אפשר לומר הרבה דברים על ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, אבל טיפש הוא לא. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לעומתו,  לא נמנה בדיוק על חכמי הדור,אבל גם הוא אינו שייך למשפחת השוטים. ולכן נשאלת השאלה הלוגית – מה היו הכוונות והמטרות של שני הברנשים הללו בבואם להחליט לצאת יחדיו ("אור ירוק" פירושו בפועל יחדיו) למבצע חיסול צמרת החמאס בקטאר.

לאור הצלחות העבר של חיסולים ממוקדים באיראן, בלבנון ובתימן – הנחת היסוד הייתה כי סיכויי ההצלחה גבוהים מאוד וקרובים למאה אחוז. לחתום מטה אין ספק ששני המנהיגים הבינו היטב, כי גם במקרה של הצלחה פנומנלית – לאקט כמו ניסיון החיסול בדוחה יהיו השלכות כבדות משקל על הזירה הערבית והבינלאומית. שלא לדבר על השלכותיה על הזירה הישראלית-חמאסית ברצועת עזה, בה עדיין מצויים עשרות חטופים חיים וחללים ישראלים.

לאור הצלחות החיסולים הממוקדים באיראן, לבנון ותימן – הנחת היסוד הייתה שסיכויי ההצלחה גבוהים מאוד. טראמפ ונתניהו הבינו, כי גם במקרה של הצלחה פנומנלית – יהיו למבצע בדוחה השלכות כבדות משקל

מן הראוי להזכיר כי בנתניהו חרוטה עדיין צלקת אישית, פרי ניסיון כושל שלו בחיסולו של חאלד משעל, כאשר דווקא לטראמפ השזוף וכתום העור יש חריץ על אקדחו המסמן את הצלחתו בחיסולו של קאסם סולימאני.

לעניות דעתי המבצע בדוחה נועד, על פניו, לשלב שתי שאיפות ברורות: מבצע צבאי חד פעמי המצדיק את ההימור הגבוה, ומייד אחריו רצף דיפלומטי שיממש את "תמונת הניצחון" המשפטית והמדינית.

הכוונה הייתה כנראה להכריז על ניצחון במלחמה, ובמקביל להגיע להסכם מהיר עם החמאס על שחרור כל החטופים והחללים תמורת שחרור אלפי אסירים, נסיגת ישראל לפרימטר ברצועת עזה, הכנסת כוחות בינלאומיים בראשות מדינות ערביות ופירוז עזה מנשק כבד, כאשר את בעיית הנשק הקל ("האגוז הקשה") ישאירו במעורפל לפתרון עתידי. במקביל, ככל הנראה, התכנון היה להתחיל שיחות קירבה וחימום היחסים הפומביים עם סעודיה וארצות מוסלמיות נוספות.

שני הגברים במרכז הדרמה נוהגים לשפוט כל מהלך דרך עדשת ההצלחה המיידית. שניהם יודעים לקרוא תמונות ניצחון, ושניהם מכורים לאותו סם פוליטי – הצורך להשיג הישג משמעותי במהירות לציבור הכללי ולתומכים ("סטוץ פוליטי").

לכן נתניהו היה "בולע" ניצחון לא מלא שכזה, שהיה מוציא אותו מהלבירינט שיצר, כי הוא הבין היטב שהרמטכ"ל וצה"ל צודקים לחלוטין בהתנגדותם לכיבוש צבאי ושליטה אזרחית ברצועת עזה. טראמפ, כמו טראמפ, היה "קונה" בהנאה רבה את הניצחון הצבאי, פרי דיוק הנשק והטכנולוגיה האמריקאית שאיפשרה את החיסול, ומאידך כהרגלו היה מתרברב ומפאר את הכישרון הדיפלומטי האדיר שלו, שהביא להסכם בין הניצים. הסכם המקרב אותו למטרתו האישית המובהקת – הכרזה על קבלת פרס נובל לשלום ב-9 באוקטובר 2025.

שני הגברים במרכז הדרמה נוהגים לשפוט כל מהלך דרך עדשת ההצלחה המיידית. הם יודעים לקרוא תמונות ניצחון, ומכורים לאותו סם פוליטי – הצורך להשיג הישג משמעותי במהירות לציבור הכללי ולתומכים

לצערנו, אקט החיסול לא צלח, וכרגיל טראמפ מתחמק מאחריות. לכן, לעניות דעתי, בכדי לצאת ממצב הביש שנוצר קיימות מבחינתו שתי אפשרויות תגובה עיקריות, הנוגעות שתיהן לנתניהו:

1. הראשונה – כיוון שטראמפ השונא "לוזרים" יכופף את ידיו של נתניהו ויכריח אותו להציע ולקבל שוב בדרך זו או אחרת "הסכם חלקי", בו יוחזרו חלק מהחטופים והחללים שלנו תמורת אסירים ונסיגה מסוימת של צה"ל ברצועה.
2. השנייה גרועה יותר – להניח לנתניהו "לשבור את הראש" בעצמו כיצד לבצע את הוראתו שלו, אליה מעולם לא התכוון ברצינות, קרי לכבוש צבאית ולשלוט אזרחית על רצועת עזה. אופציה זו גרועה ומסוכנת לביטחון הלאומי הישראלי, עלולה להוביל להרוגים ופצועים רבים בקרב לוחמי צה"ל, שלא לדבר על גורל החטופים שם. מחיר נוסף של אופציה זו הוא המחיר הכלכלי – עשרות מיליארדי ש"ח בשנה למימון ממשל צבאי ומינהל אזרחי שיחלוש על שני מיליון העזתים, והמשך פיגועים יומיומיים בכוחות צה"ל "השולטים" בעזה.

מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.