כבר מאות שנים שהעם היהודי חוזר ומבטיח: "לשנה הבאה בירושלים". למרות הפוגרומים, הגלות והרדיפות, הקשר בין העם לארצו מעולם לא ניתק. אלא שכיום הקשר הזה נתון למתקפה: מערערים עליו, מסלפים אותו, תוקפים אותו באלימות, לעיתים קרובות בשם אידיאולוגיה המתחזה לצדק, אך למעשה חוזרת על דפוסיה של שנאה עתיקה.

מאשימים את ישראל ברצח מכוון של ילדים פלסטינים. עלילת הדם חזרה לאופנה, כמו בימי הביניים, כשהיהודים הואשמו בזוועות מחרידות: רצח ילדים נוצרים, שימוש פולחני בדם. האגדות הללו לא נעלמו. השיח האנטי-יהודי, המובא ללא הקשר או ניתוח כדי לעורר רגש עז, אינו שונה באמת, ותכליתו נותרה כשהייתה: ליצור שעיר לעזאזל, לנתב תסכול קולקטיבי לעבר אויב משותף, ולספק הצדקה לאלימות "מוסרית".

השיח האנטי-יהודי, המובא ללא הקשר או ניתוח כדי לעורר רגש עז, אינו שונה מבעבר, ותכליתו נותרה כשהייתה: ליצור שעיר לעזאזל, לנתב תסכול קולקטיבי לעבר אויב משותף, ולספק הצדקה לאלימות "מוסרית"

רטוריקה זו נעשית שגרה אפילו בעולמות האינטלקטואליים, האמנותיים והאקדמיים. מותר – וחובה – לבקר כל מדיניות, כולל את מדיניותה של ישראל. ואכן יש מקום לביקורת. אבל כאשר הביקורת הופכת לאובססיה, נעדרת הקשר, נטולת מורכבות – היא חדלה מלהיות פוליטית.

באמצעות מניפולציות מתוחכמות, האסלאמיסטים שביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר מצליחים לשחק בדעת הקהל ובחמלה המערבית כדי להציג את ישראל כאשמה. כתוצאה מכך, המערב דורש מישראל איפוק שאיש לא היה דורש משום מדינה אחרת שהותקפה באכזריות כזאת, עד כדי הסתרת הסיבה שלמענה ישראל נלחמת: הישרדותה.

אנו רגילים לשמוע שישראל נולדה "בזכות" השואה, כמעין פיצוי מוסרי. תחת מעטה של חמלה, טענה זו מסלפת את ההיסטוריה ומכחישה את העבר העשיר של הציונות, ובכך תורמת לדה-לגיטימציה שלה.

לציונות, תנועה פוליטית שנולדה במאה ה-19 עם תיאודור הרצל, שורשים קדומים הרבה יותר. יהודים מצפון אפריקה וממזרח אירופה שבו לארץ ישראל הרבה לפני השואה.

ב-1860 כבר היו היהודים רוב בירושלים. עולי העלייה הראשונה (1882–1903) והשנייה (1904–1914) בנו חברה חיה ותוססת, ייסדו מושבות חקלאיות ואת העיר תל אביב, הקימו את ההסתדרות, האוניברסיטה העברית, ההגנה והאצ"ל – תשתיות לחברה עצמאית.

ב-1939 כבר חיו כ-450,000 יהודים בארץ ישראל, תחת המנדט הבריטי. השואה לא יצרה את ישראל – היא הייתה זרז, לא מניע. היא זעזעה את מצפונו של העולם והבהירה את הצורך הקיומי והדחוף במקלט לעם היהודי.

ב-1939 כבר חיו כ-450,000 יהודים בארץ ישראל, תחת המנדט הבריטי. השואה לא יצרה את ישראל – היא הייתה זרז, לא מניע. היא זעזעה את מצפון העולם והבהירה את הצורך הקיומי והדחוף במקלט לעם היהודי

לומר שישראל נולדה מאושוויץ פירושו לראות בה אנומליה היסטורית, בעוד שמדובר בשיבה של עם לארץ שאיתה שמר לאורך דורות על קשר רוחני וגשמי חי, קשר החקוק באבן, בטקסטים, בתפילה ובמעשה. במובן זה, הקמת מדינת ישראל היא אקט של דה-קולוניזציה – שיבה לאחר מאות שנות גירוש וגלות.

די בביקור בישראל כדי להיווכח: כל אתר ארכיאולוגי מעיד על נוכחות יהודית רציפה; כל צעד הוא הליכה בתוך ההיסטוריה היהודית.

כפי שכתב פייר-אנדרה טאגייף בספרו "היהודופוביה החדשה" (2002): במערב האנטישמיות המודרנית נעשתה חילונית. השנאה האסלאמיסטית, מנגד, נותרה שקועה בפנאטיות דתית.

כל מדינות ערב התרוקנו מיהודיהן: כ-800,000 יהודים נאלצו להימלט בשנות ה-50 וה-60. החברות המערביות, מצדן, חזרו והפעילו, בקלות מטרידה, את הדחפים האנטישמיים הישנים: היה עליהן רק להחליף את היהודי הדתי של פעם בישראלי של היום, או באופן ערמומי אף יותר, בכל יהודי שמביע סולידריות עם עמו. לא את הפרט היהודי מאשימים עכשיו, אלא את ישראל, או כפי שניסח זאת שמואל טריגנו, "היהודי של האומות" ("האידאולוגיה השלטת החדשה", 2021).

לפני שישים שנה, בוועידת הוותיקן השנייה, ערכה הכנסייה הקתולית שינוי מקיף ביחסה ליהודים: היא דחתה באופן מוחלט את אחריות היהודים למותו של ישו, הכירה בקשר הרוחני בין היהדות לנצרות, וקראה לאחווה דתית. מתי יתחולל שינוי דומה בעולם האסלאמיסטי?

לפני 60 שנה, בוועידת הוותיקן ה-2, ערכה הכנסייה הקתולית שינוי מקיף ביחסה ליהודים: דחתה את אחריותם למות ישו, הכירה בקשר הרוחני בין היהדות לנצרות וקראה לאחווה דתית. מתי זה יקרה באסלאם?

לעולם המוסלמי אחריות אינטלקטואלית ורוחנית כבדה. הפילוסוף האלג'יראי מוסטפא שריף (Cherif) קרא כבר ב-2006 בספרו L'Islam et l'Occident ("האסלאם והמערב") לכינון מחדש של יחסי האסלאם והיהדות. הוגים מוסלמים אחרים, בהם עבדנור בידאר (Bidar) בספרו Plaidoyer pour la fraternité ("קריאה לאחווה") מ-2015 וטאריק אוברו (Oubrou), ניסו לפתוח פתח לדיאלוג, אך התיאולוגיה השלטת במדינות רבות ממשיכה להפיץ תפיסות טריטוריאליות קנאיות. התפיסה המקדשת את האדמה ורואה בה קניין מוסלמי נצחי מזינה חזון של כיבוש ומחיקה. היא שוללת כל זכות של העם היהודי על הארץ, אף על פי שמקורות אסלאמיים קלאסיים רבים מכירים בנוכחות יהודית קודמת בארץ ישראל.

בספרו Les Territoires perdus de la République ("הטריטוריות האבודות של הרפובליקה") מ-2002 ניתח ההיסטוריון ז'ורז' בן-שושן בחריפות את הסירוב לקבלת האחר היהודי באסלאם בן-ימינו ואת הקושי התרבותי העמוק להכיר בלגיטימיות של הסיפור היהודי, תוך שהוא מותח ביקורת על עיוורונן של חלקים באליטות בצרפת.

דמות כמו האימאם חסן שלגומי מגלמת, באומץ לב עצום ומעורר הערצה, דרך אחרת. למרות האיומים החריפים על חייו, שלגומי מגנה באופן חד-משמעי את האנטישמיות והטרור האסלאמי, ופועל ללא לאות למען אסלאם נאור ואזרחי, התואם את ערכי הרפובליקה. קולות כאלה קיימים – אך הם מודרים, מושתקים, מאוימים – בדיוק בשעה שהם אלו שראויים להישמע, לזכות לתמיכה, לשמש מודל לדיאלוג ולשלום.

דמות כמו האימאם שלגומי מגלמת, באומץ לב מעורר הערצה, דרך אחרת. חרף האיומים החריפים על חייו, שלגומי מגנה חד-משמעית את האנטישמיות והטרור האסלאמי. קולות כאלה קיימים – אך הם מודרים ומושתקים

למרבה הצער, במקום שהנשיא עמנואל מקרון יחזק את קולות השלום שכל העולם זקוק להם כל כך, את האנשים שהיכרותם עם השאיפות, התוכניות והתחבולות של האסלאמיזם עולה לאין שיעור על זו שלו, הוא טועה טעות חמורה ומחזק דווקא את אלו המבקשים להשתיקם.

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.