השאלה שמונחת היום לפתח החברה הישראלית איננה אם יש מקום ללימודי תנ"ך ולחיזוק הזהות היהודית במערכת החינוך, אלא כיצד הפכה מערכת, שנועדה להיות מרחב משותף לכל ילדי ישראל, לכלי במאבק פוליטי כוחני.

רפורמת "שורשים" של שר החינוך יואב קיש איננה מהלך חינוכי תמים. היא צעד כוחני שמבקש לעגן קריאה אורתודוקסית אחת ובלעדית של היהדות, ובכך להפקיע ממערכת החינוך את תפקידה המרכזי: לעצב דור חושב וביקורתי, המסוגל להתמודד עם אתגרי העתיד.

רפורמת "שורשים" אינה מהלך חינוכי תמים. היא צעד כוחני שמבקש לעגן קריאה אורתודוקסית בלעדית של היהדות, ובכך להפקיע ממערכת החינוך את תפקידה המרכזי: לעצב דור חושב וביקורתי

הרפורמה איננה מסתפקת בחיזוק לימודי התנ"ך. היא מכתיבה שיעור שבועי מחייב, בחינת מיצ"ב בתנ"ך ומקצוע חדש בשם "בשבילי המורשת". מנהלי בתי הספר נדרשים להפנות תקציבים לתכניות זהות מתוך מאגר סגור, שבו זוכות לקדימות עמותות בעלות אג'נדה דתית לאומית ואף משיחית. גם הסיורים והטקסים, שנועדו להיות הזדמנות ללמידה מגוונת, הופכים לחובה, המתמקדת באתרי מורשת בירושלים וביהודה ושומרון.

בכך מצטמצם החופש הפדגוגי של המנהלים והמורים. שיקול הדעת המקצועי נשלל מהם והם נדרשים ליישם תכתיבים מוכנים מראש. המשמעות היא צמצום האפשרות להציג לתלמידים מגוון של זוויות ודרכי הוראה, ומערכת החינוך כולה מאבדת את יכולתה לשקף את המורכבות התרבותית של תלמידיה.

עבור ילדים רבים, המשמעות היא התנגשות יומיומית בין עולמם המשפחתי והתרבותי לבין המסרים האחידים שהם פוגשים בבית הספר, התנגשות שמטפחת ניכור במקום שייכות. ההורים מבינים כי המערכת חדלה לכבד את זכותם לעצב את חיי ילדיהם על פי תפיסת עולמם, ובמקום זאת מבקשת להכתיב דרך חיים וערכים אחידים. מערכת שנועדה להיות הגשר המאחד בין קבוצות שונות – עלולה להפוך לגורם מפלג.

מאז קום המדינה נעשו ניסיונות להטמיע בחינוך הממלכתי תפיסה פלורליסטית של הזהות היהודית. ועדת שנהר בשנות התשעים ניסחה המלצות ברוח זו, שנועדו להבטיח כי התלמידים ייחשפו למורשת היהודית כרב קולית וכקשורה לערכי תרבות כלל אנושיים. יישום ההמלצות היה חלקי, אך הכיוון היה ברור: עידוד חקירה, פתיחות והכרה בשונות.

הרפורמה אינה מסתפקת בחיזוק לימודי התנ"ך. מנהלי בתי הספר נדרשים להפנות תקציבים לתכניות זהות מתוך מאגר סגור, שבו זוכות לקדימות עמותות בעלות אג'נדה דתית לאומית ואף משיחית

רפורמת "שורשים" מייצגת תפנית הפוכה. במקום לחזק את המרחב המשותף, היא מכפיפה את החינוך לפרשנות אחת שנכפית מלמעלה, כאילו המורשת היהודית מצטמצמת לנוסחה אחידה שאין בלתה.

גם סדרי העדיפויות התקציביים מלמדים על עומק הבעיה. בשעה שהמערכת מתמודדת עם מחסור חמור במורים מקצועיים, עם כיתות צפופות, עם מחסור באלפי פסיכולוגים חינוכיים ועם פערים מתרחבים בין מרכז לפריפריה, בחר משרד החינוך להפנות כספים לתכנית זהותית פוליטית. תקציבים שהיו אמורים להבטיח למידה איכותית, טיפול רגשי ותנאים בסיסיים לילדים, הופנו לשיעורי חובה, טקסים ובחינות מיצ"ב בתנ"ך.

הסטת המשאבים הזו איננה טעות ולא תוצאה של חוסר תשומת לב. היא נעשתה בכוונת מכוון על מנת להעמיד תכנית של עיצוב תודעתי מעל הצרכים החינוכיים הדחופים ביותר של תלמידי ישראל.

וכאן טמון האיום הרחב יותר: ישראל נתפסת כמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, וזו נקודת החוזק האסטרטגית שלה. על בסיס זה נבנו הבריתות עם המערב, ההשקעות הכלכליות ושיתופי הפעולות הביטחוניים והמדעיים. כאשר מערכת החינוך מתפקדת כמנגנון תעמולה לאומני ואוטוקרטי, ישראל מחלישה את עצמה.

בשעה שהמערכת מתמודדת עם מחסור חמור במורים מקצועיים, כיתות צפופות, מחסור באלפי פסיכולוגים חינוכיים ופערים מתרחבים בין מרכז לפריפריה, בחר משרד החינוך להפנות כספים לתכנית זהותית פוליטית

ישראל מוותרת על החינוך לחשיבה ביקורתית, שהוא תנאי לחדשנות ולכושר המצאה. היא מוותרת על מרחב אזרחי משותף, שהוא תנאי לחוסן חברתי. ובעיקר, היא משדרת לעולם התרחקות מערכים דמוקרטיים.

זו איננה מחלוקת על תכנית לימודים. זהו איום ישיר על מעמדה של ישראל כשותפה לגיטימית בזירה הבינלאומית ועל יכולתה לשמור על הבריתות שמבטיחות את ביטחונה.

ההחמצה כאן מהותית. במקום לעצב רפורמה שיכולה הייתה לשלב בין זהות יהודית לבין ערכים דמוקרטיים, ולהעניק לתלמידים היכרות עם מורשתם תוך שמירה על פלורליזם ופתיחות, נבחרה דרך שמגבילה ומצמצמת. כך הוחמץ פוטנציאל ממשי להפוך את המורשת היהודית למשאב מלכד ומעשיר, והיא משמשת כעת גורם שמעמיק הבדלים ומחליש את המרחב המשותף.

רפורמת "שורשים" של קיש איננה עוד מהלך חינוכי שנוי במחלוקת. היא חוטאת לתפקידה של מערכת החינוך הממלכתית, מפלגת במקום לאחד, ומסכנת את חוסנה של ישראל כדמוקרטיה יחידה באזור ואת יכולתה לעמוד מול אויבים מבחוץ. כאשר המדינה פועלת בכוחניות לשנות את דרך חייהן של משפחות בישראל, היא רומסת את זכותן לחנך את ילדיהן על פי תפיסת עולמם ועל פי חוק.

ישראל מוותרת על החינוך לחשיבה ביקורתית, שהוא תנאי לחדשנות ולכושר המצאה. היא מוותרת על מרחב אזרחי משותף, שהוא תנאי לחוסן חברתי. ובעיקר, היא משדרת לעולם התרחקות מערכים דמוקרטיים

וכאשר מערכת החינוך מנוצלת להנדסת תודעה, איננו מאבדים רק דור של תלמידים סקרנים וביקורתיים, אלא פוגעים בלב החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

איילת קציר היא מפקחת בדימוס במשרד החינוך, יו"ר תנועת מובילי חינוך לחיזוק מערכת החינוך הציבורית, פעילה חברתית ומשוררת. מתעניינת במעמדו של החינוך הציבורי בישראל, בהיבטים של מדיניות, תקצוב, תכנים וסכנות הפוליטיזציה של מערכת החינוך - מתוך ניסיון ארוך שנים במערכת ומחויבות אזרחית עמוקה.