ממשל טראמפ ממשיך לנטוש את זכויות האדם והדמוקרטיה כמרכיבים במדיניות החוץ שלו. לפי הדיווחים, ב-17 ביולי הורה מזכיר המדינה מרקו רוביו לדיפלומטים אמריקאים בחו"ל להפסיק להתייחס להוגנות של בחירות זרות, ולהסתפק בברכות לזוכים.

בכך בוטלה מדיניות אמריקאית של עשרות שנים, שבמסגרתה וושינגטון התנגדה באופן קבוע להצבעות גנובות או מבוימות. המדיניות החדשה מצטרפת לצעדים אחרים שנועדו לחסל כלים לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם. 

לפי הדיווחים, שר החוץ הורה לדיפלומטים אמריקאים בחו"ל להפסיק להתייחס להוגנות של בחירות זרות, ולהסתפק בברכות לזוכים, בניגוד למדיניות של עשרות שנים, שהתנגדה בקביעות להצבעות גנובות או מבוימות

בין היתר, הממשל ניסה לבטל את המימון ל-National Endowment for Democracy, שהוקמה בתקופת רונלד רייגן. (גילוי נאות: הכותב חבר מועצת המנהלים של הארגון).

הממשל גם פועל להרוס את Radio Free Europe/Radio Liberty (שמשדר לאירופה המזרחית, מרכז אסיה, הקווקז והמזרח התיכון), Radio Martí (קובה), Radio Free Asia ואת Voice of America. כל הארגונים הללו מבקשים לקדם את האינטרסים האמריקאיים באמצעות קידום הערכים האמריקאיים, ובראשם דמוקרטיה וזכויות אדם.

דונלד טראמפ מציג צו נשיאותי לשינוי שמו של הפנטגון ל"משרד המלחמה", לצד שר ההגנה פיט הגסת', 5 בספטמבר 2025 (צילום: Mandel NGAN / AFP)

במקום זאת נדמה כי הממשל חוזר לגרסה צרה של ריאליזם במדיניות החוץ. שר ההגנה פיט הגסת' סיכם את החשיבה הזו בנאום בסינגפור ב-31 במאי.

"ארצות הברית אינה מעוניינת בגישה מוסרנית ומטיפה למדיניות חוץ כפי שהיה בעבר", אמר. "איננו כאן כדי ללחוץ על מדינות אחרות לאמץ מדיניות או אידיאולוגיות… אנו רוצים לעבוד אתכם במקום שבו האינטרסים המשותפים שלנו חופפים".

"ארצות הברית אינה מעוניינת בגישה מוסרנית ומטיפה למדיניות חוץ כפי שהיה בעבר", אמר הגסת'. "איננו כאן כדי ללחוץ על מדינות אחרות לאמץ מדיניות או אידיאולוגיות"

הצבת היחסים עם מדינות על בסיס אינטרסים משותפים והצדקת הערכים המשותפים – הימנעות מ"גישה מוסרנית ומטיפה", כפי שהגדיר זאת הגסת' – מושכת תומכים רבים בתנועת MAGA ומעבר לה.

תומכים במדיניות זו ניתן למצוא גם בקרב פרוגרסיביים, הסבורים שמאמצי ארצות הברית לקדם דמוקרטיה הם צבועים, לא מעט בשל הכישלונות והתסכולים שנבעו מניסיונות לכאורה לקדם דמוקרטיה בכוח באפגניסטן ובעיראק.

תומך טראמפ מניף שלט MAGA בעצרת בחירות של הנשיא דונלד טראמפ בגרין ביי, ויסקונסין, 2 באפריל 2024 (צילום: AP Photo/Mike Roemer)

הגסת', רוביו (על אף תמיכתו בעבר בזכויות אדם ודמוקרטיה) ובכירים אחרים בממשל, כמו מנהלת המודיעין הלאומי טולסי גאברד, כולם נראים כמי שנמצאים במצב של צמצום ונסיגה.

"ערכים הם מותרות", כך נדמה כי אומרת גרסתם לריאליזם: ארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה מטרות אוניברסליות כמו דמוקרטיה, אלא חייבת לדאוג לאינטרסים האסטרטגיים והכלכליים המיידיים שלה בעולם קשוח.

הצבת היחסים עם מדינות על בסיס אינטרסים משותפים והצדקת הערכים המשותפים – הימנעות מ"גישה מוסרנית ומטיפה", כפי שהגדיר זאת הגסת' – מושכת תומכים רבים בתנועת MAGA ומעבר לה

האסטרטגיה האמריקאית כבר אימצה בעבר סוג כזה של נסיגה, בתקופה של תסכול מהמסלול ההולך ונעשה הרסני של מלחמת וייטנאם – "המלחמה האינסופית" של הדור הקודם, שהסתיימה בתבוסה משפילה.

ב-1975 פיתח היועץ לביטחון לאומי דאז הנרי קיסינג'ר, בתמיכת הנשיא ריצ'רד ניקסון, מדיניות חוץ ריאליסטית וקשוחה שנועדה לבלום מה שהם ראו כהידרדרות אמריקאית.

נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'רד ניקסון במסיבת עיתונאים בבית הלבן, 15 במרץ 1973 (צילום: AP Photo/Charles Tasnadi)

המדיניות החדשה כללה דטאנט עם ברית המועצות, שהייתה אז עדיין משטר רודני מלא; פתיחות כלפי סין, שהייתה תחת עריצותו האלימה של מאו דזה-דונג; ודוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תימנע ממעורבות ישירה בסכסוכים ברחבי העולם ותאציל את העבודה הזו לבעלות ברית אמינות.

הדוגמה הבולטת לדוקטרינת ניקסון הייתה השאה של איראן, שהציג את עצמו כשליט סמכותי מודרניזטור המסוגל לייצב את המזרח התיכון (והיה רוכש מרכזי של נשק אמריקאי) תוך שהוא שולט באופן רודני.

הדוגמה הבולטת לדוקטרינת ניקסון הייתה השאה של איראן, שהציג את עצמו כשליט סמכותי מודרניזטור המסוגל לייצב את המזרח התיכון (והיה רוכש מרכזי של נשק אמריקאי) תוך שהוא שולט באופן רודני

גרסתו של קיסינג'ר לריאליזם התאימה לזמנה. המעורבות הצבאית האמריקאית בווייטנאם נמכרה לעם האמריקאי בשם המאבק האוניברסלי בקומוניזם, אך בסוף שנות ה-60 זה השתנה.

כשיותר מ-500 אלף חיילים אמריקאים לחמו בווייטנאם ומספר ההרוגים הצבאיים היה גבוה בהרבה מכל מה שחוותה ארה"ב לאחר מכן בעיראק ובאפגניסטן, האמריקאים לא היו במצב רוח להיענות לקריאתו של הנשיא קנדי "לשלם כל מחיר, לשאת כל עול, לעמוד בכל קושי, לתמוך בכל ידיד, להתנגד לכל אויב", כפי שנוסח בנאום ההשבעה שלו ב-1961.

מוחמד רזא פהלווי, השאה של איראן, לצד שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר (משמאל), בנושאהר, איראן, 6 באוגוסט 1976 (צילום: AP Photo)

הריאליזם של קיסינג'ר בוודאי לא היה "גישה מוסרנית ומטיפה". הדטאנט עם מוסקבה יצר יציבות אסטרטגית באמצעות בקרת נשק והיווה הישג משמעותי.

אך קיסינג'ר היה מוכן לקבל את תנאי הקרמלין: הוא וניקסון צמצמו את ההתייחסות לזכויות האדם בברית המועצות וניסו (ללא הצלחה) להתנגד למאמצי הקונגרס ללחוץ על הקרמלין לאפשר הגירה מוגבלת למערב.

הריאליזם של קיסינג'ר לא היה "גישה מוסרנית ומטיפה". ההסכם עם מוסקבה היה הישג משמעותי, אך הוא נעתר לתנאי הקרמלין; יתרה מכך, קיסינג'ר קיבל בשתיקה את המשך השליטה הסובייטית על שליש מאירופה

יתרה מכך, קיסינג'ר קיבל בשתיקה את המשך השליטה הסובייטית על שליש מאירופה. ההצהרה האמריקאית-סובייטית מ-1972, שעסקה בהיבטים שונים של יחסיהן, לא הזכירה כלל את זכויות האדם או את מסך הברזל. זה היה הסכם מצוין עבור הקרמלין.

הנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, מגיע לבית הלבן, וושינגטון, כדי לענות על שאלות בעניין ההסכם עם ברית המועצות, 15 ביוני 1972 (צילום: AP Photo)

ניקסון גילה עניין מועט בדיכוי של מוסקבה את המדינות באימפריה האירופית שלה – או את עמה שלה – והוא לא היה היחיד.

הנשיא שקדם לניקסון, לינדון ג'ונסון, הפגין אדישות כמעט מלאה כלפי צ'כוסלובקיה, גם כאשר כוחות סובייטיים פלשו אליה באוגוסט 1968 ומחצו באכזריות את ממשלתה הקומוניסטית הרפורמיסטית. יותר מעשור קודם לכן, דווייט אייזנהאואר כמעט שלא הגיב לפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956.

ניקסון גילה עניין מועט בדיכוי של מוסקבה את המדינות באימפריה האירופית שלה – או את עמה שלה – והוא לא היה היחיד. הנשיא שקדם לניקסון, לינדון ג'ונסון, הפגין אדישות כמעט מלאה כלפי צ'כוסלובקיה

מחוץ לאירופה, קיסינג'ר התנגד להתפשטות הסובייטית בחלקים רבים של העולם, אם כי בתוצאות מעורבות: הוא הצליח לדחוק את הסובייטים מהמערב התיכון אך השקיע יתר על המידה בשאה, שהדיכוי שלו מבית הוביל לבסוף לנפילתו.

קיסינג'ר גם עודד את ההפיכה העקובה מדם ב-1973 שהדיחה את נשיא צ'ילה הסוציאליסטי הנבחר, סלבדור איינדה.

טור טנקים סובייטיים בפראג במהלך הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, 28 באוגוסט 1968 (צילום: AP Photo/Dieter Endlicher)

הנשיא ג'ימי קרטר ואסטרטג מדיניות החוץ המרכזי שלו, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ניהלו סוג אחר של ריאליזם במדיניות חוץ: פוליטיקה של כוח המבוססת על ערכים אוניברסליים.

כמו גישת ניקסון-קיסינג'ר, הם תמכו בבקרת נשק עם ברית המועצות והעמיקו את הפתיחות האמריקאית כלפי בייג'ינג, כולל באמצעות נרמול היחסים וניתוק הקשרים הדיפלומטיים הרשמיים עם טייוואן.

הנשיא ג'ימי קרטר ואסטרטג מדיניות החוץ המרכזי שלו, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ניהלו סוג אחר של ריאליזם במדיניות חוץ: פוליטיקה של כוח המבוססת על ערכים אוניברסליים

במהלך אולי הריאליסטי ביותר בסגנון קיסינג'ר – וכפי שהתברר, הטעות הקטסטרופלית ביותר – הם המשיכו להישען באופן חזק על השאה, והחמיצו סימנים לחולשתו הפוליטית עד שהיה מאוחר מדי.

במהלך הנועז והמצליח ביותר של קרטר, הוא הוביל את נרמול היחסים בין ישראל למצרים בהסכמי קמפ דייוויד.

ג'ימי קרטר, מנחם בגין ואנואר סאדאת בחתימה על הסכם השלום בבית הלבן, 1979 (צילום: AP)

עם זאת, בשני תחומים קריטיים קרטר ובז'ז'ינסקי נפרדו מניקסון וקיסינג'ר. האחד היה הדגשתו של קרטר את זכויות האדם כעניין אמריקאי מרכזי; השני היה שימושו של בז'ז'ינסקי בזכויות האדם ובחירויות הדמוקרטיות כדי לאתגר את ברית המועצות ואת האימפריה הסובייטית.

חלק מזה היה סמלי: לפי המלצתו של קיסינג'ר, הנשיא ג'רלד פורד לא נפגש עם אלכסנדר סולז'ניצין, סופר סובייטי מתנגד לשלטון שגלה למערב, מחשש לעורר את זעמה של מוסקבה. קרטר, לעומת זאת, פעל לפי עצתו של בז'ז'ינסקי בראשית כהונתו ונפגש עם ולדימיר בוקובסקי, מתנגד סובייטי אחר שגלה.

בשני תחומים קריטיים קרטר ובז'ז'ינסקי נפרדו מניקסון וקיסינג'ר. האחד היה הדגשת זכויות האדם כעניין אמריקאי מרכזי; השני היה שימושו של בז'ז'ינסקי בזכויות האדם ובדמוקרטיה כדי לאתגר את ברית המועצות

מעבר למחוות הסמליות הללו, המעבר לריאליזם המבוסס על ערכים נשא עמו השלכות עמוקות. כהונתו של קרטר חפפה לעליית ההתנגדות הדמוקרטית בברית המועצות – לרבות ברפובליקות הבלטיות ובאוקראינה – ובאירופה הנתונה לשליטה סובייטית, במיוחד בפולין, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה.

תנועת "סולידריות" בפולין צמחה ב-1980, כאשר מתנגדים דמוקרטיים חברו לעובדי מספנות שובתים, ותוך זמן קצר מנו חבריה מיליונים.

ChatGPT said: הנשיא ג'ימי קרטר במסיבת עיתונאים בבית הלבן, 28 בדצמבר 1979. לצדו יועץ הביטחון הלאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי (משמאל) ודובר הבית הלבן ג'ודי פאוול (צילום: AP Photo)

קרטר ובז'ז'ינסקי, בניגוד לקודמיהם, תמכו בתנועות הללו. הם גיבו את "סולידריות" ובכך הפגינו את עניינה הפעיל של ארה"ב בשחרורה הסופי של פולין מהשליטה הסובייטית.

כאשר נדמה היה כי ברית המועצות עומדת לפלוש לפולין כדי לדכא את "סולידריות", בז'ז'ינסקי תזמר אזהרות להנהגה הסובייטית שארצות הברית תגיב, ועבד לשם כך עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, כומר פולני פיקח וכריזמטי שנהנה מפופולריות עצומה בארצו.

קרטר ובז'ז'ינסקי, בניגוד לקודמיהם, תמכו בתנועות ההתנגדות הדמוקרטיות באירופה. הם גיבו את "סולידריות" ובכך הפגינו את עניינה הפעיל של ארה"ב בשחרורה הסופי של פולין מהשליטה הסובייטית

זה היה ניתוק עמוק ממדיניות ניקסון-קיסינג'ר: וושינגטון לא תכיר עוד בשתיקה בספרת ההשפעה הסובייטית, אלא תתמוך באלה שיאתגרו אותה מבפנים.

מאוחר יותר, התמיכה הנלהבת של הנשיא רונלד רייגן ב"סולידריות" ובחירותה של פולין, כמו גם קריאתו המפורסמת בברלין ב-1987 – "אדון גורבצ'וב, הרוס את החומה הזאת" – זכו ובצדק להערצה. אך הכול היה המשך למדיניות הדמוקרטיה וזכויות האדם שבז'ז'ינסקי הנהיג.

הקונגרס הראשון של תנועת "סולידריות" בגדנסק, פולין, 7 בספטמבר 1981 (צילום: AFP PHOTO)

בסוף שנות ה-70 נעשו השוואות רבות בין קיסינג'ר לבז'ז'ינסקי, שני מדינאים אמריקאים גדולים של אותו דור. הביוגרפיה החדשה והמעמיקה של בז'ז'ינסקי מאת אדוארד לוס, "זביג", סוקרת חלק מהתחום הזה.

אני הייתי תלמיד של בז'ז'ינסקי באמצע שנות ה-70 ועבדתי בצמוד אליו כששירתתי בממשל (כהונה שנמשכה מממשל קרטר ועד השבועות הראשונים של כהונת טראמפ הראשונה, כולל כשגריר ארצות הברית בפולין) ויכול להוסיף להשוואה.

בסוף שנות ה-70 נעשו השוואות רבות בין קיסינג'ר לבז'ז'ינסקי, שני מדינאים אמריקאים גדולים מאותו דור. כפליטים מעריצויות אירופיות, שניהם היו זרים לאליטה הוותיקה של מדיניות החוץ האמריקאית

כפליטים מעריצויות אירופיות, גם קיסינג'ר וגם בז'ז'ינסקי היו זרים לאליטה הוותיקה של מדיניות החוץ האמריקאית שנשלטה בידי פרוטסטנטים-לבנים.

שניהם הפכו לפטריוטים נלהבים שהאמינו בכוחה של ארצות הברית ובמנהיגותה בעולם. ושניהם היו מציאותיים בנוגע לצורך בכוח קשה ובקבלת החלטות קשות.

הנרי קיסינג'ר נואם באסיפה הכללית של האו"ם ב-25 בספטמבר 1973 (צילום: AP Photo/Marty Lederhandler)

אך ההבדלים ביניהם היו עמוקים. קיסינג'ר נתן אמונו בסדר ובמשטרים שישמרו עליו מול כאוס, אלימות והאידיאולוגיות הרעילות שהולידו אותם.

ספרו המפורסם מ-1957, "עולם מושב על כנו" (A World Restored), היה מחווה למדינאי והאסטרטג האוסטרי מהמאה ה-19, קלמנס פון מטרניך, שתיעב פטריוטיזם, הגדרה עצמית לאומית ושאר הכוחות שהשתחררו בעקבות המהפכה הצרפתית.

קיסינג'ר נתן אמונו בסדר ובמשטרים שישמרו עליו מול כאוס, אלימות והאידיאולוגיות הרעילות שהולידו אותם. האסטרטגיה הגדולה שלו נדמתה ספוגה בפסימיות היסטורית לגבי כוחה של הדמוקרטיה וערך זכויות האדם

האסטרטגיה הגדולה של קיסינג'ר נדמתה ספוגה בפסימיות היסטורית לגבי סיכוייה של ארצות הברית במאבקה מול הקומוניזם, כוחה המתמשך של הדמוקרטיה וערך זכויות האדם.

בז'ז'ינסקי היה קרוב יותר למסורת הפוליטית הפולנית, שעלתה בסוף המאה ה-18 וקישרה את המאבק הלאומי של פולין עם המאבק למען דמוקרטיה בבית ובחו"ל.

ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, בוושינגטון, 29 באוקטובר 1977 (צילום: AP Photo/PSR)

המהנדס הצבאי, הגנרל והמדינאי הפולני הדגול טדאוש קושצ'ושקו נלחם במהפכה האמריקאית משום שזיהה את עניינה עם זה של ארצו, שהייתה אז מאוימת בידי אוסטריה, פרוסיה ובמיוחד רוסיה.

מסיבות דומות, הגנרל הפולני יוזף בם נלחם לצד ההונגרים בהתקוממות הלאומית שלהם נגד אוסטריה בשנים 1848–1849, עד תבוסתו בידי הכוחות הרוסים שווינה הזמינה כדי למוטט את המרד.

הסיסמה הפולנית מאותה תקופה – "למען חירותכם וחירותנו" – מסכמת מסורת של סולידריות עם עמים הנאבקים על חירותם. היא עדיין בשימוש כיום, בין השאר לתמיכה בסיוע הפולני לאוקראינה.

הסיסמה הפולנית מאותה תקופה – "למען חירותכם וחירותנו" – מסכמת מסורת של סולידריות עם עמים הנאבקים על חירותם. היא עדיין בשימוש כיום, בין השאר לתמיכה בסיוע הפולני לאוקראינה

גם אם הגעגוע הפולני לדמוקרטיה אוניברסלית נתפס לעיתים כגרסה רומנטית-אידיאליסטית במיוחד, בז'ז'ינסקי היה רחוק מלהיות אידיאליסט. הוא האמין בכוח, אך כיבד את כוחם של ערכים אוניברסליים, הקשורים בפטריוטיזם לאומי, לסייע לעמים להתנגד לשליטה הסובייטית – באופן שלא נראה שקיסינג'ר זיהה.

בז'ז'ינסקי השתמש בערכים ככלי בכוחה של ארצות הברית נגד הקומוניזם הסובייטי, ובכך החל למעשה מתקפה רעיונית במלחמה הקרה.

ChatGPT said: הנשיא ג'ימי קרטר (משמאל) ונשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב (מימין) חותמים על מסמכי אמנת SALT II בארמון הופבורג, וינה, אוסטריה, 18 ביוני 1979 (צילום: AP Photo)

קיסינג'ר ובז'ז'ינסקי ייצגו שתי גרסאות של ריאליזם. קיסינג'ר הציג ריאליזם של כיבוד הכוח המיידי, ונטה להיכנע לו. בז'ז'ינסקי הציג ריאליזם שהכיר בכוחן ארוך הטווח של השאיפות האנושיות לחירות לאומית ואישית גם יחד.

שנים רבות נדמה כי קיסינג'ר גבר בוויכוח, וגישתו עדיין מהדהדת בקרב ספקנים בני זמננו כלפי כוחה וערכיה של ארצות הברית. אך גישתו של בז'ז'ינסקי, שתמכה בזכויות אדם ובשאיפות לאומיות לנוכח הקומוניזם הסובייטי, התגלתה כנבואית ובסופו של דבר גם יעילה.

קיסינג'ר ובז'ז'ינסקי ייצגו שתי גרסאות של ריאליזם. קיסינג'ר הציג ריאליזם של כיבוד הכוח המיידי, ונטה להיכנע לו. בז'ז'ינסקי הציג ריאליזם שהכיר בכוחה ארוך הטווח של השאיפה האנושית לחירות לאומית ואישית

עמדותיהם של בז'ז'ינסקי וקרטר בנוגע לדמוקרטיה ולזכויות האדם במדיניות החוץ חצו בקלות את גבולות המפלגות והשתלבו בסדר היום של רייגן לקידום חירות.

בנוסף, תמיכתם בתנועות פטריוטיות שהיו קשורות לערכים דמוקרטיים הוכיחה עצמה כריאליסטית יותר מהנחת היסוד של קיסינג'ר, כי יש להשלים לעד עם האימפריה הסובייטית המדכאת.

זביגנייב בז'ז'ינסקי, 17 בספטמבר 1979 (צילום: AP Photo/RP)

הריאליזם של בז'ז'ינסקי, שהונחה בידי ערכים אוניברסליים, נראה קרוב יותר לאמנה הפוליטית של ארצות הברית כמדינה שהוקמה על בסיס עקרונות החלים "על כל אדם ובכל זמן", כפי שהתעקש אברהם לינקולן.

הריאליזם של בז'ז'ינסקי, שהונחה בידי ערכים אוניברסליים, נראה קרוב יותר לאמנה הפוליטית של ארה"ב. ויתור על עקרונות היסוד ה"מוסרניים ומטיפניים" אולי מתאים לרוח התקופה, אך ספק שיעמוד במבחן הזמן

ויתור על עקרונות היסוד של ארצות הברית בתור "מוסרניים ומטיפניים" ואימוץ הכוח כיחידת המידה היחידה במדיניות החוץ אולי מתאימים לאופייה הציני והעסקני של התקופה.

אך ריאליזם במדיניות חוץ המושתת על כבוד למה שמייצג גיבור שובר הקופות של הקיץ הזה – "אמת, צדק והדרך האמריקאית" – נראה הולם ומבטיח היום בדיוק כפי שהיה בימיו של בז'ז'ינסקי.

דניאל פריד הוא חוקר בכיר במועצה האטלנטית, לשעבר מתאם מדיניות הסנקציות בממשל אובמה ובכהונתו הראשונה של טראמפ, לשעבר עוזר שר החוץ לענייני אירופה ואירו-אסיה בממשלי אובמה וג'ורג' וו. בוש, ולשעבר שגריר ארצות הברית בפולין.