כבר יותר משבוע שהמפגינים הלבנוניים גודשים את הכיכרות בביירות, בטריפולי, בצידון, בבקעה ובערים אחרות, ודורשים שינוי בעקשנות שרק ניתן להתקנא בה. לא לשחיתות, לא לנפוטיזם, לבנון מעל הכול, הם זועקים, כי הגיעו מים עד נפש. היום (שלישי), הודיע ראש ממשלת לבנון סעד אל-חרירי על התפטרותו בעקבות המחאות. זה לא סוף הסיפור.
בישראל, על אף החשדנות הטבעית בכל ניסיון של דמוקרטיזציה אצל השכנים, התאהבו ב"אביב הלבנוני". זאת, למרות שגם התופעה הזאת טומנת בתוכה לא מעט סיכונים, וסיכויי ההצלחה של המפגינים אינם גבוהים כלל.
מדוע לבנון נתפסת כשונה כל כך בעיני הישראלים, האם המחאה הלבנונית באמת שונה, ומה יקרה ביום שהמפגינים והמפגינות יחזרו לבתים?
האהבה הלבנונית הנכזבת
כמה קל להתאהב במחאה הלבנונית, כמה נעים להתבונן במראות של הצעירים והצעירות היפים, המצחיקים והפוטוגניים האלה. בפעם המי יודע כמה, הישראלים מגלים את לבנון, מתפעלים מיופייה ונדהמים מכך ש"הם ממש כמונו".
פתאום, לבנון זה לא רק חיזבאללה ומנהיג מזוקן שמאיים עלינו מהבונקר. כעת זה גם המפגינים החמודים האלה, ששרים "בייבי שארק" לילד הקטן והמפוחד שנקלע עם אמו להפגנה הסוערת, ומרימים שלטים סאטיריים הלועגים לשלטון המושחת.
מפגינים בלבנון עושים "בייבי שארק"
הסרטון שכבש את הרשת: מפגינים בלבנון שהבהילו תינוק החליטו לשיר בשבילו את "בייבי שארק" ???? > bit.ly/2JgqBGsצילום: @Eliane Jabbour
Posted by mako on Wednesday, October 23, 2019
בישראל מרבים לכנות את ה"אביב הערבי" בשם "חורף אסלאמי", ומתייחסים בחשדנות גדולה לניסיונות התקוממות נגד המנהיגים הערביים. מנהיגים שאולי טבחו בעמם, עינו אותו וגנבו ממנו, אך מנקודת המבט הישראלית הסובייקטיבית הם עדיפים על הלא-ידוע שעלול לערער את הסדר הקיים שהתרגלנו אליו.
"מוקדם לדבר על דמוקרטיה. הערבים והדמוקרטיה הם 'לא'", נוהגים לומר פרשנים רבים, ביטחוניסטים ברובם, שמעולם לא פגשו ערבים ללא מדים, אלא אם כן אלה היו האסירים שלהם בבתי הכלא הישראלים.
אבל המחאה הלבנונית נראית ומרגישה שונה, ובגלל זה בישראל מוכנים לתת ללבנונים הנחה מסוימת מהסטיגמות. כידוע, יופי מוכר היטב. אך האמת היא, שלבנון מתעתעת במי שמתבונן בה, ולא בפעם הראשונה.
פתאום, לבנון זה לא רק חיזבאללה ומנהיג מזוקן שמאיים עלינו מהבונקר. כעת זה גם המפגינים החמודים האלה, ששרים "בייבי שארק" לילד הקטן והמפוחד שנקלע עם אמו להפגנה הסוערת, ומרימים שלטים סאטיריים הלועגים לשלטון המושחת
בישראל האמינו פעם שהיא תהיה המדינה הראשונה שנחתום עמה על הסכם שלום; במערב נדהמו מהאלימות הקיצונית שאחזה ב"שווייץ של מזרח התיכון" בעת מלחמת האזרחים האינסופית, במהלכה גם המוסלמים וגם הנוצרים רצחו, אנסו, בזזו והשמידו את הזולת; ובעולם הערבי התאכזבו מכך שבשנות האלפיים לבנון לא הצליחה להשתחרר מהאחיזה הסורית-איראנית למרות "אביב הארזים".
האם גם הפעם לבם של כל אוהביה של לבנון עומד להישבר?
האביב הערבי החל בביירות
אם נעיר מזרחן אקראי באישון לילה ונשאל היכן פרץ האביב הערבי, הוא או היא יירו בלי להתלבט כלל – "בתוניסיה, בדצמבר 2010".
שם, ההפגנות ההמוניות והמחאות שנמשכו מספר שבועות הצליחו לגרום למהפך אמיתי – הדחתו של הנשיא זין אל-עאבידין בין-עלי וכינונו של משטר חדש.
אך לבנונים רבים יאמרו שהאביב הערבי החל אצלם כחמש שנים לפני תוניסיה.
ב-2005, ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי נרצח במרכז ביירות. בתגובה, מאות אלפים, אולי אפילו מיליונים, הפגינו בביירות ודרשו להעניש את הפושעים ולסיים את הכיבוש הסורי בלבנון (שהחל כהתערבות צבאית מוגבלת ב-1975).
הייתי אז בביירות, סיקרתי את הלווייתו של חרירי, את ילדי הפרחים שבאו לקברו והדליקו שם נרות זיכרון ואת ההמונים הנחושים שקראו לגרש את הסורים, והרגשתי שאני נמצאת בעיצומה של מהפכה אמיתית.
לבנון אמרה את דברה אז, ובמאי 2005, כשלושים אלף חיילים סורים התחילו לנוע בשיירות לכיוון הגבול בין לבנון וסוריה.
המחאה ההמונית והלא אלימה סיימה את הכיבוש הפיזי הסורי בלבנון, ולמרות שעמים ערביים אחרים לא הצטרפו אז ללבנון, רבים הפיקו אז את הלקחים שלהם.
כמובן, שהיציאה מלבנון לא הייתה סוף פסוק בהתערבות הסורית והאיראנית: החולשה המבנית של המדינה – שבה חולשת השלטון המרכזי שאינו מסוגל לעמוד על שלו, מתחרה בחולשה של הצבא שאיננו מסוגל לשלוט בכל השטח הלבנוני – תמיד הפכו אותה לטרף קל לשחקנים החזקים יותר.
היום חיזבאללה מנהל בלבנון ישות מדינית עצמאית, ולפני 40 שנים היו אלה הפלסטינים, שהקימו בה את "פתח-לנד". במקביל לכך, סוריה גרסה שלבנון היא חלק בלתי נפרד מגופה – שנחתך בטעות ובאכזריות על ידי כוחות האימפריאליזם – ולכן במשך שנים לא רצתה לפתוח בה שגרירות.
גם ב-2011, כאשר האש המהפכנית התפשטה לתוניסיה, מצרים, לוב, בחריין וסוריה, הלבנונים יצאו לרחובות בהמוניהם. הם עשו זאת גם ב-2018, כאשר הפוליטיקאים התקשו להקים ממשלה (מצב שכעת מוכר גם לנו)
גם ב-2011, כאשר האש המהפכנית התפשטה לתוניסיה, מצרים, לוב, בחריין וסוריה, הלבנונים יצאו לרחובות בהמוניהם. והם עשו זאת גם ב-2015, בעיצומו של "משבר הזבל", ולאחר מכן שוב ב-2018, כאשר הפוליטיקאים הלבנוניים התקשו להקים ממשלה (מצב שכעת מוכר היטב גם לישראלים).
הלבנונים טובים בלשתף פעולה בעת חירום: יוצאים לרחובות, מרימים את דגלי המדינה הצבעוניים והיפים, רוקדים דבקה ועושים הכל בסטייל אפילו ברגעים הכי קשים. כך שלהפגנות של היום היו תקדימים רבים ומרשימים, אך מה שמייחד אותן זה הפריסה הרחבה והניסיון לצאת מהגבולות הסקטוריאליים המחניקים.
בין תהום לתהום
הלבנונים יצאו הפעם לרחובות בגלל המשבר הכלכלי המתמשך שפוגע בכל אחד ואחת מתושבי המדינה שלא משתייכים לאלפיון העליון. המדינה אינה יודעת כיצד להתמודד עם מחסור במים, חשמל, אינפלציה ואבטלה גואה.
בלית ברירה, לבנון גם מארחת בשטחה פליטים מסוריה – כ-1.2 מיליון איש – והתשתיות הרעועות במדינה אינן מספיקות לכך.
כל לבנוני יודע שללא ויטמין V – מהמילה ווסטה, פרוטקציה – אין לו מה להתחיל לחפש עבודה, לבקש הלוואה או לנסות לפתור כל עניין במדינה, גדול כקטן.
מאחורי היופי והקסם של המדינה הזאת, המדהימה במראותיה, מסתתרים הזנחה, גרעון תקציבי עצום והלוואות שהחזריהן בולעים כמחצית מכלל התקציב, לצד המון שחיתות וכלכלה אפורה.
אז, ב-2005 כשטיילתי בקורניש של ביירות, הייתה לי הרגשה שאם רק אדרים קצת, ודאי אגיע לטיילת של תל אביב ואז יפו.
לא רק הסגנון הארכיטקטוני, גם הנוף האנושי היה דומה. משהו בתחושה של "תחיה היום כי אולי אין מחר", הרגיש לי כמו בית. אך גם ההרגשה הזאת הייתה מתעתעת. לבנון דומה לישראל חיצונית, אך המהות היא שונה בתכלית.
לא רק הסגנון הארכיטקטוני, גם הנוף האנושי היה דומה. משהו בתחושה של "תחיה היום כי אולי אין מחר", הרגיש לי כמו בית. אך גם ההרגשה הזאת הייתה מתעתעת. לבנון דומה לישראל חיצונית, אך המהות שונה בתכלית
אפשר לטעון כי גם רמת החיים בישראל תדרדר ללא נקיטת אמצעי חירום, וכי גם כאן המערכות על סף קריסה, אך ההבדל תהומי ואי אפשר להתבלבל: המפגינים הלבנונים צודקים כשהם יוצאים לרחובות ודורשים לשים סוף לשחיתות ולמשבר הכלכלי, אך מה שהם בעצם זקוקים לו זה להמציא את המדינה שלהם מחדש.
כיום ברור לכל שהנוסחה הסקטוריאלית הישנה, שגם לא תמיד עבדה (הדוגמה הבולטת לכך היא מלחמת האזרחים בלבנון), הלכה לעולמה.
אך איזו נוסחה חדשה תהיה מקובלת על כל הצדדים בארץ הארזים, כולל הצד שרק לפני מספר ימים איים על המפגינים, וטען כי מדינות זרות מממנות אותם?
פעם, ב-2008, אנשי חיזבאללה כבר הדגימו באיזו מהירות הם יכולים להשתלט על ביירות, ולהפגין את אחיזתם בשדה התעופה ובנתיבים הראשיים במדינה.
התסריט הזה צפוי לחזור על עצמו, אם בחארת אל-חרייק (רובע בפרבר הדרומי, הדאחיה א-ג'נוביה, בו ממוקם מטה חיזבאללה) ירגישו איום על קיומם ושלטונם.
במובן מסוים, המחאה הלבנונית איחדה בהתנגדות אליה את כל המושחתים: את המשפחות העשירות הנוצריות והסוניות עם חיזבאללה – ששולטים במדינה.
ההסדר הפוליטי הנוכחי במדינה נוח לכל הצדדים, כי הוא מאפשר לזייף שגרה. ברגע שלא יזייפו יותר – הסכנה שהכול יקרוס תהיה גדולה ומידית.
שלושה תרחישים
כדי לשנות את סדרי העולם בלבנון, המפגינים יפי התואר והבלורית זקוקים לא רק לממשלה טכנוקרטית חדשה, כפי שהם דורשים, ולא רק להתפטרותו היום של ראש הממשלה סעד אל-חרירי או לפיטורים של כמה אנשים רעים אחרים. הם זקוקים למהפכה שתזעזע את הכול.
מהפיכות כאלה, כפי שכולם יודעים, עלולות להסתיים גם במשברים עצומים, במלחמות עקובות מדם ובגלישה של המצב הזה אל מעבר לגבול. אם הם יעלו על הבריקדות וימשיכו עד הסוף, ההשלכות האזוריות עלולות להיות בלתי צפויות.
מהפיכות כאלה עלולות להסתיים גם במשברים עצומים, במלחמות עקובות מדם ובגלישה של המצב הזה אל מעבר לגבול. אם הם יעלו על הבריקדות וימשיכו עד הסוף, ההשלכות האזוריות עלולות להיות בלתי צפויות
אפשרות שנייה היא שהמפגינים יתפזרו לבתיהם, הדברים בלבנון יחזרו לסורם, ובקרוב המחאה תהיה רק זיכרון רחוק ומעומעם.
האפשרות השלישית, ארוכת הטווח והכי פחות סבירה, היא בנייה של שינוי הדרגתי, אשר יקום מתוך ההסכמים החדשים וההבנות החדשות.
מהלך כזה ידרוש שינוי תודעתי עצום, שיתוף פעולה בין כל העדות הלבנוניות ודחיקת ידיהן של סוריה ואיראן מלבנון. כך או כך, ישראל תמשיך להתבונן בלבנון מהופנטת ומאוהבת, קרובה אך רחוקה מתמיד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו