הבחירות בבריטניה הן על ברקזיט, לא על אנטישמיות

ג'רמי קורבין ובוריס ג'ונסון (צילום: AP Photo/Matt Dunham)
AP Photo/Matt Dunham
ג׳רמי קורבין ובוריס ג׳ונסון

הבחירות בבריטניה השבוע מציבות את הבוחר בפני מצב קלאסי של חישוב הברירה הפחות גרועה, וזה משבש לאנשים את הדעת. רבים מתקשים להתמקד בעיקר – והרי זה הברקזיט – והיהודים במיוחד נוטים להחרים את מפלגת הלייבור בשל האנטישמיות שכביכול פשתה במפלגה. כך מסתכנים בפרובינציאליות, פשטנות וזילות של עצם המונח.

מהי אנטישמיות? אמי, שנפטרה השנה, בילתה את יום הולדתה השישי בהתחמקות מנאצים ולאומנים רומנים במהלך הפוגרום של יאשי. מעל 13,000 איש נרצחו במהלך אותו שבוע בשנת 1941, כשליש מיהודי העיר, אך משפחתה שרדה בתחבולות. אנטישמיות היא גזענות קטלנית כנגד יהודים, שבבסיסה תיאוריות קונספירציה על שליטתם הערמומית בגויים התמימים.

מה לא אנטישמיות? התנגדות לפעולות הכנופיה שנמצאת כיום בשלטון בישראל, ובמיוחד בנוגע לטיפול שלה בפלסטינים בגדה המערבית. בישראל עצמה יש אופוזיציה גדולה המונה את הרוב המוחץ של אנשים המודעים לעובדות וכמעט את כל צמרת מערכת הביטחון. הם ככל הנראה לא יהודים אנטישמיים.

אנטישמיות היא גם לא סימון סחורות מההתנחלויות. אני מבין אנשים שרוצים לדעת אם הם עושים עסקים עם הישובים הללו, שנחשבים גם בעיני ישראלים רבים ככתם מוסרי ואסון לאומי (בכך שהם מקשים על חלוקת הארץ הנחוצה להצלה דמוגרפית). זה בסדר להימנע ממוצרים שנוצרו מניצול ילדים ומקובל עלי שבמשך שנים אמי לא רצתה לבקר בגרמניה. ישראל מנסה כעת לאסור חרמות כעיקרון – אבל צביעות, אפילו בהצטדקות של קרבנות, היא צביעות.

בהציגו התנגדות פוליטית כאנטישמיות, הימין הפופוליסטי הישראלי שם ללעג את הסבל האמיתי שחוו יהודים לאורך השנים.

ראיתי פה ושם אנטישמיות בבריטניה, שם גרתי שנים. לרוב זה בא ממיעוטים מוסלמים ומנוצרים מבוססים מהסוג שמגיעים באופן טבעי למפלגה השמרנית. בשמאל הקשה של מפלגת הלייבור יש, לעומת זאת, התנגדות עקרונית לכיבוש בגדה המערבית, שלעתים גולשת לכדי התנגדות לזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. זה מעיד על תמימות ביחס לעוולות ולאלימות שעמדו בבסיס היווצרותן של מרבית המדינות, מארצות הברית עד לפקיסטן ואפילו לאיטליה, ספרד וצרפת. זו בורות במסווה של אידיאלים, וזה אולי מושך אנטישמים, אבל זו איננה לכשעצמה אנטישמיות.

אין להכחיש שיש בעיה. רואים עלייה מסוימת באירועים אנטישמיים בבריטניה, תופעה שכנראה קשורה לפחות חלקית לעצם הדיון הקודח. מגמות דומות נראות ברחבי תבל והממשלה הלעומתית בישראל נושאת באחריות מסוימת לעניין. אולם מצד שני מחקרים מראים שבריטניה נותרה בין הארצות הפחות אנטישמיות בעולם: ולפני כשנתיים מדד המכון לחקר מדיניות יהודית את רמת האנטישמיות בבריטניה בכ-2% מהאוכלוסייה בעוד שכ-70% סומנו כבעלי דעה חיובית על היהודים (אגב, רק 17% החזיקו בדעה חיובית על ישראל – וזה כל הסיפור על קצה המזלג).

האם מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין הוא אנטישמי? אני לא יודע, אם כי נראה שהוא מסתדר היטב עם אנשים שהם כאלה. חשיפה השבוע (בעיתוי מעניין) הבהירה שוב שאכן הייתה נטייה בלייבור לטייח מקרים של עלבונות ביהודים והתנהגות מחפירה. הנטייה של קורבין לדבר בחום על טרוריסטים מוסלמים קיצוניים (וקומוניסטים אוטוקרטיים) גם מרמזת על בעיה. וזה גם לא עזר שיהודים לא הופיעו בסרטון של הלייבור לפני כמה שבועות על הצורך להגן על מיעוטים.  אל נהיה נאיביים: הימין הפופוליסטי הוציא חוזה על קורבין, והוא הקל עליהם כאשר נכנס היישר לכל מלכודת שהציבו. זה  מעניין שהרב הראשי של בריטניה, אפרים מירוויס, מצא לנכון להשמיע את קולו נגד קורבין באופן חריג בחודש שעבר. כנראה שמגיע לקורבין מה שהוא עומד לקבל.

אבל האם זה מגיע לעולם? עם כל הכבוד, ויש כבוד, אנטישמיות וישראל הם בבירור לא הנושאים העיקריים בבריטניה בעת הקריטית הזו. זה בעייתי כאשר מיעוט מונע בלעדית על ידי סוגיה מגזרית – על חשבון עניינים ממש עצומים.

הנושא כעת הוא ברקזיט – כאשר מעל הכל מרחפת מלחמת תרבות עולמית בין אידיוקרטיה לדמוקרטיה ליברלית. בשני המישורים הללו, הלייבור, למרות ענייניו הפרטיקולריים של מנהיג המפלגה הנוכחי, הוא קרוב יותר ליהודים. זה תואם את המצב בארצות הברית, שם רוב מוחץ של יהודים, במיוחד אלה שאינם אורתודוקסים, תומכים בדמוקרטים למרות המהומה שישראל מלבה באשר לאנטישמיות (שהיא בעצם אנטי-ציונות) שכביכול פשתה בשורות השמאל הרדיקלי של המפלגה.

בסבירות גבוהה, הברקזיט ייזכר כטעות ענקית. בדיון העולמי הקרב בנושא הדמוקרטיה, הברקזיט מספק ראיה חזקה לטיעון ששיטת ממשל זו לא עובדת במצבים מורכבים.

הבריטים עשויים לשלם ביוקר אם באמת יתנתקו מהאיחוד האירופי. בין היתר, ככל הנראה הם ייתקעו עם כלכלה אמריקאית יותר, עם חשיפה רבה לקפיטליזם בלתי מרוסן, ובעיקר עם גרסה מוחלשת, יקרה יותר ולא מתפקדת של שירות הבריאות הלאומי. בריטניה כמבנה פוליטי עשויה להתפרק, כאשר סקוטלנד ואולי גם ויילס ימצאו דרכים להישאר באיחוד, ואירלנד תתאחד. בעוד 20 שנה, כאשר הצעירים ששונאים את הברקזיט (אבל שכחו לנהור לקלפיות במשאל העם ב-2016) ינהלו את המדינה, אנגליה תזחל חזרה.

אני צופה זאת למרות שקל גם ללעוג לאיחוד האירופי, עם הביורוקרטים הלא-נבחרים, המוסדות החופפים, כוח העבודה המצטמצם והפרלמנט הנודד באופן בזבזני בין בריסל לשטרסבורג. אולם האיחוד גם שמר על השלום לאחר שתי מלחמות עולם שנגרמו על ידי אירופה, יצר שוק תחרותי וענק, סימל אידיאלים נעלים והביא שגשוג וגבולות פתוחים לחלק היפה ביותר של העולם.

השמרנים ובעיקר בוריס ג'ונסון אחראים לטמטום הפוקד את הארץ הנפלאה הזאת. כעת הם בונים על כך שהבריטים פשוט ירצו לגמור עם העניין ויתנו לו חופש פעולה. זהו סנטימנט בריטי ביותר אך גם משקף רפיסות מדכדכת. סערת האנטישמיות בלייבור אינה סיבה מספקת לתת לו פרס שכזה.

קורבין הוא אמנם נושא דגל עלוב לקמפיין ההישארות באיחוד, עם שנאת הקפיטליזם שלו, הסקפטיות הנאיבית שלו כלפי נאט"ו, ושאר קופת השרצים. אבל נכון לעכשיו זה תפקידו. ניצחון של הלייבור הוא הדרך היחידה להביא לתוצאה ההגיונית של משאל עם שני, סופי וקובע – הפעם כאשר יש הסכם ממשי ליציאה מהאיחוד, לעומת ההשערות, ההסתה והשקרים שהרעילו את הסיבוב הקודם.

תבוסה של ג'ונסון ביום חמישי תהווה עונש שהרוויח ביושר רב. הפלרטוט שלו עם השמדת הממלכה המאוחדת הוא פשע גרוע יותר מהסקנדלים של הלייבור. היא הרי הממלכה החביבה עלי אדמות.

לא נראה שזה יקרה, כי הדמוקרטים הליברלים (מפלגת מרכז צודקת, משעממת ונחמדה) מפצלים את קולותיהם של המתונים ושל אלה הרוצים בהשארות באיחוד. בשיטת הבחירות הבריטית, בה יש מנצח אחד גם ברוב יחסי בכל אזור הצבעה, הפיצול קטלני.

במקרה הלא כל-כך סביר שקורבין בכל זאת ינצח, יהיה צורך להציל את בריטניה מהאינסטינקט שלו להלאים מכל הבא ליד ולהטיל מיסים כמה שיותר. זהו קרב ליום אחר, ואפשר לנצח בו, בין היתר כי הוא יהיה תלוי בליברלים הדמוקרטים.

עניין האנטישמיות הוא מורכב ונתון למניפולציה אבל גם לא עורבא פרח, וקורבין איננו כוס התה שלי אישית. לתמוך בלייבור כעת זה רע, רע מאד. אבל כדי לחסל את ברקזיט ולתת סנוקרת לפופוליזם הימני בעולם, זה כנראה הרע במיעוטו.

קשה להם, לבריטים: צריך להתרכז ממש חזק. כמו אצלנו, פחות או יותר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 982 מילים
סגירה