המהומה בקטאר

אז מה היה לנו השבוע בזירה הקטארית, שנוספה אל שבעת הזירות המפורסמות עליהן הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני מספר חודשים על מנת להסביר את מצבה הלא פשוט של ישראל?

בשלב הזה כבר ברור לכל שניסיון החיסול של צמרת חמאס בדוחה לא השיג את מטרתו: הבכירים שרדו, ומי שנהרג היו פקידים זוטרים לכל היותר. מהצד השני, המו"מ על עסקת החטופים הופסק, ישראל קיבלה נזיפה מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שזעם על כך שלא עודכן על ידי נתניהו באופן אישי על התקיפה, וכל העולם הערבי והמערבי רץ להביע סולידריות עם הקטארים הנעלבים.

בשלב הזה כבר ברור שניסיון החיסול של צמרת חמאס בדוחה נכשל, אבל המו"מ לשחרור החטופים נפסק ומעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם נשחק, בעוד כל העולם הערבי והמערבי רץ להביע סולידריות עם הקטארים הנעלבים

המנהיגים של סעודיה ואיחוד האמירויות, אותן המדינות שהובילו חרם על קטאר והאשימו אותה בתמיכה בטרור והסתה בלתי פוסקת נגדן, אף יצאו בביקור סולידריות בהול אל דוחה, ויחד עם האמיר הקטארי גינו את התוקפנות הישראלית.

בדעת הקהל הערבית, קטאר, מדינה שאינה בדיוק אהודה במזרח התיכון, פתאום הפכה לעוד קורבן של ישראל.

הפגיעה בשילוב האזורי של ישראל הייתה מיידית: ישראל לא תוכל להשתתף ביריד הביטחוני החשוב שיתקיים בנובמבר באיחוד נסיכויות המפרץ. הסיבה הרשמית לביטול ההשתתפות שניתנה על ידי המארחים הייתה אחרת, אך כל מי שמכיר את התרבות המקומית יודע, שאת הדברים החשובים והנוקבים מעבירים בין השורות. 

מבחינת המנהיגים הערבים, שעד כה היו מעוניינים מאוד בשיתוף הפעולה עם ישראל, המדיניות הישראלית הנוכחית שמבוססת נטו על תוקפנות וכוח, ללא תוספות של דיפלומטיה ודו-שיח, כבר מזמן הפכה לנטל.

מבחינת המנהיגים הערבים, שעד כה היו מעוניינים מאוד בשיתוף הפעולה עם ישראל, המדיניות הישראלית הנוכחית שמבוססת נטו על תוקפנות וכוח, ללא תוספות של דיפלומטיה ודו-שיח, כבר מזמן הפכה לנטל

בריאד ובאבו דאבי לא היו מזילים דמעה על מנהיגי חמאס צמאי הדם, שבמהלך המלחמה יצאו בפומבי נגד ההנהגה של העולם הערבי ותקפו אותה על שיתוף הפעולה שלה עם ישראל, אילו היה מדובר בתזמון, מיקום ונסיבות אחרות.

אולם, בעיני המנהיגים הללו, נתניהו, שנמנע מלפגוע בהנהגת קטאר בחו"ל לאחר פיגועים קשים, חטיפת שלושת הנערים בשנת 2014, ירי מאסיבי של טילים על ישראל ואף טבח ה-7.10, הורה על החיסול דווקא בעת הזאת, כאשר עוד עסקה לשחרור חטופים מונחת על השולחן, כדי לסכל משהו אחר – הפסקת המלחמה וחזרה לשפיות.

לאחר שורת הישגים ישראלים משמעותיים ביותר נגד חזבאללה ואיראן, אף אחד במזרח התיכון אינו מטיל ספק שישראל אכן מסוגלת להגיע לכל אחד, גם אם לא הצליחה הפעם. יחד עם זאת, רבים מאוד חוששים מכך שמדיניות "הפיל המשתולל" בסופו של דבר תוביל למציאות אסונית הרבה יותר, שתהיה רעה לכולם – לישראל וגם לשכניה הערבים.

צירוף תמונות שפרסמה Planet Labs PBC: מתחם בדוחה ב־24 בינואר 2025 (למעלה), ולאחר שנפגע בתקיפה ישראלית שכוונה נגד בכירי חמאס ב־9 בספטמבר 2025 (למטה) (צילום: © 2025 PLANET LABS PBC / AFP)

ישראלים ופלסטינים נגד ה-BBC

מילים רבות נשפכו השבוע ברשתות חברתיות פרו-ישראליות ופרו-פלסטיניות בגנות רשת ה-BBC.

הראשונים תקפו את הרשת בעקבות כותרות שדיווחו על "אירוע ירי" בירושלים, גם כאשר כל הפרטים כבר התבררו והיה ברור מעבר לכל ספק שמדובר בפיגוע (מאוחר יותר חמאס גם נטל עליו אחריות). 

מילים רבות נשפכו השבוע בגנות ה-BBC. פרו-ישראלים תקפו את הרשת על כותרות שדיווחו על "אירוע ירי" בירושלים ולא פיגוע, בעוד המחנה הפרו-פלסטיני זעם שכותרת אחרת לא ציינה שצה"ל הרג את הינד רג'ב

גם למחנה הפרו-פלסטיני היה מה לומר נגד הרשת, כאשר פרסמה כתבה על הצלחתו של הסרט על הילדה הינד רג'ב בפסטיבל בוונציה תחת הכותרת "סרט על הרג של ילדה בעזה זכה לתשואות בוונציה".

בעיני המבקרים, ה-BBC אשמים בכך שלא ציינו בכותרת הכתבה על הסרט שצה"ל הרג את הינד רג'ב.

תמונתה הילדה העזתית שנהרגה מאש צה"ל הינד רג'אב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה, 3 בספטמבר 2025 (צילום: Stefano RELLANDINI / AFP)

הטענות של שני הצדדים הן כמובן כבדות משקל. כותרת של מאמר בעיתון או של כתבה בטלוויזיה בדרך כלל מכילה מספר מילים מצומצם ביותר, אך היא גם החשובה ביותר. האמת היא שבעולם כאוטי ועמוס, רבים מאיתנו רואים רק את הכותרת, במקרה הטוב גם כותרת משנה ואולי את הפתיח, ובמקרים רבים מדלגים על המאמר או הכתבה עצמם.

בעצם, הכותרת היא זאת שמגדירה את היחס שלנו לאירוע או סיפור מסוים. אך מה שמדהים בסיפור הזה שגם כאן כל צד רואה רק את העוול שלדעתו נגרם לו, ומפספס את החצי השני של הסיפור.

מאז תחילת המלחמה, ישראלים ופלסטינים הפגינו נגד ה-BBC בטענה שהם משדרים "תעמולה", אך מרוב חילופי האשמות שני הצדדים מפספסים את הבעיה האמיתית – מצבה הקשה של העיתונות ב-2025

מאז תחילת המלחמה, גם ישראלים וגם פלסטינים מחו והפגינו נגד ה-BBC. שני הצדדים האשימו את הרשת – וגם את העיתונים, הערוצים והאתרים האחרים – בכך שהם משדרים את התעמולה של "האויב", לא בודקים עובדות או "תורמים להסברה של הצד השני". 

ככל הנראה, שני הצדדים מפספסים את התמונה כולה: המצב הבעייתי של העיתונות בשנת 2025, הניסיון (הכושל) של אתרי החדשות להתחרות עם הרשתות החברתיות, הסטנדרטים העיתונאיים הנמוכים והרדיפה אחרי הסנסציוני. גם כאן הכי קל לחלק את כולם למחנות ולהאשים בבגידה, במקום להתמקד בעיקר ולהעביר ביקורת על מנת שהמצב ישתפר, ולא רק כדי להכפיש את הצד השני.

מפגינים מניפים שלטים ודגלי ישראל מחוץ למטה ה־BBC בלונדון, להעלאת המודעות למצוקת הנשים שנחטפו לעזה, 4 בפברואר 2024 (צילום: HENRY NICHOLLS / AFP)

לבנון: מדינה על סף תהום

השבוע הזה חלף בלבנון בסימן החלטה דרמטית של הממשלה הלבנונית: לפרק את חזבאללה מנשקו. רק לפני שנה, קצת לפני שאלפי ביפרים התפוצצו בכיסיהם של פעילי חזבאללה וגרמו לפציעתם או למותם, לא ניתן היה לדמיין מציאות כזאת בארץ הארזים.

בימים אלו היא הפכה למדיניות רשמית של ביירות, שמבטיחה לאסוף את כל הנשק הנמצא בידי המיליציות השונות בלבנון עד סוף השנה. האם פירוש הדבר שהספירה לאחור אל עבר מלחמת האזרחים כבר החלה?

לבנון הבטיחה לאסוף את כל הנשק הנמצא בידי המיליציות השונות בלבנון עד סוף השנה, כולל חזבאללה. האם פירוש הדבר שהספירה לאחור אל עבר מלחמת האזרחים כבר החלה?

כדאי לזכור שלמרות הנחישות של נשיא לבנון ג'וזף עאון, שמבחינתו מדובר בתנאי הכרחי להחייאת המדינה הלבנוני והתחזקותה, חזבאללה עדיין נהנה מכוח צבאי משמעותי ונתמך על ידי חלק גדול של האוכלוסייה השיעית, שחוששת מכך שגורלה יהיה דומה לזה של העלווים או הדרוזים בסוריה השכנה לאחר הפלתו של משטר אסד.

השבוע שליחיה של ארה"ב הבטיחו לצבא לבנון סיוע נוסף של עוד כ-14.2 מיליון דולר, אך כידוע – לא כל דבר ניתן לקנות בכסף.

נשיא לבנון ג'וזף עאון (מימין) מקבל את אדמירל הצי האמריקאי בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב (USCENTCOM), בארמון הנשיאות בבאבדה, 6 בספטמבר 2025 (צילום: Lebanese Presidency / AFP)

לבנון ניצבת היום בפני משוואה בלתי אפשרית: צעדים ממשיים בתחום של איסוף הנשק במעוזים של חזבאללה עלול להוביל למלחמת אזרחים, בעוד שדחייה של הצעד הזה תוביל להמשך הסנקציות הכלכליות על לבנון ובסופו של דבר להתחזקותו של חזבאללה, שפורח דווקא על רקע של כאוס במדינה ובכלכלה.

בשלב הזה הממשלה הלבנונית מתעקשת שהיא שואפת ל"פירוק מרצון" ולא עימות. אך מבחינתו של חזבאללה אין על מה לדבר.

לבנון ניצבת היום בפני משוואה בלתי אפשרית: צעדים ממשיים בתחום של איסוף הנשק במעוזים של חזבאללה עלול להוביל למלחמת אזרחים, בעוד שדחייה של הצעד הזה תוביל להמשך הסנקציות הכלכליות

כרגע חזבאללה מסביר את סרבנותו בהמשך הנוכחות הישראלית הצבאית בדרום לבנון, אך אין ספק שגם אם ישראל תוציא את כוחותיה, אנשי חזבאללה לא ימהרו להיפרד ממצבורי הנשק שעוד נותרו ברשותם – במיוחד כששרים לבנוניים בכירים מודים בחדרים סגורים שצבא לבנון, בשלב הנוכחי, אינו יכול לנצח במלחמה מול חזבאללה.

בזמנו, מלחמת האזרחית המדממת בלבנון הסתיימה עם חתימה על הסכמי טאיף, שאפשרו לחזבאללה ולפלגים הפלסטיניים להמשיך ולשאת נשק. מאז 1990 נראה שלבנון השתנתה מאוד, אבל בעצם שום דבר לא באמת השתנה בה: הצבא הלבנוני עדיין חלש מאוד, המיליציות עדיין חזקות מאוד, והשאלה של התחדשות של מלחמת אזרחים ממושכת עודנה ממשית ביותר.

נשיא לבנון ג'וזף עאון (מימין) וראש הממשלה נוואף סלאם משתתפים בישיבת ממשלה בארמון הנשיאות בבאבדה, 5 בספטמבר 2025, לדיון בתוכנית הצבא לפירוק חזבאללה מנשקו (צילום: ANWAR AMRO / AFP)

היום ב-1964: הכרזה על הקמת אש"ף

ב-11 בספטמבר 1964 פרסמה הליגה הערבית הודעה משותפת בתום ועידת הפסגה השנייה שלה באלכסנדריה, בה הוכרז כי שחרור הפלסטינים מישראל וממה שהוגדר כ"קולוניאליזם ישראלי" הוא "יעד לאומי". ההודעה כללה גם הכרזה על מיסוד של ארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), בחסותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הארגון, שבראשו עמד אז אחמד שוקיירי, הוגדר בתור נשק פוליטי וצבאי "לשחרור פלסטין".

המהלך שיקף את הניסיון של נאצר לאזן בין מחויבויותיו לפלסטינים ורצונו לזהות את עצמו עם המאבק הפלסטיני לבין הרצון להימנע מעימות ישיר עם ישראל. הוא ביקש לתת מענה לדרישות הפלסטיניות תוך שמירה על שליטה מצרית הדוקה על הארגון החדש. ההחלטה של הליגה הערבית מ-1964 סימנה נקודת מפנה היסטורית: הסוגייה הפלסטינית באופן רשמי לנושא הדגל של העולם הערבי כולו.

ההחלטה של הליגה הערבית מ-1964 על מיסוד אש"ף סימנה נקודת מפנה היסטורית, כשהפכה את הסוגייה הפלסטינית באופן רשמי לנושא הדגל של העולם הערבי כולו

עם זאת, ניסיון האיזון של נאצר נכשל כישלון חרוץ. בתוך פחות משלוש שנים נאצר גם נכנס לעימות חזיתי עם ישראל וכתוצאה ממלחמת ששת הימים איבד שליטה בחצי האי סיני, וגם לא הצליח יותר להשפיע על הארגון הפלסטיני החדש, בו שלט מנהיג פלסטיני צעיר ופופולרי ושמו יאסר ערפאת.

בשנת 1969 הליגה הערבית הצביעה על מתן חופש פעולה צבאי לאש"ף במחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון. לאחר מספר שנים גם ירדן, שהייתה סקפטית מהיום הראשון ביחס לאש"ף, הכירה בארגון זה בתור הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.

יאסר ערפאת עם מספר שתיים באש"ף, ח'ליל אל-וזיר, המכונה אבו ג'יהאד (שני משמאל), בדרום לבנון בשנת 1978 (צילום: PA / AFP)