שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי למשך שלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי, ובחוץ כבר השתולל כפור אירופאי פראי, ובתוכי התלקחה הבנה שמשהו כאן, בי, שוב התקלקל. את יכולה לחזור לאותה הנקודה ולכעוס על עצמך באופן אחר לגמרי, ולהרגיש מופתעת בכל פעם. לפחות זה.

שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי לשלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

טסתי יום אחרי יום ההולדת שלי, התקופה הטעונה בשנה, למשך שלושה שבועות – לבד. טסתי לכתוב ולנשום. טסתי לתבוע לעצמי מקום, ולגהץ כרטיס חדש שנחצב מתוכי לאחרונה ועדיין מריח מניילון (מתכלה, גרטה, מתכלה): עצמאות.

טסתי לנסות את עצמי ולבדוק את מידותיי החדשות, הנקבעות בשידור חי, יום-יום. שיערתי שזה עלול להשתבש, אבל אמרתי לעצמי ולפסיכולוגית, שאני חייבת שתהיה לי מידת מה של אמון בסיסי בעולם. "למה בעולם?". משום שהכל עלול להשתבש כל הזמן, השבתי. זה לא משהו שאפשר או צריך להכיל, וזה לא יכול לנהל אותי.

היא בחנה אותי עם ניצוץ סקרן ומוכר בעיניים, סימן מטרים לשינוי פרספקטיבה. "אני חושבת שמה שחשוב לתרגל בטיול הזה עם עצמך", היא הציעה, "זה האמון שלך בך. והעצמאות שלך. ותחושת המסוגלות שלך. לפני העולם".

*   *   *

כבר זמן מה שאני מנסה לענות על השאלה, כמה זמן חולף מרגע שפוסט-טראומה מתאבנת בעורקי נפשך ועד לרגע בו את נמסה חזרה לאנושיות מוכרת – ומגלה שזו תהיית פרוזדור שכזו, ולאורכה זרועות דלתות שכל אחת מהן היא שאלה, וגם הן נפתחות לחדרים וחדרי חדרים של קושיות אינסוף.

כבר זמן מה שאני מנסה לענות על השאלה, כמה זמן חולף מרגע שפוסט-טראומה מתאבנת בעורקי נפשך ועד לרגע בו את נמסה חזרה לאנושיות מוכרת

פעם התרגשתי כל-כך עד שהרגשתי את הלב פועם בגרון ובלחיים בערו חיים, ותחת העור פרשו הציפיות כנף. אדם עלול להרגיש זר חברתית, אבל זרות בלתי אנושית שוללת ממך קיום בסיסי.

למשל, יצר – אפילו לא ברמת ההנאה, אלא כעובדה אובייקטיבית. והגוף שלך נטמע בקהות ונשכח. ואת כבר לא נרגשת מדבר ולא תופסת את צורתך כלל, ובין הרגליים שלך נמתח ואקום.

ואת לא מסוגלת להתפייס עם הסירוס שהושת עלייך, כי חיים מפוחדים ונטולי תשוקה, כשאת נתונה בכלוב הזהב שריתכת עבורך, אינם חיים: רק נקודת תצפית מצוינת. אני תמיד הצופה, אבל די: מאסתי בזה. אני רוצה להיכנס לחיים שלי.

ואת כבר לא נרגשת מדבר ולא תופסת את צורתך כלל, ובין הרגליים שלך נמתח ואקום. ואת לא מסוגלת להתפייס עם הסירוס שהושת עלייך, כי חיים מפוחדים ונטולי תשוקה, כשאת נתונה בכלוב הזהב שריתכת עבורך, אינם חיים

והנה חלף הזמן ומבלי שהרגשתי, האביב מתעורר. משהו זז בלבי והדם מתחיל לרחוש. ואני ממתינה שהוא ירעם ויכה בי גלים. מחכה שמשהו ישא אותי ולא אתנגד. שמשהו יפגוש בי ולא אהיה נקודת מפגש, אלא צד שפוגשים בו.

כיאה לחוסר אמון בסיסי בין אדם לעצמו, אני נשמרת מלהתגרות מדי ולא פונה אל כבוד היצר כך בפניו, בעזות מצח, כי אז ודאי תיפער תחתיי הלוע הקוסמית הנוזפת בכל מי שנחפז לעלוץ. אז אני נעה בזהירות, מסמנת סיוג מקצועי וריחוק ארקטי, ורוקדת רק כשאיש אינו מביט. ושם, בחלל הפרטי הזה, אני מניחה לרטט לחלוף בי, ולהזדקק למגע ולחום ולגוף אחר. ומגלה שיש לי את כל הגוף שלי, שאני דואגת לתחזק ולחזק, ואין לי מושג איך ליהנות ממנו.

*   *   *

לפני הטיסה, אמרתי בטיפול שאני מתקשה להתנער מהאימאג' שיש לי בראש לגביי, והוא משרטט לי על בסיס שנייתי איזה אדם בדיוק אני מוכרחה להיות כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להישגים נפשיים פלאיים.

נגיד, אמרתי לה, מי שהייתי בסמסטר האחרון באוניברסיטה. אמנם בסוף שנה א' התפוצצה הפוסט-טראומה מאיזה בונקר בתוכי הישר אל הנודע – ובאופן קלאסי עבורי, מול כולם, באמצע שיעור משחק – אבל בסמסטר האחרון ללימודים הרגשתי שהצלחתי לדחוק את רוב הג'יני הסוער שלי חזרה למנורת הזוועות ממנה בקע.

אמנם בסוף שנה א' התפוצצה הפוסט-טראומה מאיזה בונקר בתוכי הישר אל הנודע – אבל בסמסטר האחרון ללימודים הרגשתי שהצלחתי לדחוק את רוב הג'יני הסוער שלי חזרה למנורת הזוועות ממנה בקע

זה היה פוסט-ברייקדאון ראשון, טרום השני. הייתה שם תקופת חסד של חוסר מודעות מבורך שאפשר לי לעשות מיליון דברים במקביל, סיפרתי לה. עבדתי בשלוש עבודות, הגשתי הכל בזמן, הייתי נוכחת בדברים שעשיתי, התעניינתי בהם באמת. נהניתי. לא חשבתי פעמיים לפני שלקחתי על עצמי משימה ונכנסתי למשהו עם כל מה שיש בי. וידעתי שיש בי, והייתי מלאת חיים ויצר.

היא הביטה בי, כמו בכל מה שנותר. באמת, אמרתי, אני לא מאדירה את העבר עכשיו – כך באמת הייתי אז. "והיית מאושרת?". מצמצתי. לקחתי אוויר, כמו תנופה לקראת תשובה שוודאי לא תסתכם ב"יאפ", אבל היא הקדימה אותי ואמרה, "זו לא השאלה הנכונה. אנסח שוב".

זו שאלה שכולם שואלים, חשבתי. "אושר" הוא עניין שלא העסיק אותי מעולם. תמיד תפסתי אותו כמן רעיון פאגאני רגשי: מוכרחים להאמין בו ולהזין אותו ולעבוד אותו, כדי שיקרום בסיס ודפנות, לפחות בדמות תצורות גשמיות שניתן לכמת ולאמוד ולמיין, ולהגיד, "כמה אושר".

זו שאלה שכולם שואלים, חשבתי. "אושר" הוא עניין שלא העסיק אותי מעולם. תמיד תפסתי אותו כמן רעיון פאגאני רגשי: מוכרחים להאמין בו ולהזין אותו ולעבוד אותו

אפשר שלהיות נתונה במצב הישרדותי מתמשך הוא גם יתרון, אמרתי. "ואולי את פשוט חכמה". שוב מצמצתי והרגשתי עדיין כאילו כל העולם יודע משהו שאני לא, ובמצב כזה את מרגישה די כסילה.

אפשר שלהרגיש קצת מעוכבת הוא גם יתרון, אני חושבת עכשיו. אולי זה אחד המשוטים שלי. אולי זה שומר אותך מיוהרה. אולי זה הופך אותך למי שאת, בין היתר – הדברים שבך והאנשים שאת. אולי זה עוזר לך להפריד בין אמצעים למטרות, כשכדאי. אולי זה מה שמבדיל בין מעוף לפנטזיה. אולי זו מידה נאותה של מודעות. אולי זו פשוט מי שאת כרגע. ויש לך רעיונות אחרים.

*   *   *

"אני חייבת לחזור לתרופות". זו הייתה התפרצות שגעשה בפנים זה זמן. קראתי פעם שהחלמה מפוסט-טראומה נחלקת לשלבים, בדומה להתמודדות עם אבל, למשל. בדיעבד, אני מבחינה בהם, אבל בזמן אמת העבר מכשף אותי להאמין שבלעדיו, אני נטולת זהות.

"אני חייבת לחזור לתרופות". זו הייתה התפרצות שגעשה בפנים זה זמן. קראתי פעם שהחלמה מפוסט-טראומה נחלקת לשלבים, בדומה להתמודדות עם אבל. בזמן אמת, העבר מכשף אותי להאמין שבלעדיו אני נטולת זהות

"את לא מה שקרה לך", האינסטוש מטיח בי העצמה שחוקה, ואני מוצאת את זה נוגע ואז מוסיפה את הלבנה הזו לדרך המובילה לגיהנום. מי שאחזו בהם הזיות ופלאשבקים, צעדו בדרך הזו לא אחת; ואת מגלה שיש קשר ישיר בין מה שמוכר לך, לנחמה – גם אם זו הוויה דה לה שמאטע רצופת אמרות הכנף. מביטה סביב, מזהה את מלחמת החורמה הניטשת בראש שלי, וחולצת נעליים. האני, איים הום.

ישבתי שם, בחדר משלי, ולא הצלחתי לכתוב. אבל אני כותבת, למען האל. זה מה שאני עושה, ואם אמשיך לא להצליח לעשות מה שאני עושה, מה אעשה? זה היה יותר מדי.

נזכרתי שכל אותו יום לא אכלתי דבר, וערמתי לי צלחת ופניתי לנטפליקס. הוא היה חבר, והציע לי לצפות ב"לאכול, להתפלל, לאהוב", שקראתי אי-אז בצבא. ואליזבת גילברט, הסופרת ומיקירות האינסטוש שלי, סיפרה שם שבתחנה הראשונה שלה, איטליה, היא למדה לא לעשות כלום – ושגם זו נחשבת לעשייה. שם השרו אותה האיטלקים במרינדת האמונה המקומית, Dolce far niente, המתיקות או התענוג שבלעשות כלום, עד שהיא ספגה די ממנה כדי להמשיך במסע שלה מבלי להזדקק לעשייה כאישור לקיום.

האיטלקים השרו אותה במרינדת האמונה המקומית, Dolce far niente, המתיקות או התענוג שבלעשות כלום, עד שהיא ספגה די ממנה כדי להמשיך במסע שלה מבלי להזדקק לעשייה כאישור לקיום

ומצאתי את זה מנחם, כי התחושה שאני נשרפת לריק ולמעשה לא עושה דבר – ועוד בחו"ל, שזו לחלוטין חרפה – גרמה לי לחשוב שאולי הניסיון שלי לתבוע את מקומי בחוצפה שכזו, נואל אחרי הכל. לא הצלחתי לכתוב. דולצ'ה פאר ניינטה, מלמלתי בקדושה. דולצ'ה פאר פאקינג ניינטה.

הסתובבתי בעיר ונכנסתי לקתדרלה. התפתיתי לצלם והמתנתי עד שיתפנו מעט מתפללים אבל הם התעקשו להאריך. ועמדתי שם, ממתינה. ומצאתי עצמי חושבת, אלוהים, הייתי רוצה להרגיש יותר טוב. דממה מוזרה. תראה, אני יודעת שאני במקום זר לדתי ומוזר בחיי; אבל אם אתה שומע, אם מישהו שומע אותי חוץ ממני, שתדע שאני רוצה לחשוב בבהירות וללמוד להשתמש בכלים שלי.

נעתי מרגל לרגל והרגשתי מגוחכת. בבקשה, אלוהים. אני לא האדם הכי טוב; אני מצטערת; אבל אם אתה מזהה בי אנושיות, תן לי מחשבה בהירה שוב. ויצאתי משם מהר, מרגישה כמו סוכנת ק.ג.ב עם חולצת איי לאב ניו-יורק

דממה. אני מניחה שאני מדברת על צמיחה, נעתי מרגל לרגל והרגשתי מגוחכת. בבקשה, אלוהים. אני לא האדם הכי טוב; אני מצטערת; אבל אם אתה מזהה בי אנושיות, תן לי מחשבה בהירה שוב. ויצאתי משם מהר, מרגישה כמו סוכנת ק.ג.ב עם חולצת איי לאב ניו-יורק.

*   *   *

יום לאחר מכן, כתבתי כאילו אילון מאסק בכבודו ובעצמו תכנת אותי. "לחשי לעצמך את המטרה", אומרת המורה ליוגה, "ותראי בזה כבר חתום ומושג". ואחרי שעות של עבודה מוצלחת וחשיבה בהירה, החלטתי לחגוג ולצאת לבד, בעיר זרה בה איני דוברת את השפה, בשעת לילה, לכוס יין.

יצאתי לדרכי במגפונים רועשים ומעיל תפוח, נושפת אדי נשמה חיה ומדברת עם עצמי בדרך, מזכירה לי שאני בחיים. שאיש אינו רודף אחריי. שאני מוכרחה לתרגל אמון בסיסי בעולם ואמון עמוק בעצמי. גם אם משהו יקרה, אני מסוגלת להתמודד.

גברים חלפו על פניי ובחשאי דירגתי אותם כסכנה לקיומי על פי מידת הטונוס שלי, והפרמטרים להלן: הליכה מהירה לכיווני; הליכה איטית ומבט בוחן; ברדס; סיגריה; פחית בירה ביד; נשען על רכב חונה; זוג גברים מחליפים מבט ואז מביטים בי; וחבורה

גברים חלפו על פניי ובחשאי דירגתי אותם כסכנה לקיומי על פי  מידת הטונוס שלי, והפרמטרים להלן: הליכה מהירה לכיווני; הליכה איטית ומבט בוחן; ברדס; סיגריה; פחית בירה ביד; נשען על רכב חונה; זוג גברים מחליפים מבט ואז מביטים בי; וחבורה. יתכנו שילובים, ולידם כדאי להחיש את הקצב אבל בפאסון עסוק בלבד. פעם אחת חשבתי שמישהו מתגנב מאחוריי, והפלאתי סיבוב חד והנפת מרפק הוליוודית – רק כדי לגלות שמה שראיתי, היה הצל שלי. מדי פעם הגיחו אמבולנסים ונשים, ונטלתי לי רגע של נחמה, מתענגת על כמה שניות של ביטחון שבתנאים הנפשיים שלי, מרגיש אבסולוטי. קצת גארנטי לא הרג אף אחד, אלא אם הובטח כך ממש. ולא הובטח לי דבר, גם לא מוות.

מיששתי שקל בודד שננטש בכיס המעיל וברגע של חולשה, אמרתי לו בלבי שהוא מטבע מזל והוא ישמור עליי מכל פגע. הוא שתק, ככל מי שהציפיות ממנו מתהדרות בשמלת נשף משעווה ומשוויצות מול השמש.

לא, חזרתי בי, לא, אתה לא מטבע מזל: אתה רק דסקית מתכת. ואיש אינו מגן עליי עכשיו. אני פשוט צועדת ברחוב והכל עלול לקרות; אבל אני ממשיכה. ספרתי את הבלוקים. זה עזר

לא, חזרתי בי, לא, אתה לא מטבע מזל: אתה רק דסקית מתכת. ואיש אינו מגן עליי עכשיו. אני פשוט צועדת ברחוב והכל עלול לקרות; אבל אני ממשיכה. ספרתי את הבלוקים. זה עזר. בכל קרן רחוב חגה בתוכי גרסה מינימלית, הולוגרמית, עם שלט ממוספר. הילדה שורדת – אבל אני, של עכשיו, רוצה יותר.

עצרתי באמצע הרחוב. לא רחוק ממני, התנשאה מעליי מרפסת המסיבות הקבועה. מן בלקון הרצל כזה שלפחות פעם בשבוע עמוס אורחים של מסיבת בית. מוזיקת פופ אלקטרו-בלקנית של אולמות שמחות מפלחת את הדממה המקומית, וכשאני עוברת הם שרים לי בקול. ואני נבוכה, חומקת בין קימורי הבטון. אבל הפעם עצרתי והבטתי סביב. נשמתי עמוק. אני רוצה להרגיש מוקסמת ולהביט בעולם בהתפעמות שוב. אני חושבת שלעבור מצעידה בהולה לשוטטות נינוחה, זו התחלה.

*   *   *

במשך שלושה שבועות תבעתי את מקומי בעולם, וטבלתי באש העצמאות, גם כשרציתי לחזור לארץ או לתרופות. זה היה אמיץ. זה היה אנושי ומסורבל, מיני ומודחק. זה היה מוצלח.

במשך שלושה שבועות תבעתי את מקומי בעולם, וטבלתי באש העצמאות, גם כשרציתי לחזור לארץ או לתרופות. זה היה אמיץ. זה היה אנושי ומסורבל, מיני ומודחק. זה היה מוצלח

הקפדתי לעבוד גם כשכשלתי בניסוח מחשבה קוהרנטית יחידה. התעקשתי להתאמן מדי יום וללכת ברגל, להביט לרחובות בלבן של הסיד ולהזכיר לעצמי שחלק מהתקדמות, היא גם נסיגה. שכדי לשאוף, מוכרחים לנשוף. שגם עצירה היא תנועה.

שהמגע בי מתחיל כשאני רוצה להרגיש אותו, ואני מייחלת לרוך וממתינה שיגע בי; מחכה שההבנה המולדת שחומקת ממך כשאת נחסמת לחלוטין – שיש לך גוף והוא שלך והוא מסוגל ועורג ומרגיש וחי – תהיה ההבנה שלי. ואני אהיה הגוף שלה, בכל מקום. והיצר יהיה שלנו. וזה יהיה היום.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.