרכז פוד־טק, תכננו השף הישראלי־אמריקאי ליאור לב סרקרז – שגדל בקיבוץ דן – והחברה הכלכלית גליל עליון, להקים בקיבוץ גונן בית ספר קולינרי יוקרתי. לדברי בזק: "התכנון הוא בית ספר לבישול כשר בליגה של ה'סורבון' ו־American Culinary Institute" (שניים מבתי הספר הקולינריים היוקרתיים בעולם, ת"ג).

"קיבלנו השקעה גדולה מ־JNF USA (המקבילה האמריקאית של קק"ל). הם קנו שטח מהקיבוץ, שעליו מיועדים לקום בית הספר, מעונות, מסעדת שף גורמה, מרכז מבקרים ומבשלת בירה. מדובר במקום עם שכר לימוד של 40 אלף דולר לשנה, כולל מחיה, ורשימה מפוצצת של שפים מפורסמים מהעולם כמרצים. זה אמור להיות עוגן תיירותי לקיבוץ ולאזור, עם סדנאות לארגונים ולמשפחות.

המבנה המיועד לבית הספר הקולנרי המתוכנן לקום בקיבוץ גונן, יולי 2025 (צילום: שירה אבנימלך)

טקס הנחת אבן הפינה נערך ב־2019, ובית הספר היה אמור להיפתח ב־2020. הפתיחה נדחתה שוב ושוב, תחילה בשל מגפת הקורונה ואחר כך בגלל המלחמה. בזק: "נרשמה כיתה שלמה של 14 סטודנטים מכל העולם, רובם יהודים, שנתיים מראש, לפתיחה שהייתה אמורה להיות בספטמבר 2024. אבל העבודות נעצרו וכלום עוד לא בנוי, הסטודנטים והמרצים התפזרו, וכרגע אין תאריך פתיחה".

עסק קולינרי מיוחד נוסף שכן נפתח בעמק – אך לא שרד את המלחמה – היה ה"האב" "המטבח השיתופי" בקיבוץ שניר. המטבח שימש כחלל עבודה לעסקים זעירים בתחום האוכל: עגלות מזון, דוכנים בקניונים, קונדיטוריות ביתיות, שפים פרטיים, ואפילו ג'חנון לשבת. את המיזם הקימו שני שותפים – היזם עמרי לרנר ממושב כחל ואייל יונה גולן משניר – בהשקעה של מיליארדר יהודי־אמריקאי.

"שילמנו לקיבוץ שכירות עד סוף 2023, כי רשות המיסים הבטיחה לקיבוץ שתפצה אותנו על כך, אבל קיבלנו פיצוי זעום של 6,000 שקל בחודש לכל אחד, שלא מכסה כלום"

"זה היה מין WeWork של ענף המזון, לעסקים שרוצים לפעול עם אישורים חוקיים, אבל אין להם משאבים למקום משלהם", מסביר לרנר. "זה קונספט שהולך חזק בעולם המערבי וטרם הגיע לארץ. המשקיע שם על המקום מיליון וחצי שקל. לקח כמעט שנה להשיג את האישורים ולפתח את תוכנת הניהול לעסק".

המטבח נפתח במאי 2023. לדברי לרנר: "זה הצליח מאוד. חשבנו שביוני נגיע ל־20 עסקים שישכרו אצלנו מקום, ובפועל היו 60. אבל כולם עזבו באוקטובר. אחרי פינוי שניר החזקנו שם חבורת מתנדבים שהכינה אוכל לחיילים. שילמנו לקיבוץ שכירות עד סוף 2023, כי רשות המיסים הבטיחה לקיבוץ שתפצה אותנו, אבל קיבלנו פיצוי זעום של 6,000 שקל בחודש לכל אחד, שלא מכסה כלום".

מתנדבים מכינים מזון לחיילים ב"מטבח המשותף" בקיבוץ שניר, אוקטובר 2023 (צילום: באדיבות עמרי לרנר)

עד כה לא נמסרה מרשות המיסים תגובה לטענתו של לרנר, שלפיה קיבלו הרבה פחות מכפי שהגיע להם. לרנר ויונה־גולן החליטו לסגור את המקום ולא לפתוח אותו מחדש. לרנר: "מתוך 73 עסקים, במצטבר, שעבדו אצלנו, רק שבעה שרדו את המלחמה. ידענו שנצטרך להמשיך לשלם שכירות במשך שנים עד שנשקם את המקום. ובינתיים, המשקיע ניתק איתנו קשר – ולא רוצה יותר לעבוד עם ישראל.

"יש בצפון מעגל קסמים: מפונים צעירים לא חוזרים, עסקים לא נפתחים, אין עבודה – והצעירים לא חוזרים. והממשלה פשוט לא שמה עלינו. אין שום ניסיון להחזיר את האזור לתפקוד. לדעתי, זו לא סתם חלמאות, אלא מסע מכוון להבריח מהצפון אוכלוסייה יהודית־חילונית שחיה בו, ולהביא במקומה אחרת".

"הממשלה פשוט לא שמה עלינו. אין שום ניסיון להחזיר את האזור לתפקוד. לדעתי, זו לא סתם חלמאות, אלא מסע מכוון להבריח מהצפון אוכלוסייה יהודית־חילונית שחיה בו"

רקדה כל הדרך משלומי לחיפה

כמו רבים מלקוחותיו של לרנר, גם בעלי עסקים זעירים רבים בגבול הצפון גלו דרומה – והחליטו לא לחזור. אחת מהם היא המרקידה כרמית בן חיים משלומי. לפני המלחמה, הפעילה סדנאות ריקוד בשלומי, מעלות־תרשיחא ומעלה יוסף.

נוסף על כך, ניהלה גם חנות בשם "נני שיווק", שבה מכרה בתחילה מוצרים לתינוקות, ולאחר מגפת הקורונה – מוצרים לגני ילדים, כמו ניירות סופגים ומגבות נייר צץ רץ. "הממשלה החליטה בקורונה שאנחנו, העסקים הקטנים, לא חיוניים, ושאפשר למכור את המוצרים שלנו בסופר – אז הייתי צריכה לעשות לחנות הסבה. במלחמה פשוט סגרתי אותה וזהו".

הרקדה בהנחיית כרמית בן חיים במתנ"ס בקריית ביאליק (צילום: באדיבות כרמית בן חיים)

כרמית, בן זוגה העובד במפעל בשלומי וילדיהם פונו לחיפה, חיו שם במלון ואחר כך שכרו דירה. במקום סדנאות הריקוד שהפעילה בשלומי, החלה כרמית לקיים הרקדות למפונים בבתי המלון, ובהמשך גם באירועי תרבות וסדנאות בחיפה. כיום היא עובדת עבור עיריות וגופים בחיפה, קריית ביאליק, קריית שמונה, והמועצות האזוריות מטה אשר ומעלה יוסף. עיריית שלומי כבר לא שוכרת את שירותיה.

לדבריה: "בהתחלה היה לנו קשה. בעלי נאלץ לנסוע לשלומי תחת אש. אני קיבלתי פיצוי זעום, כי השוו את ההכנסה שלי בזמן המלחמה לזו של תקופת הקורונה, וההפרש לא היה גדול. אחר כך התפתחתי, והיום אני עובדת לא פחות מאשר בשלומי. הילדים בבית ספר כאן, לבן שלי יש בגרויות בחיפה והתחייבויות למשך הקיץ – אז החלטנו להישאר בחיפה. טוב לנו כאן, ואין לנו סיבה לחזור".