מאות עזתים נהרגו מאז סוף מאי באזורי החלוקה של קרן הסיוע לעזה. המיזם הכושל, שהחליף את המטבחים הקהילתיים שפעלו ברצועה קודם לכן, הפך לאזור אסון שמסכן את חייהם של מי שבסך הכול רצו להשיג קצת אוכל ומים. במקביל, מתקיים באותו זמן פרויקט סיוע נוסף, בהיקף צנוע הרבה יותר ולא בלי קשיים – אך לפחות עד כה, לא נורו שם אנשים שמחכים בתור, וזו כבר התחלה טובה.
"כל התוכנית של ה־GHF הייתה מוות ידוע מראש. לצפות להכין מרכז קייטרינג כזה ל־300 או 400 אלף איש שגוועים ברעב ועומדים כל היום בשמש הקופחת – לא יודע מי חשב שזה יעבוד בצורה חלקה", אומר ברק טלמור ממכון הערבה, שמנהל את פרויקט הסיוע הקטן יותר, שנקרא "Jumpstarting Hope in Gaza", בשיתוף עם העמותה הפלסטינית "דאמור לפיתוח קהילתי".
הם פועלים במחנה עקורים ליד המוואסי, שבקצה הדרומי של הרצועה, ומסייעים ל־5,000 עד 12 אלף עזתים שעקרו לשם. זו טיפה בים של שני מיליון פליטים ש־70% מהשטח שבו חיו הוחרב, אבל הפרויקט הקטן הזה יכול להוות התחלה של מודל לאופן שבו העזתים יוכלו לשרוד את השנים הקרובות, כשכל התשתיות מסביב הרוסות – כפי שמסביר המנהל שלו מהצד הישראלי.
"כל התוכנית של ה־GHF הייתה מוות ידוע מראש. לצפות להכין מרכז קייטרינג כזה ל־300 או 400 אלף איש שגוועים ברעב ועומדים כל היום בשמש הקופחת – לא יודע מי חשב שזה יעבוד בצורה חלקה"
מים מבעלי ערוץ 14
"כשמְחלקים את האוכל והציוד ברמה הקהילתית ובנקודות ספציפיות, הרבה יותר קל לשמור על סדר. יש לנו שותף מקומי שמכיר את האנשים, והקהילות מכירות אחת את השנייה – אף אחד בקהילה לא ירמוס את הילד של השכן כדי להשיג מזון. ככה זה עבד בעזה לפני עצירת הסיוע בשני במרץ.
"היו המון נקודות חלוקה לאורך הרצועה, ומטבחים קהילתיים ששירתו כמות הרבה יותר קטנה של אנשים. לא שגם שם לא היו המון בעיות. הייתי בכנסת פעמיים לפני שהתחילה קרן הסיוע, כדי לנסות להסביר ולהעביר את המסר שהתוכנית שלהם לא עומדת בעקרונות הומניטריים ודינה אסון – ולא הצלחנו להשפיע. אבל אנחנו עדיין קוראים לשנות את השיטה למה שהיה אז".
פרויקט הסיוע שאותו הוא מפעיל יחד עם השותפים הפלסטינים השלים בימים האחרונים גיוס המונים של 814 אלף שקלים, שנתרמו על ידי יותר מ־3,000 ישראלים. כמו כן, הם גייסו כספים נוספים מכמה תורמים פרטיים, אך לפי שעה הכסף אינו המגבלה העיקרית שלהם. התוכנית המקורית הייתה לסייע באמצעות טכנולוגיות אוף־גריד – כאלה שאינן מצריכות חיבור לתשתיות קיימות.
הכוונה היא לערכות להפקת מים, מערכות לטיפול בביוב ופאנלים סולאריים. הם קיבלו אור ירוק ממפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים בפברואר אשתקד, גייסו את הכסף למערכות הראשונות, אך לא קיבלו אישור להכניס אותן – וגם לא דחייה. הסיבה: במפקדה מסווגים ציוד מהסוג הזה כדו־שימושי, כלומר כזה שעלול לעבור הסבה לייעוד אחר ולהיות מופנה נגד ישראל.
הערכות להפקת מים הן של חברה בבעלות משפחת מירילשוילי, שהיא גם הבעלים של ערוץ 14. לפני כמה שנים נתניהו תמך ביוזמה שלהם להציב ערכות כאלה בעזה
הערכות להפקת מים מהלחות באוויר הן של חברת ווטרג'ן, שכבר מיקמה כמה מהן בעזה לפני כמה שנים. ככל שזה עשוי להישמע מפתיע, החברה נמצאת בבעלות משפחת מירילשוילי – שגם מחזיקה בבעלות על ערוץ 14 – וקיבלה בעבר תמיכה עסקית מראש הממשלה בנימין נתניהו.
תשתיות ברות קיימא
כשהבינו בפרויקט הסיוע שהאישורים ממתאם פעולות הממשלה בשטחים יבוששו מלהגיע, החליטו להתמקד בשלב הראשון במה שאפשר ומותר להכניס ולרכוש באופן מקומי: "מאז המלחמה הרשימה של מה נחשב לדו־שימושי הוחמרה. פאנלים – אסור, ואפילו לא נתנו לנו להכניס את המערכות להתפלה ולטיפול בביוב, שיש להן משאבות של 1.2 כוח סוס.
"עשינו פיבוט להכנסת ציוד הומניטרי קונבנציונלי, ופיצלנו את הפרויקט לשני שלבים: בראשון נעביר סיוע במזון, אוהלים, ציוד היגייני, בגדים, מזרנים ושלפוחיות קטנות לאחסון מים – כל מה שלא מצריך אישור מיוחד.
"בשלב השני נכניס את המערכות המשוכללות יותר, וההבנה המנחה היא שמחנות העקורים אינם זמניים – אנשים יחיו בהם בשלוש, חמש ושבע השנים הבאות, עד שתוכניות השיקום ייכנסו לפעולה. לכן, צריך להכניס תשתיות שהן יותר ברות קיימא מאשר בקבוקי מים, משאיות מים ולחפור בורות ספיגה לביוב".
לאחרונה הם גם חפרו באר מים עם משאבה ידנית, שמאפשרת שאיבת מים מליחים המשמשים לשטיפה ולניקיון, אך לא לשתייה. כמו כן, במאי הם חפרו 50 תאי שירותים חדשים במחנה
הם קיבלו את האישור להכנסת הציוד בינואר השנה, החלו להצטייד ולהכין אותו, אלא שבמרץ הסתיימה הפסקת האש וישראל חסמה את הכנסת הסיוע מכל סוג שהוא למשך כחודשיים. מאחר שלא ניתן היה להכניס דבר, באפריל הם התחילו לעבוד עם מה שיש בתוך הרצועה – ולחלק מים, סלי מזון וכן אוכל חם. זה עדיין המיקוד שלהם.
לאחרונה הם גם חפרו באר מים עם משאבה ידנית, שמאפשרת שאיבת מים מליחים המשמשים לשטיפה ולניקיון, אך לא לשתייה. כמו כן, במאי הם חפרו 50 תאי שירותים חדשים במחנה, נוסף על הישנים שכבר היו שם. השיטה היא לבנות תא ולחפור בור ספיגה עמוק, עם חרסינה לכריעה בלבד – או סתם בור. ברגע שהוא מתמלא, סותמים אותו ומעבירים את תא השירותים למיקום אחר.
כרגע הם מחפשים מיקום למערכת התפלת מים קטנה, של שלושה–ארבעה קוב לשעה. האתגר יהיה למצוא מקור מים זמין וגם מקור חשמל. במחנה יש כמה פאנלים סולאריים שבורים, שמתאימים להטענת טלפונים – לא יותר מזה. אם הדבר יתאפשר, הם היו שמחים מאוד להכניס פאנלים חדשים. למעשה, כל דבר שייכנס מהארץ יהיה באיכות טובה יותר ובעלות נמוכה יותר.
מכון הערבה ממוקם בקטורה ומתמחה בעבודה סביבתית אזורית – בין ישראל, ירדן ופלסטין, ובראייה רחבה יותר גם במזרח התיכון ואפריקה. עמוד התווך של המכון הוא התוכנית האקדמית לסביבה, דיאלוג ושיתוף נרטיבי, שמקנה נקודות זכות באוניברסיטת בן גוריון. בכל סמסטר משתתפים בה 60 סטודנטים יהודים, פלסטינים וירדנים, ועד היום לקחו בה חלק כ־1,800 סטודנטים.
מכון הערבה זכה למענקים מהאיחוד האירופי, וכן למענק של 2.2 מיליון דולר מסוכנות USAID – אך הסוכנות נסגרה בהוראת ממשל טראמפ, והמענק נחתך
נוסף על כך, הם מפעילים מכוני מחקר ומחלקה לדיפלומטיה סביבתית יישומית, שמשתמשת בבעיות סביבתיות ככלי לגישור דיפלומטי. במסגרת זו, המכון משתף פעולה עם עמותת דאמור, שבסיסה ברמאללה וכאמור פועלת גם בעזה. הם זכו למענקים מהאיחוד האירופי, וכן למענק של 2.2 מיליון דולר מסוכנות USAID – אך הסוכנות נסגרה בהוראת ממשל טראמפ, והמענק נחתך.
השותפה שחולצה לקהיר
אחד הפרויקטים שדאמור עבדה עליו, בעזרת שותפות חלקית של הגורם הישראלי, הוא השדה הסולארי התעשייתי הראשון שהיה אמור לפעול בבני סוהילה שבמזרח חאן יונס.
עובדת דאמור, תהני אבו דאקה, הגיעה מרמאללה לעזה כדי לחנוך את השדה הסולארי, והמלחמה תפסה אותה שם. היא עקרה לכיוון המוואסי והחלה לגייס משאבים להקמת המחנות – ומשם נבטה היוזמה לפרויקט. העובדת חולצה מעזה באביב האחרון, וכעת היא מנהלת את הפרויקט מקהיר.
טלמור סבור שהפרויקט מוכיח שיש עם מי לעבוד: "אפשר לאסוף שותפים מקומיים, ויש המון כאלה – שאנחנו, המדינה וצה"ל יודעים שהם מתונים ואפשר לעבוד איתם. זה יותר יעיל ואנושי, ויכול להיות מוצלח מבחינה תפעולית. זו הוכחה לתיאוריית השינוי שלנו – להשתמש באתגרים סביבתיים ככלי לבניית שותפות ואמון בין ישראלים לפלסטינים. וההיכרות היא אישית וחברית.
"אפשר לאסוף שותפים מקומיים, ויש המון כאלה – שאנחנו, המדינה וצה"ל יודעים שהם מתונים ואפשר לעבוד איתם. זה יותר יעיל ואנושי, ויכול להיות מוצלח מבחינה תפעולית"
"בטווח הארוך, ישראל רוצה להעצים את המתונים. עבודה כזו טובה לא רק לטווח הקצר, אלא גם ליחסים עם הפלסטינים ולשיקום עזה בטווח הארוך. אם נמשיך להתעלם מהעזתים, נגיע למצב של ואקום שלטוני – ויודעים מראש מה יוצא מזה".
מי שולט במחנה שאתם פועלים בו? איך מוודאים שחמאס לא לוקח את הסיוע?
"לא יודע אם יש שם ריבון. יש אובדן שליטה אזרחית; בטח יש נוכחות של חמאס, חמולות וארגונים פרטיים – בלגן גדול. אנחנו מוודאים שאין מעורבות חמאסית בשום חלק מהפעילות שלנו. מי שגר במחנות שדאמור מנהלים עובר בדיקת נאותות כדי לוודא שאינו מקושר לחמאס או לארגוני פשיעה. רק אז הוא מקבל אישור להיכנס לאחד האוהלים, וכך אתה יודע מי נמצא באזור ולמי אתה מחלק".
העבודה המשותפת בין שני צדי הסכסוך הכל כך אלים אינה מובנת מאליה. את פגישת העבודה השבועית שנערכת ביניהם כבר שבע שנים, הם קיימו גם בשמונה באוקטובר – כשבאותו זמן "אף אחד לא ידע על מה לדבר ומה עושים, אבל הפגישה התקיימה, ישבנו יחד והחזקנו אחד את השני בתוך הדבר הזה, בזום".
כדי לשמר את מערכת היחסים ואת האמון, הם נפגשו השנה כמה פעמים פנים אל פנים – בקפריסין וביוון. ובכל זאת, למרות האמון וההיכרות המוקדמת, שני הצדדים נאלצו להתמודד גם עם רוח נגדית פחות אוהדת לשיתוף הפעולה הזה.
"הסיוע ההומניטרי והישראלים שמתעסקים בזה נהיה פחות טאבו, אבל היינו בין הראשונים שנכנסו לדבר הזה בפברואר אשתקד וחטפנו על זה המון ביקורת – אפילו בשמאל"
"עכשיו המצב שונה, והנושא של סיוע הומניטרי וישראלים שמתעסקים בזה נהיה קצת פחות טאבו. אבל אנחנו היינו בין הראשונים – אם לא השותפות הישראלית־פלסטינית הראשונה – שנכנסה לדבר הזה בפברואר שנה שעברה, וחטפנו על זה המון ביקורת.
"גם אנחנו וגם הם – אפילו בתוך מחנה השמאל – היו אנשים שהיה להם אתגר עם זה. אבל ראינו שזה הכרח, גם לנו וגם לפלסטינים שעוברים כרגע את אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה".
כעת הם מקווים שהעבודות הקודמות שביצעו בגדה ובעזה, באישור ובשיתוף מתאם פעולות הממשלה בשטחים, יסייעו להם לקבל אישור להכניס ציוד נוסף לעזה – וליישם את מה שהם רואים כדרך לעזור לעזתים לשרוד בשנים הקרובות.
טלמור: "אנחנו מנסים לדחוף שני מודלים. אחד – זה טכנולוגיות מבוזרות ומנותקות רשת, ולהראות שהפיילוט עובד, ושזה יהיה הפתרון ההכרחי להמון קהילות בטווח הבינוני, כי כל כך הרבה תשתיות נהרסו – מערכות טיהור שפכים, התפלה, והצנרת שמובילה לצרכני הקצה.
"מי שצריך לנהל את עזה אלה העזתים. אנחנו לא תמימים ויודעים שיש ארגונים – חמאס בראשם – שאי אפשר לעבוד איתם. אבל יש גם עזתים מתונים, בתוך כל החרא הזה, שעוד רוצים לעבוד איתנו"
"המודל השני זה השותפות המקומית. מי שצריך לנהל את עזה אלה העזתים. אנחנו לא תמימים ויודעים שיש ארגונים – חמאס בראשם – שאי אפשר לעבוד איתם ואף אחד לא רוצה, כי הם פונדמנטליסטים ואין שם אופק. אבל יש גם עזתים מתונים, בתוך כל החרא הזה, שעוד רוצים לעבוד איתנו.
"אני חושב שאם לא נחכים להעצים אותם דרך עבודה משותפת – נמצא את עצמנו באותו מצב עוד עשר שנים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם