מי שמכיר כבר כמעט בעל פה את שמות החטופים, מכיר את השם ביפין ג'ושי. ג'ושי, כיום בן ה-24, הגיע לארץ מנפאל שלושה שבועות לפני ה-7 באוקטובר. הוא למד בתוכנית לימודים אקדמית שכללה עבודה חקלאית בקיבוץ עלומים.

חבר של ביפין תיאר את רגעי האימה באותו היום הנורא: "ישנו בבוקר בשבת ואז התחילו אזעקות ורצנו למיגונית. … שמענו פתאום רעש חזק מאוד בחוץ וראינו את המחבלים. אחד החברים שלי יצא החוצה כדי לומר שאנחנו נפאלים והרים את הידיים שלו, אבל ירו בו … אחר כך, מחבלי חמאס זרקו רימון לבפנים, הוא התפוצץ ופצע קשה חברים שלי. לאחר מכן זרקו רימון נוסף, שביפין תפס כמו גיבור וזרק החוצה. הוא הציל אנשים".

בהמשך, חברים מכיתת הכוננות של עלומים הגיעו והעבירו את מי שלא נפצע מהרימונים למקום אחר. אולם המחבלים נהרו גם לשם. עשרה מן העובדים נרצחו, עוד כמה נפצעו וביפין נחטף – עד היום.

חברים מכיתת הכוננות של עלומים הגיעו והעבירו את מי שלא נפצע מהרימונים למקום אחר. אולם המחבלים נהרו גם לשם. עשרה מן העובדים נרצחו, עוד כמה נפצעו וביפין ג'ושי נחטף – עד היום

קיבוץ עלומים שוכן כשלושה קילומטרים בלבד מגבול עזה, בין קיבוץ כפר עזה לקיבוץ בארי. בין חבריו היה אחד סטיבי מרקוס, איש אהוב במיוחד, בן 62 במותו. ב־7 באוקטובר, כשמחבלים מעזה פתחו במתקפה ברחבי האזור, הוא שהה עם אשתו אסתר ועם הילדים והנכדים – כי כולם באו להיות אתם בחג – במרחב המוגן שבביתם. הם היו שם לאורך כל אותה שבת ועד ראשון בבוקר.

בתוך הזוועה, אסתר – עובדת סוציאלית ומייסדת מרכזי חוסן – הייתה על הקו כל הזמן בניסיון לעזור למטופלים. גם סטיבי היה בטלפון. הוא ניהל את הרפת בקיבוץ וכשפועליו הנפאלים והתאילנדים התקשרו, הוא הדריך אותם איך להיכנס למרחב המוגן, בדיוק כמו שהוא עשה עם בני ביתו.

לאורך היום חדרו מחבלים לקיבוץ מכיוונים שונים. חברי כיתת הכוננות הצליחו להילחם בגבורה ולהדוף חלק מהם, אך לא כולם שרדו את הקרבות. 19 עובדים מנפאל ומתאילנד נטבחו וביפין ג'ושי נחטף. היו גם לא מעט נהרגים בקרב כוחותינו, כשאלה הגיעו בסוף ונלחמו בגבורה בקרבות השונים שהתנהלו בסביבת הקיבוץ. אבל בדרך נס אף חבר קיבוץ לא נהרג, כלומר, לא נהרג בתוך הקיבוץ, לא באותו יום.

בינתיים, חברי הקיבוץ, כולל המשפחה של סטיבי ואסתר מרכוס, פונו לשני בתי מלון בנתניה. סטיבי היה אחד מקומץ החברים שחזרו לקיבוץ בשבועות שלאחר ה-7 באוקטובר. מבחינתו, לא הייתה ברירה אחרת. היו כ-700 פרות שנדרשו לטיפול ולהשגחה שלו. באחד הימים, השכם בבוקר, הגיע הווטרינר לרפת ולא מצא את סטיבי שם למרות שקבעו. הוא ידע שמשהו לא תקין. הלך מייד לביתו של סטיבי. משלא ענה, פרץ את הדלת ומצא אותו מת – מדום לב.

סטיבי היה איש חסון ובריא. נכון שהוא שרד את ה-7 באוקטובר עצמו, אבל סביר מאוד להניח שמותו היה קשור קשר הדוק במה שעבר עליו שבועות קודם למותו, ולמה שעבר בראשו באותו לילה בו הוא מת: אולי היה זה רעש פתאומי, אולי זיכרון שצף, אולי סיוט. אולי פשוט הלב נשבר. אבל מדוע, אתם שואלים, אני מתעקשת לספר היום את סיפור חייו ומותו של סטיבי מרקוס (ז"ל)? התשובה – היא בגלל הקשר לעקדת יצחק.

סטיבי שרד את ה-7/10 עצמו, אך סביר שמותו היה קשור קשר הדוק במה שעבר עליו שבועות קודם לכן, ולמה שעבר בראשו באותו לילה בו הוא מת: אולי רעש פתאומי, אולי זיכרון שצף, אולי סיוט. אולי פשוט הלב נשבר

אנחנו מכירים את הסיפור: אברהם נצטווה להעלות את בנו האהוב לעולה. רגע לפני ביצוע העקדה, מלאך אלוהים עוצר את אברהם – אומר לו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", וכן הלאה, ואז איל מופיע תחת הסבך, אותו מעלה אברהם לעולה במקום בנו.

יצחק ניצל, אם כן, ואברהם עבר את מבחן האמונה שלו בציון מלא. לראיה, אנחנו קוראים את הפרשה מדי שנה בראש השנה. אבל נקודות בונוס הוא לא ממש קיבל. התורה מרמזת לנו שלא כולם חזרו מהעקדה שלמים. בסוף פרשת העקדה כתוב: "וישב אברהם אל־נעריו" (י"ט)

בלשון יחיד, כלומר ללא יצחק. מרגע זה ועד מותו של אברהם, התורה לא מתארת אף מפגש בין אברהם לבין בנו יצחק.

גם לא מתואר מפגש בין אברהם ושרה לאחר סיפור העקדה. לאחר העקדה כתוב: "וישב אברהם בבאר שבע" (בראשית כ"ג י"ט). לעומת זאת, על שרה אימנו כתוב לאחר מכן כי: "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון" (בראשית כ"ג ב').

עוד כתוב: "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה". כלומר, אברהם צריך לבוא אל קריית ארבע כדי לקבור את שרה משום שקודם לכן הוא היה בחברון. לפי המדרש, שרה מתה בעקבות עקדת יצחק. באחת הגרסאות, המדרש (תנחומא וירא כ"ג) מספר כי בזמן שעקד אברהם את יצחק, פנה יצחק אל אביו: "אָמַר לוֹ: אַבָּא, לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת".

יצחק ניצל ואברהם עבר את מבחן האמונה שלו בציון מלא. לראיה, אנחנו קוראים את הפרשה מדי שנה בראש השנה. אבל נקודות בונוס הוא לא ממש קיבל. התורה מרמזת לנו שלא כולם חזרו מהעקדה שלמים

ונראה שבעצם סיפור הסיפור הזה, מבקש המדרש מאתנו להרים גבה – וכי אברהם לא חשב על כך עצמו? וכי אברהם לא חשב להעלות בפני ה' את השאלה: אבל איך אוכל לעשות את זה לאשתי? בכל מקרה, הבקשה של יצחק לא הועילה. בא השטן בדמותו של יצחק לשרה וסיפר לה את כל סיפור המעשה. עוד לפני שהספיק להגיע לרגע בו עוצר המלאך את אברהם, יצאה נשמתה של שרה ומתה.

יוצא שהתורה, כמו שרק התורה יודעת לעשות, מלמדת אותנו, עם כל ההאדרה של מעשה אברהם, גם לשים לב להשלכות הקשות שלו, לקורבנות שהועברו לשוליים של הסיפור.

לענייננו, אנחנו נוהגים להתפלל לשלום חיילנו, לשלום החטופים, מנסים לחזק את משפחותיהם. לעתים אנחנו מזכירים את המשפחות השכולות. אבל הפעם – בהשראת יצחק אבינו ושרה אימנו וגם של ביפין ג'ושי ושל סטיבי מרכוס, נראה לי נכון להרחיב את היריעה ולהתפלל גם:

על הפצועים – בגוף ובנפש.
על אלה ששרדו – אבל לא מצליחים להשתחרר מהיום ההוא.
על בני המשפחות שלהם – שהפכו למטפלים ולנפגעים בעצמם.
על בני המשפחות של החיילים הסדירים – שנמצאים כבר שנתיים רצוף במלחמה.
על אנשי המילואים – שנקרעים שוב ושוב מהחיים.
על בני משפחותיהם – שהלחץ הנפשי כבר גובה מחיר בלתי סבל.
בעצם על כולנו – שכבר לא עומדים בזה. שמרגישים חסרי אונים, כאילו הפכנו לכלי שחמט בידיים של מישהו. וכל יום שעובר – קצת יותר קשה מהקודם.

ובאופן מפתיע, דווקא מתוך סיפור מותה של שרה אמנו – אני מנסה לשאוב כוח.

אני מניחה שלא בכדי המדרש מדגיש ששרה מתה לא מהעקדה, אלא מהשיחה עם השטן. יצחק הרי ניצל, אבל השטן, או שמא נקרא לו היצר הרע, ידע שניתן להרוג את שרה בכל זאת – שאפשר למות מפחד או מדאגה או מייאוש או מצער או ממחשבות רעות אחרות.

יוצא שהתורה, כמו שרק התורה יודעת לעשות, מלמדת אותנו בסיפור עקדת יצחק, עם כל ההאדרה של מעשה אברהם, גם לשים לב להשלכות הקשות שלו, לקורבנות שהועברו לשוליים של הסיפור

מנגד, אבקש לסיים עם דבריו של הפילוסוף הסטואי הדגול שחי ברומא במאה הראשונה לספירה ושמו לוקיוס אנאוס סנקה. במכתבו השלושה עשר, שכותרתו "על פחדים חסרי בסיס", סנקה מייעץ לחבר שלו כך: "רבים הם … הדברים המפחידים אותנו מהדברים הפוגעים בנו, והרבה פעמים אנחנו סובלים בדמיון יותר מאשר במעשה. … אל תטיל עליך את הצרה קודם זמנה, כי מה שמבהיל אותך כעומד לבוא, אפשר שלא יבוא כלל … ואם תבוא הצרה באמת – מה יועיל, אם תקדים להצטער עליה, די להצטער כשתבוא, ובינתיים קוה להצלה. … אין עוד טעם לחיות ואין שעור וקצב לייסורים, אם פוחדים מפני כל מה שאפשר. בחון איפוא את התקוה גם את המורא, ובשעה שהכל בספק, הכריע לטובת עצמך: האמין במה שיותר נעים לך. גם אם רב מספר הטעמים למורא, הכריע לצד האחר ואל תטריד את עצמך". 

סנקה מסיים את מכתבו במלים: "אתה נולדת ללכת בדרך אשר תיארתי, עליך רק להרחיב ולפאר את מידותיך הטובות".

את המסר הזה, פחות או יותר, ניתן גם למצוא גם בין פסוקי קהלת שנקרא בחג סוכות הבא עליו לטובה בעזרת השם בעוד כמה ימים.

שנה טובה ושנשמע רק בשורות טובות.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.