כמו כל ילד ישראלי גדלתי גם אני על זיכרון השואה והתקומה. סבתא שלי הגיעה מגרמניה כציונית צעירה לפני מלחמת העולם השנייה, אבל משפחתה, שנשארה בגולה הדוויה, נספתה בשואה.

כ"צבר" קיבוצניק חונכתי על כך, שאנחנו יהודים אחרים שונים מאלו הגלותיים משום שאיננו חלשים וחסרי אונים. חשבתי שאסור לזכר השואה להשאיר אותנו בתפיסה עצמית קורבנית ושהציונות אמורה לחלץ אותנו מ"מנטליות השטעטל" של הרחמים העצמיים והפסיביות.

כ"צבר" קיבוצניק חונכתי על כך, שאנו יהודים שונים מאלו הגלותיים, כי איננו חלשים וחסרי אונים. חשבתי שאסור לזכר השואה להשאיר אותנו בתפיסה עצמית קורבנית ושהציונות אמורה לחלצנו מ"מנטליות השטעטל"

אני זוכר כרגע מכונן את טקס יום השואה שערכה הפלוגה עליה פיקדתי בזמן ששהינו בלבנון אחרי מלחמת לבנון הראשונה. כמפקד נדרשתי בפעם הראשונה בחיי לשאת נאום על זיכרון השואה ולנסח לעצמי ולאנשיי את הלקחים עבורנו כישראלים. אני זוכר שאמרתי לחיילים שלי שלפי הבנתי ישנם שלושה לקחים מרכזיים מהשואה שרלבנטיים לנו:

הראשון – שאסור לנו להיות חסרי אונים כפי שהיו יהודי אירופה ועל כן כל כך חשובה העובדה שאנחנו משרתים בצבא של מדינת הלאום של העם היהודי.

השני – שעלינו לנהוג בכוח שיש לנו באופן מוסרי ולא להפוך למקרבנים שמבצעים פשעים כפי שנעשו נגדנו כשהיינו קורבנות.

השלישי – שאסור לנו להיות צופים אדישים מהצד כשנעשים פשעים נגד אחרים, כפי שרוב העולם נהג כשטבחו בנו.

כששמעתי כמה מהחיילים שלי מתבטאים באופן גזעני נגד ערבים הקרנתי להם את סרט הטלוויזיה האמריקאי "הנחשול" (1981). המטרה שלי הייתה לנסות לסייע להם להבין שהגזענות שהובילה את הנאצים למעשים איומים נגד העם שלנו ונגד אחרים אינה ייחודית וטבועה באופי של העם הגרמני, אלא זו תופעה שיכולה לקרות לכל אומה, כפי שהדגים בצורה מבריקה המורה מפאלו אלטו, שהראה לתלמידיו באיזו קלות הם יכולים להפוך לפשיסטים בעצמם.

כששמעתי כמה מחיילי מתבטאים באופן גזעני נגד ערבים הקרנתי להם את "הנחשול" (1981). ניסיתי לסייע להם להבין שהגזענות שהובילה את הנאצים למעשים איומים נגד עמנו ונגד אחרים אינה ייחודית וטבועה באופי הגרמני

ההתנגדות לגזענות ליוותה אותי גם כשבחרתי בקריירה דיפלומטית. אני זוכר שהתרגשתי באופן מיוחד כשלמדתי על השותפות בין יהודים לשחורים בזמן המאבק לזכויות אדם בארה"ב, כפי שהתבטאה בתמונה המפורסמת של הרב אברהם יהושוע השל, הולך שלוב ידיים עם מרטין לותר קינג, בצעדה בסלמה אלבמה.

כדיפלומט עסקתי כמובן גם בסיוע לקהילות היהודיות במלחמה באנטישמיות והאמנתי שהדרך הכי טובה להתמודד עם הרעה החולה הזאת, אינה בהתעקשות על הייחודיות של האנטישמיות, תוך התעלמות מגזענות כלפי אחרים, אלא להיפך, בשילוב ידיים עם מיעוטים אחרים שסובלים מגזענות וקסנופוביה כדי לייצר קואליציות אפקטיביות.

בתקופת שירותי כנציג ישראל למדינות ניו-אינגלנד למדתי להכיר את הקהילה הארמנית-אמריקאית. התרשמתי עמוקות מהדמיון ההיסטורי בין העמים היהודי והארמני וזועזעתי מהעובדה שמדינתי מסרבת להכיר בג'נוסייד נגד העם הארמני. כדיפלומט יכולתי להבין שיקולים של ריאל-פוליטיק, אבל לא מצאתי הצדקה מספקת להתעלמות מהאירוע, שבעטיו תבע היהודי רפאל למקין את המושג ג'נוסייד, בעוד שאנחנו נלחמים בהכחשת השואה.

תמיד ידעתי שיש לא מעט גזענות גם בקרב בני עמי ותמיד הייתה זאת הגזענות מצד יהודים שהכעיסה אותי יותר מכל דבר אחר, הן משום שהרגשתי אחריות על פעולות שנעשות כביכול בשמי וכן משום שדווקא אנחנו, היהודים, שסבלנו באופן מחריד מגזענות, חייבים להימנע מהתכונה המזעזעת הזאת.

כדיפלומט עסקתי גם בסיוע לקהילות היהודיות במלחמה באנטישמיות והאמנתי שהדרך הכי טובה להתמודד איתה היא בשילוב ידיים עם מיעוטים אחרים שסובלים מגזענות וקסנופוביה כדי לייצר קואליציות אפקטיביות

מאד הזדהיתי עם האמירה של סגן הרמטכ"ל דאז יאיר גולן, כשהזהיר, בנאום ביום השואה, מתופעות שמתרחשות בישראל המזכירות תהליכים שהתרחשו בגרמניה, נאום שגרם לכך שאיבד כל סיכוי להיות רמטכ"ל.

אבל אפילו אז לא האמנתי שגזענים מוצהרים, תומכי עליונות יהודית, ייהפכו לשרים מובילים בממשלת ישראל. לא האמנתי אז, שבצבא ההגנה לישראל יהיו קצינים וחיילים שיירו בחפים מפשע במודע ויראו בפוליטיקאים הכהניסטים דוגמה ומופת, במקום בערכים שב"רוח צה"ל" ובשאיפה ל"טוהר הנשק", ערכים עליהם חונכתי כחייל וקצין.

הטבח הנורא בשבעה באוקטובר זעזע אותי, כמו את כל תושבי המדינה והעם היהודי. איבדתי בני משפחה וחברים. אין לי ספק שהיינו חייבים להגיב בעוצמה צבאית כדי לפגוע בחמאס אנושות ולייצר מציאות שבה תושבי העוטף יוכלו לחזור לבתיהם בביטחון. אין לי ספק שאותו סוג פעולה נדרש גם בצפון מול חזבאללה כדי שתושבי הצפון, כולל משפחתי בקיבוץ מנרה, יוכלו לשקם את הבתים ההרוסים ולחזור לביתם. אולם מאוד חששתי ממה שיקרה לנו כששמעתי מכל עבר, כולל מאנשים שאהבתי והערכתי – אמירות כמו "כל העזתים הם חמאס" או ש"אין חפים מפשע בעזה".

הבנתי היטב את רגשות הזעם ואת הרצון בנקמה, שהן תחושות אנושיות טבעיות לאחר הטבח המזוויע שביצע חמאס. אולם בה בעת חששתי שהניצחון של חמאס עלינו לא יהיה בשדה הקרב, שם יש לנו יכולות טקטיות מרשימות, אלא בקרב על הנשמה שלנו, אם הם יצליחו להפוך אותנו לרצחניים ונקמנים כמוהם.

הבנתי היטב את רגשות הזעם והרצון בנקמה לאחר הטבח המזוויע שביצע חמאס. אך בה בעת חששתי שניצחון חמאס עלינו לא יהיה בשדה הקרב, אלא בקרב על נשמתנו, אם יצליחו להפוך אותנו לרצחניים ונקמנים כמוהם

כשאני עוקב כיום אחרי ההרג וההרעבה של תושבי עזה הבלתי מעורבים, וכשאני קורא כל יום על האלימות המאורגנת כלפי קהילות פלסטיניות בגדה המערבית, התחושה הקשה והמזעזעת מבחינתי היא שאנחנו הולכים ומאבדים צלם אנוש, בדיוק כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה.

אני יודע שאואשם בהשוואות מקוממות לשואה, שהייתה בלי ספק האירוע הכי מזעזע בהיסטוריה האנושית. אבל בעיניי פחות חשובה ההגדרה המשפטית של הדברים שנעשים בשמנו – האם מדובר בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות או ג'נוסייד וכמה שונים הם ממה שעשו לנו הנאצים הארורים.

הכי חשוב זה לעצור את מסע ההרג חסר התוחלת בעזה ובכך גם להציל את החטופים והחיילים שמסכנים את חייהם במלחמה שאיבדה כל תכלית וכיוון.

כשייפסק ההרג וההרס שאנו מחוללים בחודשים האחרונים – לא נוכל להחזיר לחיים את כל הקורבנות המיותרים משני הצדדים, אבל אני מקווה שיגיע יום שבו ניקח אחריות על הזוועות שחוללנו.

אז, ורק אז, אולי נוכל להתחיל לתקן, לחזור למשפחת העמים כפי שחזרו אחרים בהיסטוריה. אני מקווה שהתיקון יכלול גם הקמת מדינה פלסטינית לצדנו, שהיא צורך ציוני ללא קשר לאירועי השבעה באוקטובר והתגובה שלנו אחריו.

אולי דווקא הזוועות יקדמו את תחושת הדחיפות העולמית ובסופו של דבר גם אצלנו בצורך בהסדר מדיני שיחליף את מעגלי האלימות הנוראיים.

כשאני עוקב אחרי ההרג וההרעבה של תושבי עזה הבלתי מעורבים, או האלימות כלפי קהילות פלסטיניות בגדה, התחושה הקשה מבחינתי היא שאנו הולכים ומאבדים צלם אנוש, כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה

אולי באמת הכי חשוך לפני עלות השחר.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.