באו"ם פועלת וועדה לאירועי רעב חמורים בעולם. היא נקראת IPC (Integrated Food Security Phase Classification). היא לא הוקמה במיוחד לטובת המלחמה בעזה. זו ועדה מקצועית שפועלת משנת 2004 וחוקרת מקרי רעב בעולם כולו ובאזורים מוכי פורענות (סומליה, בנגלדש).

המחקר האחרון של הוועדה מאוגוסט 2025, נוגע לנו: הוועדה מצאה שבעיר עזה שורר בימים אלה, לפי ראיות סבירות, רעב בדרגה 5. זו דרגת הקטסטרופה: הרעב המסוכן ביותר, המאופיין במחסור חמור במזון עבור לפחות 20% ממשקי הבית, 30% מהנפגעים הם ילדים, והתמותה עומדת על שני מתים בכל יום מתוך 10,000 נפשות.

המחקר האחרון של הוועדה לאירועי רעב חמורים, מאוגוסט 2025, נוגע לנו: היא מצאה שבעיר עזה שורר בימים אלה, לפי ראיות סבירות, רעב בדרגה 5. זו דרגת הקטסטרופה: הרעב המסוכן ביותר

הוועדה מתריעה שרעב כזה עומד להתפשט מהעיר עזה לחאן יונס ודיר אל בלח (המסווגות עתה בדרגה 4). פעולה דחופה נדרשת על מנת לאפשר טיפול רפואי, האכלה שיקומית ותנאים סניטריים – אחרת הרעב יקפוץ אקספוננציאלית.

ההסבר למצב הנורא אינו מסובך. המחקר, שהחל במאי האחרון, מתאר הפצצות יומיומיות הגורמות להרס נרחב בתשתיות, כבישים ומבנים, באופן המקשה על שינוע מזון ואחסונו. 62% מהדרכים בעיר כבר לא קיימות, 82% מבארות המים – נהרסו, 91%  מהאדמה החקלאית הופצצה, ו- 71% מהמבנים הוחרבו (זה נקרא לשטח את עזה).

האוכלוסייה חשופה למתקפות נמשכות: 86% מהשטח מצוי תחת אש ו-800,000 איש הפכו חסרי בית. כשני מיליון עזתים לכודים ברצועה, מבלי שיש להם אפשרות לצאת ממנה.

לפי הדוח, הכניסה ההומניטרית מוגבלת: אספקת המזון מעטה ביחס לנדרש, נתקלת בעיכובים בשטח, ולא מגיעה לקבוצות מוחלשות. משלוחי ה-GHF נחלו כישלון זאת משום שנקודות החלוקה הוצבו רחוק מהנזקקים, ורק החזקים (לא הזקנים, הנשים והילדים) מצליחים להגיע אליהם, להתחרות על קבלת מזון ולשאתו מרחק של כ- 5 ק"מ.

במישור הרפואי, הוועדה מסבירה את מה שידוע לכל: תת-תזונה נמשכת גורמת נזקים לא הפיכים עד מוות, אינה ניתנת לפיצוי בהבזקי האכלה קצרים או מאוחרים, ומחייבת טיפול שיקומי.

הוועדה מתריעה שרעב כזה עומד להתפשט מהעיר עזה לחאן יונס ודיר אל בלח. פעולה דחופה נדרשת כדי לאפשר טיפול רפואי, האכלה שיקומית ותנאים סניטריים – אחרת הרעב יקפוץ אקספוננציאלית

בד בבד עם הרעב המתגבר, קורסת תשתית הבריאות, מרפאות נסגרות ומורגש מחסור בחיסונים ובתרופות. הקריסה מתרחשת שעה שהאוכלוסייה נזקקת נואשות לשירותי בריאות, עקב תנאים סניטריים ירודים במתחמים המוניים למגורים זמניים.

בבסיס הממצאים עומדים נתוני משרד הבריאות בעזה, לצד ראיונות טלפוניים עם בעלי תפקידים ואזרחים, וכן הסקת מסקנות מעצם ההרס הנמשך. ההערכה הועמדה ברמת הסביר. ההמלצות הן לאפשר גישה הומניטרית מיידית לשטח; לשים לב שאספקה אינה מתמצה במזון שכן צריך גם שירותים רפואיים; וכן שהפסקת אש היא חיונית לשיקום בתים, דרכים, שירותי סניטציה והובלת מים; הומלץ לאפשר לנציגי וועדה להיכנס אל השטח כדי לבדוק ולעקוב.

ומה משיבה ישראל? לפי הפרסומים בתקשורת, הממשלה מכחישה שיש רעב בעזה ונראה שהיא עושה מאמץ לערער את אמינות הדוח. זהות החוקרים הוכפשה בטענה שהם "בריטים אנטישמיים". הותקפה שיטת המדידה ה"מגמתית" – היקף קיבורת הזרוע, אף שהיא מקובלת כשאין זמינות למדידות של משקל וגובה.

פורסם גם שראש הממשלה נפנף מעליו את הדוח כ"עלילת דם". זו בעיניי תשובה חלולה ומקוממת: חלולה – כי אין בה שום טיעון עובדתי. מקוממת – משום שיש בה שימוש ציני במושג אנטישמיות. לא כל ביקורת המופנית כנגד ישראל היא בבחינת אנטישמיות. האנטישמיות קיימת בעולם ואנו זקוקים ליושרה כדי להיאבק בה. ראש הממשלה מחליש עמדה זו כשהוא מרוקן את הביטוי מתוכנו.

אני מוצאת שיש בתשובתו הבלתי מספקת ניסיון להתניע רגש, חלף התמודדות עובדתית. באחד הפרסומים ראיתי טענה אחרת מצד רה"מ, סותרת, שחמאס חיבל באפשרות של העזתים להגיע לאוכל; האם מכך ניתן להבין שאמנם יש רעב, אך האשם הוא חמאס?

פורסם גם שראש הממשלה נפנף מעליו את הדוח כ"עלילת דם". זו בעיניי תשובה חלולה ומקוממת: חלולה – כי אין בה שום טיעון עובדתי. מקוממת – משום שיש בה שימוש ציני במושג אנטישמיות וריקונו מתוכן

למרבה הצער, נראה שמצטברות ראיות המחזקות את ממצאי האו"ם. צילומים המוצגים בעיתונות מציגים ילדים-שלדים גוועים, אין דרך לתאר זאת אחרת (ראו בעיקר את כתבותיו של ניר חסון בהארץ, בהן הוא מפרט את מקורות הצילומים).

פרופ' אלכס דה ואל, מומחה עולמי לרעב, תיאר בראיון עמו כיצד הוא עוקב מקרוב ובדאגה אחר דיווחים המגיעים מעזה, ושלל אפשרות שמדובר במקרים בודדים שאינם מעידים על הכלל; לדבריו:

"האם ייתכן שהמציאו את המספרים, התמונות, נתוני התמותה? המציאו את הכל? שנתוני התת-תזונה בקרב ילדים מנופחים ושאיכשהו מדובר רק בכיסים מבודדים? כל מה שאנחנו יודעים על איך שרעב המוני מתפשט אומר לנו שמה שישראל עשתה יצר את התנאים הללו, ושמה שעושים כיום כדי להקל על המצב אינו הולך להקל על המצב. אתה לא תשכנע אף אדם עם ניסיון בתחום ההומניטרי שזה לא אמיתי" (הארץ, 30 ליולי 2025).

והרי אם קיים ספק עובדתי, הבעיה מספיק חשובה כדי שנתייחס אליה ברצינות ונאפשר ביקור בשטח של נציגי האו"ם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים; אך לפי פרסומים בתקשורת – ישראל מונעת כניסתם.

זמן רב אני מוטרדת ממהלכי הממשלה הקיצוניים: הפגיעה השיטתית והנמשכת במוסדות הדמוקרטיה; הפקרת החטופים; העמדת חיילינו בסיכון נמשך לטובת מלחמה פוליטית חסרת פשר; הזלזול בסיכון הכלכלי שהמלחמה מייצרת; ועתה – החלטת הממשלה לכבוש את עזה, למרות הידיעות על הרעב הנורא.

הרי אם קיים ספק עובדתי, הבעיה מספיק חשובה כדי שנתייחס אליה ברצינות ונאפשר ביקור בשטח של נציגי האו"ם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים; אך לפי פרסומים בתקשורת – ישראל מונעת כניסתם

מה על אזרחים לעשות שעה שהתנהלות הממשלה שלהם הופכת לבלתי מוסרית באופן קיצוני? אנשים שומרי חוק, משרתי צבא ומשלמי מסים, עומדים מבועתים מול הבגידה של ממשלתם בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר.

אנחנו לא הראשונים שמתמודדים עם שאלה זו. הוגי דעות נתנו עליה את הדעת לאורך אירועי ההיסטוריה ומשנתם יכולה להאיר את דרכנו היום. ג'ון לוק חיבר כבר בשנת 1689 את ספרו החשוב בעניין יסודות הממשל, וטען כי הממשלה יונקת את הלגיטימיות שלה מהסכמה אזרחית רחבה; שעה שהממשלה פועלת נגד זכויות אדם בסיסיות, התשובה של האזרחים היא מרד אזרחי לא אלים.

הפילוסוף עמנואל קאנט הוקיע מלחמות אגרסיביות כהפרה של חוקי המוסר וטען שזוהי חובת האזרחים לקדם שלום (Perpetual Peace, 1795).

הנרי דיויד טוראו חיבר בשנת 1849 את הספר "אי ציות אזרחי", בעקבות התנגדותו לשלם לממשלה מסים שיתמכו בעבדות ובמלחמה. טוראו דיבר על חובתם של אזרחים להתנגד לחוקי מדינה שאינם צודקים בעליל.

אזכיר כאן גם את חנה ארנדט, שבספרה "על אלימות" משנת 1970 (בעקבות המלחמות הנוראות של המאה העשרים) הצביעה על כך שאזרחים נוטים לציית לסמכות שלטונית. ארנדט בחנה את קו הגבול שבין סמכות שלטונית לאלימות שלטונית וטענה שכאשר סמכות הופכת לאלימות, הצייתנות האזרחית כלפיה מאבדת את הצדקתה.

לפי ארנדט, אזרחים נוטים לציית לסמכות שלטונית. היא בחנה את קו הגבול שבין סמכות שלטונית לאלימות שלטונית וטענה, שכאשר סמכות הופכת לאלימות – הצייתנות האזרחית לה מאבדת את הצדקתה

ומה במקרה שלנו? ניתן לחשוב על דרכי התנגדות אזרחית בלתי אלימה לזוועות המלחמה בעזה:

• ראשית, ראוי בעיני לחזק בכל דרך את הרמטכ"ל אייל זמיר אשר דומה שהפך להיות שומר הסף שלנו מפני המשך פעילות עיוורת בעזה.
• שנית, יש להוסיף להפגנות קריאה עצמאית, ברורה ומפורשת לעצור את הרעב בעזה, כיעד העומד בפני עצמו.
• שלישית, אין להוקיע חיילי מילואים שאינם מוכנים לקחת חלק במלחמה שחצתה את הקו השחור האסור לפי דיני המלחמה הבינלאומיים, בשל הזוועות שהיא מייצרת.

ועוד, נכון לשקול להצטרף ליוזמה אזרחית (פורסמה בפייסבוק) לאמץ משפחה עזתית ולתרום לה אוכל, עד יעבור זעם. אני יודעת שאלה הם מהלכים צנועים. אך הם עשויים להיות אפקטיביים, אם יתפסו תאוצה רחבה ויישמרו בעקביות. גם אם לא נצליח לחולל שינוי מהיר – ובל נתייאש מראש – הרי שבדרך זו נאשרר את אנושיות האזרחים בישראל ואת התנגדותם למהלכים בלתי מוסריים בעליל. כי אנחנו לא מוכנים שזהותנו הישראלית תיקשר עם זוועות של ילדים גפרורי-גפיים.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.