במלחמת לבנון הראשונה הייתי קצין מודיעין צעיר בפיקוד הצפון. חבריי ואני הכנו את החומרים המודיעיניים וליווינו את המהלך. עם הזמן הבנו שהיעדים שאמרו לנו משתנים מידי יום; אין מועד סיום ואין קו גיאוגרפי מוגדר, וכהרף עין כבשנו את ביירות.

הייתי צעיר מדי ועסוק עד מעל הראש כדי לנסח לעצמי במדויק את מנגנון החשיבה והפעולה ההרסני שהניע את שר הביטחון דאז אריאל שרון ואת ראשי הצבא ומניע היום את הממשלה במלחמת עזה.

ב-1982 הצבא הוליך שולל את ממשלת ישראל; ב-2025 הממשלה מוליכה שולל את הצבא. ההבדלים מסקרנים, אך הדמיון מטריד מאוד. שוב אותו מנגנון חשיבה ופעולה מניע אותנו בשעת חירום: טשטוש מטרות, קו סיום נייד, וחברה שמשלמת מחיר בעל ערך רב ונעלֶה מבלי להבין לשם מה.

ב-1982 הצבא הוליך שולל את ממשלת ישראל; ב-2025 הממשלה מוליכה שולל את הצבא. הדמיון מטריד מאוד. שוב אותו מנגנון חשיבה ופעולה מניע בשעת חירום: טשטוש מטרות, קו סיום נייד, וחברה שמשלמת מחיר

*  *  *

במלחמת לבנון הראשונה, שרון ובכירי בצה"ל הוליכו את הממשלה שולל כשהרחיבו את היעד מעבר לזה שהממשלה אישרה. ועדת כַּהן קבעה אחריות אישית לשרון והמליצה להדיחו וצה"ל ובכירים נוספים ננזפו. 

זוהי פרשה מתועדת היטב של הסתרה, טשטוש מטרות, ושינוי זוחל של המשימה. ממטרה להגיע לליטני, עברנו צפונה לצורך הגנה על יישובי הצפון, משם התרחבנו מערבה לצור ולצידון ולבסוף נכנסנו לעיר הבירה ביירות. מאוחר יותר, מנחם בגין פרש מהחיים הפוליטיים ונחקק בתודעת הציבור כמי שאמר "אינני יכול עוד".

במלחמת עזה 2025 מסתמנת תמונה הפוכה. לא צבא שמושך ממשלה לשדה הקרב, אלא ממשלה שמושכת צבא. וגם כאן שינוי זוחל של המשימה. תחילה הובטח "ניצחון מוחלט", אחר כך הוסבר שחאן יונס היא המפתח, משם עבר הדגש ל"ציר פילדלפי", ולבסוף הוכרזה העיר עזה כיעד סופי. בכל פעם שמטרה קרובה למיצוי, נוספת אחרת והחזרת החטופים נדחקת שוב ושוב לשוליים.

בשני המקרים, לבנון ועזה, אותו מנגנון חשיבה ופעולה. לא תכנון אסטרטגי מסודר אלא הזזת קו הסיום ללא תכנון או שקיפות, מה שמותיר את הציבור ואת הצבא במסע אינסופי אל הלא נודע. כך נולדת תחושה ציבורית של הטעיה חוזרת, בבחינת הזזת קורות השער לאור היום.

השונה בין 1982 ל־2025 חשוב:

1. אז, ההונאה התרחשה בעיקר "למעלה", בתוך חדרי הממשלה והממסד הביטחוני; הציבור נחשף בדיעבד באמצעות ועדות חקירה ועיתונות חוקרת. היום, המשחק מתנהל בזירה פומבית ורועשת; הצהרות, סרטונים, תדרוכים ועומס ברשתות שהאמת רחוקה מהם שנות אור, או בעצם שנות חושך.
2. ב-1982 ראש הממשלה סיים באמירה חותכת ובפרישה שזוהתה עם אחריות אישית; היום, המנהיגות הפוליטית בוחרת להמשיך קדימה ולהרחיב את המערכה וכל זה תחת האשמה גורפת של אחרים, מה שמזוהה על ידי הציבור כבריחה מאחריות: "הצבא לא ביצע", "היועצים זהירים מדי", "הביקורת מחלישה".

במלחמת עזה 2025 מסתמנת תמונה הפוכה. לא צבא שמושך ממשלה לשדה הקרב, אלא ממשלה שמושכת צבא. וגם כאן שינוי זוחל של המשימה. בכל פעם שמטרה קרובה למיצוי, נוספת אחרת והחזרת החטופים נדחקת שוב

אבל הדומה הוא לב המאמר הזה, והוא מטריד יותר מהשונה. גם אז וגם היום, חוט השדרה הוא אותו מנגנון של טשטוש היעד. מונחים נוקשים ("ניצחון מוחלט", "ביטחון ליישובים") מסתירים בעיות אסטרטגיות שלא נפתרות בכוח בלבד; השיח הציבורי מגויס להבטחות קצרות טווח; ביקורות מקצועיות ופובליציסטיות מסומנות כחתרנות; והחברה נדרשת לשלם מחיר דמים בלי שורה תחתונה ברורה.

בשני המקרים, במקום להגדיר "לשם מה" ו"באילו תנאים", המערכת מזיזה את קו הסיום. ואם לא הגענו, נסמן קו חדש. זהו מתכון קלאסי לטשטוש (ספק מכוון) של הגבול בין אפשרי לרצוי, ומובילה לדשדוש בבוץ ולהרג בלתי נתפש של בנינו ובנותינו (ושל שכנינו).

כאן נכנסת גם התקשורת. ב-1982 היא התייצבה, באיחור מסוים, ככוח ביקורתי שאִפשר לוועדת החקירה הציבורית לפעול. ב-2025 היא פועלת בזמן אמת, אך בתוך סביבה מקוטבת ומאיימת מאוד. חצי מהציבור משוכנע שהביקורת היא בגידה, החצי האחר בטוח שהמלחמה היא הונאה מתמשכת. אמון הציבור נשחק, לא רק כלפי הצבא והפוליטיקאים אלא גם זה בזה. זהו מחיר חברתי כבד בהרבה מזה שנשאו דורות קודמים.

נדמה שהמסקנה היא שאין די בהחלפת תפקידים בין "מוליך" ל"מובל". ישראל זקוקה לחידוש הברית בין אמת, אסטרטגיה ואחריות. אמת פירושה להפסיק להבטיח מה שאי אפשר לספק ולהודות בעלויות ובמגבלות; אסטרטגיה משמעותה להמיר סיסמאות ביעדים בני-מדידה עם נקודות יציאה; אחריות היא הנהגה שמסוגלת לומר "עד כאן", גם במחיר פוליטי, ומערכת ביטחונית שמגנה על הציבור לא רק מפני אויביו אלא גם מפני עודף ביטחון עצמי.

בשני המקרים, במקום להגדיר "לשם מה" ו"באילו תנאים", המערכת מזיזה את קו הסיום. ואם לא הגענו, נסמן קו חדש. זהו מתכון קלאסי לטשטוש הגבול בין אפשרי לרצוי, ומובילה לדשדוש בבוץ ולהרג בלתי נתפש

נדמה שלא למדנו עד כמה הרסני היה מנגנון החשיבה והפעולה שלנו שהכניס אותנו לבוץ הלבנוני, והנה אנחנו שוב בבוץ, הפעם העזתי; משחזרים את ללבנון בעזה, פעם אחר פעם.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.