ישראלי ההולך כיום ברחובה של עיר, בתחנות רכבת ואף באתר טבע, אינו יכול להימלט ממבטם ומפניהם המחייכים של עשרות חיילים הניבטים אליו מכל עבר. מדבקות ההנצחה ללוחמים הפכו את המרחב הישראלי למרחב של זיכרון. יצירת הנצחה ייחודית שנובעת "מלמטה", ללא יד מכוונת וללא תכנון. להלן מספר מחשבות לקראת ניתוח תופעת הנצחה זו, שדומני שהיא ייחודית בעולם, ודאי בהיקפה ובתפוצתה הגאוגרפית.
הוגה הדעות מוריס האלבווקס (Halbwachs) תיאר את יצירת הזיכרון כמעשה קולקטיבי, המתרחש כאשר כל פרט בקולקטיב הופך זיכרון של אירוע היסטורי לזיכרון אוטוביוגרפי. כאשר לחברים באותה חברה יש זיכרונות אוטוביוגרפיים דומים, נוצר זיכרון קולקטיבי של אירוע.
האלבווקס תיאר את יצירת הזיכרון כמעשה קולקטיבי, המתרחש כשכל פרט בקולקטיב הופך זיכרון אירוע היסטורי לאוטוביוגרפי. כשלחברים באותה חברה יש זיכרונות אוטוביוגרפיים דומים, נוצר זיכרון קולקטיבי
בעוד שלימוד או האזנה לנרטיב מותירים את ההיסטוריה מחוץ לתודעה האישית כדבר-מה מת, הרי כאשר אירוע מונצח בצילום או הקלטה, שרבים מחברי הקולקטיב נחשפים אליהם, מטמיעים חברי הקולקטיב את חוויית המפגש עם הדימוי, מנכסים לעצמם שייכות לאירוע ההיסטורי ומגבשים יחס רגשי אליו.
ככל ששחזור אירוע מפורט יותר ועשיר יותר מבחינה חושית, כך הוא מפעיל יותר ונחרט יותר בזיכרון. סרטון עם קולות יעיל יותר מצילום. עלייה לרגל וביצוע טקס (הכוללים גם צלילים, ריחות וחוויה אישית) עוצמתיים אף יותר. זאת, הן בשל החוויה היוצרת זיכרון אוטוביוגרפי והן בשל העובדה שלכל חברי אותה קהילת-זיכרון או לפחות לרבים מהם יש חוויות דומות.
ניתן לחשוב למשל על ליל הסדר, כטקס רב-חושי החורט את זיכרון יציאת מצרים באופן עמוק בתודעת הקולקטיב היהודי. טקס היוצר חברה זוכרת ומנכיח את הנרטיב באופן שבו אמור כל אחד לחוש "כאילו הוא יצא ממצרים". דימויים חזותיים של השואה משמשים להנכחה שלה במדיה, וחוויית הצפייה באותם סרטים ודימויים, יוצרת חברה זוכרת.
פייר נורה (Nora) דיבר על יצירה מכוונת של אנדרטאות, מנהגים וטקסים על ידי השלטונות, על מנת לייצר "מלמעלה" אתרי זיכרון. אתרים שביקור בהם ייצר חוויית זיכרון אוטוביוגרפית וישמש ליצירת זיכרון קולקטיבי-לאומי. זו יכולה להיות אנדרטה, מוזיאון, כיכר או מיצג שמוקם פעם בשנה, באופן טקסי (אפילו קישוט רחובות העיר בדגלים, ההופך אותה לאתר זיכרון לאירוע).
מאוחר יותר דובר על יצירת מחוזות זיכרון כאלה "מלמטה", אנדרטאות לציון תאונות דרכים, למשל, המוקמות על ידי משפחה וחברים. היו גם ניסיונות לייצר שילוב בין יוזמות מקומיות לבין הכוונה ממשלתית ליצירת מוזיאונים כפריים וכדומה.
כאשר אירוע מונצח בצילום או הקלטה, שרבים מחברי הקולקטיב נחשפים אליהם, מטמיעים חברי הקולקטיב את חוויית המפגש עם הדימוי, מנכסים לעצמם שייכות לאירוע ההיסטורי ומגבשים יחס רגשי אליו
דומני שאנחנו חוזים, מאז ה-7 באוקטובר, בתופעה יחידה במינה – הפיכת כל אתר ואתר לאתר זיכרון. הפיכה ספונטנית, "מלמטה", של המרחב כולו למרחב זיכרון, שאין אתר פנוי ממנו. כוונתי לסטיקרים של הלוחמים שנפלו, המודבקים על כל עמוד וכל קיר בכל מרחב ציבורי.
מי שהיה בישראל לפני אוקטובר 2023 ובא לבקר בה כעת, לא יכול שלא להשתנק מהמרחב הציבורי עצמו. "אבן מקיר תזעק" פשוטו כמשמעו. במבט ראשון, עשרות פנים מחייכות של צעירים. מעולם לא הודבקו חיוכים רבים כל כך של בחורים צעירים ברחובות כלשהם. במבט שני – אימה. ומעל הכול – זיכרון. מועקה שאין להסיט ממנה את המבט.
אמנם מדובר רק במדיום ויזואלי, ואמנם אין כאן חוויה של עלייה לרגל וביצוע טקסי. אבל נוצרת חוויה מתמדת של אישוש והטמעה של זיכרון קולקטיבי, שהופך לחוויה אוטוביוגרפית יומיומית, כמעט בנאלית. בכל הליכה בכל מרחב ציבורי.
אמנם, כל מדבקה בפני עצמה קוראת להנצחה אינדיבידואלית של לוחם יחיד. נעשה ניסיון לשלב על גבי המדבקה אפיונים מיוחדים של החלל המונצח, בראש ובראשונה תמונתו, אך גם ביטוי שהיה נוהג לומר, או שכתב כצוואה, סמלים של יחידות צבאיות וקבוצות ספורט נערצות וכדומה.
מי שהיה בישראל לפני אוקטובר 2023 ובא לבקר כעת, משתנק מהמרחב הציבורי. "אבן מקיר תזעק" פשוטו כמשמעו. במבט ראשון, עשרות פנים מחייכות של צעירים. במבט שני – אימה. ומעל הכול – זיכרון
לא סתם מה שאנו רואים בעיקר אלו הן הפנים. כפי שאמר עמנואל לוינס, "הפנים הן משמעות לעצמן", מראה הפנים מחייב אותנו להתייחס לזולת באופן אותנטי ולא כאובייקט. אך הדבקתם של הסטיקרים יחדיו, במקבצים גדולים, לעתים על קירות שלמים, יוצרים תחושה של הנצחה קולקטיבית.
הכמות הופכת למהות. מרחב זוכר המתעקש כביכול לומר "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" או "לכל איש יש שם", אך בה בעת, עבור הרוב הממהר בתחנת הרכבת, הוא מנציח דווקא תמונה קבוצתית של צעירים נוטפי טללי נעורים עבריים. מגש כסף המורכב מתצרף של כל הפנים, כל השמות כולם.
הקולקטיב הזוכר הוא אכן קולקטיב. קולקטיב יהודי-ציוני, יש לומר. קיים קונצנזוס שמכיל, מכבד ומקדם הנצחה מסוג זה. ההנצחה במרחב עולה בקנה אחד עם הסנטימנט הקולקטיבי. אין מי שלא יתרום להפצה, ואין מי שיעז לקלף מדבקה. לא ברור, אגב, האם ניתנה הוראה מגבוה, או שבאופן אינסטינקטיבי, אף מנהל של אף תחנת רכבת לא הורה לעובדיו להוריד סטיקר של לוחם שנהרג. לא מקיר, לא משלט, לא מחלון. המדבקות הפכו בעצמן לסוג של טאבו מקודש, כאילו נושאות בחובן שביב נשמתו של המונצח – ואין לגעת בהן.
תופעת ההנצחה הזו, על אף שהיא פיזית ומוחשית, נובעת ומתאפשרת בזכות מאפיינים שצמחו בעולם הרשתות החברתיות והטכנולוגיה המודרנית. ראשית, דמוקרטיזציה מהותית ושיטוח של היררכיות. אם בעבר נדמה שנדרש אישור כלשהו להגיע אל המרחב הציבורי, הרי שעולם האינטרנט והרשתות החברתיות הראה כי אין צורך באישור מאיש. לכל אחד זכות לביטוי עצמי, גם כאשר הקיר בין המרחב הווירטואלי לפיזי נפרץ.
לכך מצטרפת מניה-וביה קלות ההפקה. תוכנות כגון "קאנבה" זמינות ומאפשרות לכל אחד לעצב מדבקה ראויה בידע מינימלי. הידע זמין מאוד. הדוגמאות קיימות בשטח ואין כמעט מניעה טכנית להוציא לפועל מפעל הנצחה אישי.
אך כמו באומנות עתיקה, טכנולוגיית הייצור מכתיבה כללים ביחס לתבנית המדבקה וצורתה. תבנית שחוזרת ומשועתקת עם כל מדבקת הנצחה. גודל קבוע מסוים, צורה מלבנית או עגולה, מספר אובייקטים מצומצם, המחייב בחירה אכזרית ואמנות תמצות וצמצום: פנים, משפט-ציטוט, סמל, רקע. היצירתיות תחומה היטב במסגרות, כמו הייקו, צורת סונטה, או איקונין.
התבנית האחידה יחסית של המדבקות המודבקות זו לצד זו מזכירה את אתוס השוויון בין חללי צה"ל הטמונים בבתי העלמין הצבאיים. המצבות כולן דומות, תבניות משועתקות זהות ומרובות, אך כל אחת ואחת מהן ייחודית לאין שיעור.
התבנית האחידה יחסית של המדבקות, זו לצד זו, מזכירה את אתוס השוויון בין חללי צה"ל הטמונים בבתי העלמין הצבאיים. המצבות כולן דומות, תבניות משועתקות זהות ומרובות, אך כל אחת ייחודית לאין שיעור
והריבוי, הריבוי האינסופי של מדבקות ההנצחה כמו מדגיש את דברי המשורר הנצחיים:
"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
… הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
… אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?"
רן בר יעקב, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. עוסק בין היתר באתרים קדושים ובאתרי זיכרון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוואף תמונה לא שואלת מי הקריב את הניבט ממנה ולמה.
שום 'הפיכה ספונטנית, "מלמטה"' ו'דמוקרטיזציה מהותית ושיטוח של היררכיות' לא משנה את העובדה שהכל מהונדס מלמעלה. אפילו בקולז' הסטיקרים שמובא כאן מתחנת רכבת בתל-אביב ישנן כמה סיסמאות ממומנות.
'הטקס הרב-חושי' של ליל הסדר אינו מעיד דבר על אמיתות האירועים שמוזכרים בו, וגם חלק מ'הדימויים החזותיים של השואה' עבר מניפולציה.
'סרטון עם קולות יעיל יותר מצילום' – זהו תיאור של כל סרט קולנוע; רק ששם לא טוענים שזה היה באמת.
הסרטים הרשמיים של פיגועי 9/11 מראים ומשמיעים את מה שאירע, אבל כל בחינה פשוטה שלהם, בהילוך איטי, מראה שהמטוסים פשוט נמוגים לתוך מיגדלי התאומים מבלי השאר זכר – כלומר, מדובר בזיוף גמור.
גם אין שום התכנות שפגיעת מטוס בגורד-שחקים תגרום לו לקרוס בצורה סימטרית במהירות של נפילה חופשית.
דבר כזה (ועוד יותר מכך – המיגדל השלישי שקרס כ-7 שעות לאחר-מכן, מבלי שפגע בו שום מטוס) יכול להיגרם רק בהריסה מבוקרת (Controlled Demolition).
ועדיין – 'רבים מחברי הקולקטיב נחשפים אליהם, מטמיעים … את חוויית המפגש עם הדימוי, מנכסים לעצמם שייכות לאירוע ההיסטורי ומגבשים יחס רגשי אליו.'
— P R O P A G A N D A —