1

המחאה דועכת והצופים בישראל מאבדים סבלנות

במשך כחודשיים התפעלו בישראל מהדינמיקה הצבעונית של המחאה הלבנונית, התעודדו מהמראות בעיראק, כשהמפגינים בכרבלאא העלו באש את בניין הקונסוליה האיראנית בעיר, והריעו למפגינים האיראניים, שיצאו לרחובות ולכיכרות הערים באומץ לב, ודרשו שינוי.

כעבור כמה שבועות נדמו צלילי המוזיקה השמחה שהרקידה את ההמונים בלבנון, והתברר שאיראן שוב טבחה במפגינים שהעזו לבקר את המשטר והמשיכה להתנהל בעיראק כבתוך שלה.

בישראל המשיכו לעקוב אחר ההתרחשויות בארצות אלה, ועד מהרה התברר שלבנון כבר נמצאת על פי תהום וצפוי לה משבר כלכלי אדיר, שהמפגינים בעיראק יכולים לתפוס כמה גשרים ולגרום להפלת הממשלה, אך אינם מסוגלים לעצור את תנועת הטילים האיראניים שמועברים כעת לשטחה של עיראק, וכי באיראן לא נחלש מעמדם של מוסדות הרפובליקה האסלאמית, וכי אלה ממשיכים להיות יציבים למרות הסנקציות והלחץ הכלכלי.

הפגנה למען הממשל באיראן, בתגובה להפגנות נגדו, נובמבר 2019 (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)

אי אפשר לעשות לכל ההתרחשויות הללו fast forward ולגלגל את ההתרחשויות עד לחלק המעניין של הסיפור, שבו המשטרים הרודניים יופלו, השליטים הרעים יישפטו וייגזרו עליהם עונשים כבדים, והצדק ייצא לאור. אחרי הכל, לא מדובר בסדרה בהמשכים בנטפליקס, ואי אפשר לראות את הכל בבינג' ולעבור לדבר הבא.

בשלב זה נראה כי המפגינים והמוחים בשלוש המדינות האלה לא צפויים להשיג את מבוקשם: המצב הכלכלי בלבנון לא ישתפר, ההשפעה האיראנית והשחיתות בעיראק לא ייעלמו, והמשטר האיראני הדכאני ימשיך להתקיים.

עם זאת, אפשר להסתכל על השינוי שכן מתרחש. מדובר בתהליכים עמוקים, תת-קרקעיים, שכבר החלו ואי אפשר לעצור אותם, ובסופו של דבר גם יביאו לשינוי. הדברים אלה נאמרו באופן מפורש בביירות ובטריפולי, בקום, בבגדאד ובכרבלאא. אמנם התהליכים הללו יכולים לקחת זמן – חודשים, ואולי אפילו שנים. אך בישראל, בהיותה חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון, כדאי להמתין בסבלנות והמשיך לעקוב, גם אם השיא לא יבוא במהירות, כפי שתכננו.

2

ברית בהתהוות באוקיינוס ההודי

כבר בספטמבר, בשיא המתח ששרר באזור המפרץ הפרסי, הודיעו האיראנים כי הם עתידים לקיים תמרון ימי משותף עם רוסיה וסין במימי האוקיינוס ההודי, לא הרחק ממיצרי הורמוז. השבוע הכריז מפקד חיל הים האיראני, חוסיין חאנזאדי, כי התמרון יחל ב-27 בדצמבר ויימשך כחודש ימים.

באיראן מתייחסים לתמרון הצבאי הזה כביטוי להתחזקות הברית עם מוסקבה ועם בייג'ינג. אמנם ב-2015 כבר קיימו האיראנים והרוסים תמרון דומה, אך בהיקף הרבה יותר מוגבל, בים הכספי. הפעם מדובר בתמרון משמעותי, שיימשך כחודש ויכלול גם את הצי הסיני.

למרות חילוקי הדעות שהתגלעו בין מוסקבה לטהרן במערכה המשותפת למען הישרדותו של בשאר אסד בסוריה, שתי המדינות קרובות כיום יותר מאי פעם האחת לשנייה

מבחינת רוסיה מדובר בפעילות חשובה, שמבססת את מעמדה כמעצמה ימית שעתידה להשפיע גם על ההתפתחויות במפרץ הפרסי.

ולדימיר פוטין מציין את "יום הצי" הרוסי, עם שר ההגנה שלו ומפקד הצי, קיץ 2019 (צילום: Alexei Nikolsky, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

למרות חילוקי הדעות שהתגלעו בין מוסקבה לטהרן במערכה המשותפת למען הישרדותו של בשאר אסד בסוריה, שתי המדינות קרובות כיום יותר מאי פעם האחת לשנייה.

למרות חילוקי הדעות שהתגלעו בין מוסקבה לטהרן במערכה המשותפת למען הישרדותו של בשאר אסד בסוריה, שתי המדינות קרובות כיום יותר מאי פעם האחת לשנייה.

גם במוסקבה מתגאים במערכת היחסים המשופרת עם המדינות הערביות במפרץ הפרסי, אך יודעים היטב, שאיראן היא העוגן הרוסי במפרץ הפרסי, ולא סעודיה או נסיכויות המפרץ.

3

לא כולם בעזה מוכנים להמשיך ולהקריב

ברצועת עזה ציינו השבוע את היום הבינלאומי לזכויות של אנשים בעלי מוגבלויות, במקביל לציון האירוע ברחבי העולם. במירוץ שהתקיים בעיר עזה השתתפו רבים מהצעירים שאיבדו את הגפיים התחתונות שלהם בעת הפגנות של החמאס מול ישראל על קו הגדר, או בנסיבות אחרות.

קרוב לוודאי שרבים מהנכים האלה משתייכים לתנועת החמאס – המעסיק הגדול ביותר וכמעט היחיד ברצועה, או השתתפו ב"הפגנות השיבה" תמורת סכום זעום שקיבלו מהמארגנים.

צעירות פלסטיניות נערכות להפגנה בעזה, נובמבר 2019 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

תמונותיהם של פלסטינים רצים לעבר קו הגדר הציפו את הרשתות החברתיות בעזה במשך כמה חודשים, אך לצד ההתפעלות מאומץ לבם נשמעו גם קולות אחרים, שדיברו על ההקרבה המיותרת ועל האבסורד של המשך קיום ההפגנות האלה, שסופן ברור כבר עתה: פגיעה בעשרות צעירים שלנצח יישארו נכים, לא יזכו לטיפול רפואי נאות, ולא יוכלו לפרנס את עצמם ואת משפחתם.

על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, כ-93,000 פלסטינים בגדה ובעזה הם בעלי מוגבלויות. במקום הראשון ניצבת פגיעה בגפיים.

ייתכן שגם בגלל הקולות הללו, שאינם פוטרים את ישראל מאחריות, אך מאשימים את החמאס במצבם העגום של צעירי עזה, תהלוכות השיבה אינן מתקיימת כבר שלושה שבועות. עזה משתוקקת להפסקת אש ארוכה, לרגיעה מתמשכת ולשגרה שתאפשר לה שיקום ופיתוח. הקלפים נמצאים בידי ראשי החמאס והג'יהאד האסלאמי, שהגיעו השבוע לקהיר, לסבב שיחות נוסף עם המתווכים המצרים.

4

הזמר הלך לעולמו, הפזמון ממשיך לחיות

השבוע הלך לעולמו הזמר המצרי שעבאן עבד א-רחים, המכונה "שעבולא". בשנת 2000, בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצא, התפרסם עבד א-רחים בזכות השיר "אני שונא את ישראל, אני אוהב את עמר מוסא" (מי שכיהן באותה העת בתפקיד שר החוץ המצרי, ולאחר כשנה מונה למזכ"ל הליגה הערבית). השיר הזה הפך ללהיט ענק במצרים ובמדינות ערביות אחרות.

במצרים מתפרסמים מאמרים על כך שישראל יצרה את דאע"ש, ושהמוסד אחראי לכאוס באזור. אם זרם השנאה הזה לא ייעצר, לא יהיה מקום במצרים גם לזמרים כמו עבד א-רחים

בישראל יזכרו את "שעבולא" בגלל היצירה הזאת, שהייתה ספוגה בשנאה יוקדת. אך לעבד א-רחים היו גם שירים אחרים, לא פחות פוליטיים. לאחר פיגועי 11 בספטמבר הוא הוציא שיר שבו האשים את האמריקאים בכך שהם בעצמם הפילו את מגדלי התאומים, כחלק ממזימה זדונית שנועדה להפליל ערבים; וב-2005 התרעם עבד א-רחים על קריקטורות שבעיני מוסלמים רבים ברחבי העולם לעגו לנביא מוחמד.

טועה מי שמנסה לצייר את "שעבולא" כתופעה ביזרית, חד-פעמית ולא מייצגת. במובן מסוים, הוא היה קול העם, וביטא את אמונותיו ואת תחושותיו.

לא שעבאן עבד א-רחים האנאלפבית אשם בכך שמיליוני מצרים האמינו וממשיכים להאמין, שישראל משגרת כרישים ציוניים לים סוף, או מרעילה את מי הנילוס. האחראים לכך הם אנשים הרבה יותר משכילים ומתוחכמים, בשר מבשרה של העלית המצרית, שגם היום מזינים את העם המצרי בשנאה כלפי מדינת ישראל והיהודים.

בעיתוני מצרים מתפרסמים מאמרים על כך שישראל יצרה את דאע"ש, ושהמוסד אחראי לכל הכאוס השורר במזרח התיכון. אם זרם השנאה הזה לא ייעצר, התרבות המצרית תהיה רוויה ביצירות נלוזות אף יותר מאלו ששר שעבאן עבד א-רחים המנוח.