הגיע הזמן לקרוא לנתניהו בשמו

בנימין נתניהו הוא פופוליסט - וזאת לא הבעת דעה אלא אבחנה ● מחקרים בעולם מצביעים על נתניהו כחלק משמעותי מעליית הפופוליזם הימני בעולם, אבל רק בארץ מתעקשים להמשיך להתייחס אל ראש הממשלה היוצא כדמוקרט ● הנסיון של גנץ להיות ממלכתי בכל מחיר חוטא לאמת ופוגע בסיכוייו ● פרשנות

בנימין נתניהו (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
נועם רבקין פנטון/פלאש90
בנימין נתניהו

לפני שנה פרסמו שתי חוקרות ב"מכון טוני בלייר לשינוי גלובלי" דו"ח המתאר את עליית הפופוליזם ברחבי העולם. הדו"ח מציין כי בין 1990 ל-2018 עלה מספר המנהיגים הפופוליסטיים האוחזים בשלטון מארבעה ל-20. ברשימה הלא מכובדת הזאת, הכוללת מנהיגי מדינות כבוליביה, בלארוס, בולגריה, אקוודור, הונגריה והפיליפינים, מופיע גם אחד, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

כמה חודשים לאחר פרסום הדו"ח, בחודש מרץ השנה, הלך "האקונומיסט" צעד נוסף והכתיר את נתניהו כאחד המבשרים של הפופוליזם המודרני. העיסוק בנתניהו חשוב, נכתב בשבועון הכלכלי המוביל, "משום שהוא מגלם את הפוליטיקה של לאומנות כוחנית, שוביניזם וסלידה מהאליטות, הרבה לפני שהפופוליזם הזה הפך לכוח עולמי".

נתניהו, על פי "האקונומיסט", "מגלם את הפוליטיקה של לאומנות כוחנית, שוביניזם וסלידה מהאליטות, הרבה לפני שהפופוליזם הזה הפך לכוח עולמי"

החוקרות ממכון בלייר, ג'ורדן קיילי (Jordan Kyle) ולימור גולצ'ין (Limor Gultchin), הסבירו כי הפופוליזם יכול ללבוש צורות שונות, מימין או משמאל, אך בכל המקרים יש לו שני מאפיינים דומים. הראשון: "העם האמיתי" נמצא בקונפליקט עם גורמים חיצוניים למדינה, בהם הממסד האליטיסטי, מה שמתורגם לשימוש תכוף ב"אנחנו" ו"הם". המאפיין השני נובע מהראשון: דבר לא צריך להגביל את הרצון של העם האמיתי.

את הפופוליזם סיווגו החוקרות לשלושה סוגים. פופוליזם תרבותי, פופוליזם סוציו-אקונומי ופופוליזם אנטי-ממסדי. ישראל בהנהגת נתניהו, ציינו, שייכת לסוג הראשון, שמתאפיין בטענה שמול החברים הטבעיים באומה עומדים מהגרים, מיעוטים אתניים ודתיים, ואליטה קוסמופוליטית, אנטי-לאומית לכאורה. גדי טאוב, רב ההשפעה בימין הישראלי, מכנה את האליטה הזאת "הניידים".

בחודשים האחרונים נשכח כאן מעט המאבק במבקשי המקלט ("מסתננים"), ועיקר השיח עוסק באליטה המשפטית, הרודפת לכאורה את נתניהו, בגיבוי האליטה התקשורתית והאקדמית. גם ההסתה נגד המיעוט הערבי, מחשש להקמת קואליציה בתמיכת נציגיו, נבעה קודם כל מרצונו של נתניהו לשמר את עמדת הכוח שמעניק לו תפקידו במאבק נגד הממסד המשפטי.

לכן, אם הדו"ח של מכון בלייר היה נכתב בימים אלה, ייתכן שישראל היתה מסווגת בקבוצה השלישית, המדגישה את היותה של האליטה הממוסדת אויבת העם הפשוט.

נקודה נוספת שמציינות החוקרות, שבגללה גובר השיח על פופוליזם, היא שבעוד שבעבר הוא אפיין בעיקר מדינות בדרום אמריקה ובמזרח ומרכז אירופה, בשנים האחרונות הוא מחלחל אל המדינות הדמוקרטיות הוותיקות והחשובות ביותר. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן כמובן ארה"ב של דונלד טראמפ, שעלה לשלטון תוך ליבוי שנאת זרים; וקמפיין הברקזיט בבריטניה, שנסמך במידה רבה על הצורך להתבדל מעמים אחרים.

מדברים בשם הרוב, נבחרים על ידי מיעוט

אחת הסתירות הפנימיות של הפופוליזם היא הדיבור בשם רוב העם, בזמן שחלק ניכר מהמנהיגים הפופוליסטיים נבחרים ברוב דחוק, ולעתים אף בקולות המיעוט. טראמפ הוא דוגמה בולטת גם לכך. הילארי קלינטון זכתה בכמעט 3 מיליון קולות יותר ממנו בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016, אך הפסידה בגלל שיטת האלקטורים. גם היאחזות הימין הבריטי בברקזיט בשם רצון העם, מתעלמת מכך שכחצי מהעם (48%) היה נגד המהלך.

אותו מקרה נכון גם לישראל, שבה חוסר הנכונות לשלב את הנציגים הערבים בקואליציה, מאפשר למיעוט לטעון שהוא המייצג האמיתי של רצון הרוב. בפועל, כפי שהראו סקרים רבים, רוב מובהק בציבור הישראל מעוניין לחיות בדמוקרטיה ליברלית, חילונית יותר מדתית, ואינו משתכנע מהפופוליזם האנטי-ממסדי של נתניהו.

סתירה פנימית נוספת של הפופוליזם הימני היא ההצגה שלו כ"שמרנות", אף ששמרנות קלאסית דוגלת בממשלה קטנה ככל האפשר, כערובה לשמירה על חירויות הפרט והכלכלה החופשית. הפופוליזם הימני הישראלי פועל הפוך: הוא עושה הכל כדי להחליש את האיזונים והבלמים ואת שומרי הסף. חמוש ב"רצון העם", הוא מנסה לספח לעצמו סמכויות בלתי מוגבלות.

נתניהו בפגישה עם ראשי בלוק הימין, היום. קורא לגנץ להשתחרר מהווטו של לפיד (צילום: נתי יפת)
נתניהו בפגישה עם ראשי בלוק הימין, היום. קורא לגנץ להשתחרר מהווטו של לפיד (צילום: נתי יפת)

השאלה אם מתקיים או לא מתקיים פופוליזם ישראלי הוכרעה מזמן. תומכי הדמוקרטיה בישראל צריכים לשאול את עצמם שתי שאלות אחרות: איך מביאים זאת לידיעת ציבור רחב ככל האפשר, ומה עושים כדי לסכל את תוכנית הבלוק הפופוליסטי – הידוע גם כבלוק הימין או בלוק ה-55 – לבטל את הדמוקרטיה הליברלית בישראל. האחריות הגדולה ביותר להתמודדות עם השאלות האלה מוטלת על בני גנץ ושותפיו להנהגת כחול-לבן.

בכל הקשור לגרעין הקשה של המחנה הפופוליסטי, המונה 32-35 אחוזים מהציבור הישראלי, טיעונים רציונליים כנראה לא יעזרו. אם היו עוזרים, חלק נכבד מתומכי נתניהו היו עוזבים אותו לנוכח השאלה הפשוטה שהציג ביום שישי האחרון גיא פלג ב"אולפן שישי": אם מערכת אכיפת החוק ניסתה להפיל את נתניהו, מדוע היא לא רדפה אותו באמצעות תיק 3,000, שהיה צפוי לגרום לו נזק משמעותי גדול הרבה יותר מהתיקים האחרים?

ההזדמנות של כחול-לבן טמונה בשוליים הממלכתיים של בלוק הימין, הכוללים 20 אחוזים ממצביעי הבלוק אשר, על פי הסקרים האחרונים, אינם פוסלים את טענת הרדיפה של נתניהו, אך לא בעוצמה המצדיקה "מרידה במלכות". לכן הם סבורים שעליו לפרוש מכס ראש הממשלה.

קהל חשוב נוסף הוא מצביעי מרכז שאף שאינם מצביעים לבלוק הימין, אינם שוללים על הסף את טענות נתניהו לרדיפה. לכן הם נמצאים בקבוצת סיכון להידבקות בפופוליזם במערכת הבחירות הקשה הצפויה לנו – גם אם סיכון נמוך מאוד – וחשוב להתייחס אליהם.

החולשה המבנית של הליברליזם

במאמר "פופוליזם בשלטון" מאפריל האחרון, שצוטט כאן בשבוע שעבר, כותב טאקיס ס' פאפאס כי לדמוקרטיה הליברלית שלושה מאפיינים בולטים: התובנה שכל חברה מורכבת מקבוצות שונות, לעתים בעלות אמונות וערכים מתנגשים; שלכן חובה על הנציגים הפוליטיים לנהוג במתינות ולחפש פשרות; ושכדי להשיג זאת יש לבצר את זכויות המיעוטים ואת שלטון החוק, בדרך כלל באמצעות חוקות.

הפופוליזם, כותב פאפס, מציג את ההיפוך: החברה משוסעת בין אינטרסים סותרים של רוב גדול המייצג את "העם", לבין מיעוט אליטיסטי; כדי ליישב את הסתירות יש להעמיק את העוינות של "הרוב" אל "המיעוט" ולהכניע אותו; ובמציאות כזאת, חשיבות שלטון החוק וההגנה על המיעוטים משנית.

במאמר שפירסם בתחילת 2017 אנטוניו ארגנדוניה (Antonio Argandoña), פרופ' אמריטוס בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת נבארה בברצלונה, הוא לקח את התובנה על האופי המקטב של הפופוליזם צעד נוסף קדימה.

חולשת הליברליזם בהתמודדות עם פופוליזם, הסביר, נובעת מהשוני המהותי בין הגישות. בעוד שהאסטרטגיה המרכזית ביותר של הפופוליסטים היא לייצר ולהקצין עימותים ופרובוקציות בכל הזדמנות, כדי לייצר ולחזק את הרגש ההכרחי להן, הליברלים והממסד הדמוקרטי-ליברלי מורגלים במתודה של יישוב סכסוכים והגעה לפשרות. ובעוד שעימותים מייצרים רייטינג וריגוש, פשרות ומנגנונים דמוקרטיים מורכבים אינם תמיד מעניינים או פשוטים להבנה.

בנימין נתניהו, בני גנץ וראובן ריבלין בפגישה בבית הנשיא (צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ)
בנימין נתניהו, בני גנץ וראובן ריבלין בפגישה בבית הנשיא (צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ)

ביטוי פוליטי אקטואלי ומוקצן לפער הזה ניתן רק לפני ימים ספורים. על פי דיווח של יוסי ורטר ב"הארץ", כבר בדרכו של יו"ר כחול-לבן בני גנץ לפגישת מו"מ עם נתניהו ביום שלישי האחרון, הוא הבין שמדובר במלכודת. במהלך הנסיעה לקריה בתל אביב שמע גנץ דיווח ברדיו על הודעה מקדימה שפירסם הליכוד, בה נאמר שהפגישה תעסוק בסיפוח הבקעה ובברית ההגנה עם ארה"ב, "שני נושאים שכחול-לבן מתנגדת להם", כלשון הדיווח.

גנץ, במקום לבטל בו ברגע את הפגישה, המשיך בדרכו מחשש שיואשם בסיכול ממשלת האחדות. ההחלטה הזאת זיכתה אותו באמבוש גם כשיצא מהפגישה. בעוד הוא מכתיב לדוברו הודעה ג'נטלמנית על פגישה שנערכה "באווירה טובה ומכבדת", מתוך כוונה להעבירה כמקובל לאישור הליכוד כהודעה משותפת, הוציא נתניהו הודעה תוקפנית נוספת, המאשימה את כחול-לבן בסרבנות "בגלל הווטו שהטיל יאיר לפיד".

מאבק בידיים קשורות

התנהלות גנץ מעידה על קריאת מציאות לקויה. ההשתתפות הזהירה שלו במשחק ההאשמות עם נתניהו, תוך ניהול מו"מ ענייני (או כזה הנחזה להיות ענייני) שגויה פעמיים. ראשית, בהתעלמות מכך שהוא אינו יכול להפסיד במשחק ההאשמות. יש רוב מוצק שסבור שנתניהו אינו ראוי להיות יותר ראש ממשלה, ומבין שכל פעולותיו נובעות מאינטרסים אישיים, בעוד שהמיעוט התומך בנתניהו אינו יכול לגדול. הוא מיצה את מאגר תומכיו.

הטעות השנייה היא שימור הלגיטימציה של נתניהו. כל עוד גנץ, הנתפס כאדם הגון, מתנהל כאילו לפחות חלק מפעולותיו של ראש הממשלה היוצא נובע מתום לב, הקהל המתלבט והפחות מיודע מייחס גם הוא לנתניהו את מעט תום הלב הזה. אם גנץ היה שובר את הכלים מיד לאחר הבחירות, או לפחות לאחר ההודעה על כתב האישום, תוך התעקשות שנתניהו כבר אינו דמוקרט אלא פופוליסט, הוא היה נתפס לא רק כהגון אלא גם כמנהיג חזק – תכונה חשובה למצביעי הימין הממלכתי.

כל עוד גנץ, הנתפס כאדם הגון, מתנהל כאילו לפחות חלק מפעולותיו של ראש הממשלה היוצא נובע מתום לב, הקהל המתלבט מייחס גם הוא לנתניהו את מעט תום הלב הזה

הרצון של גנץ להחזיר הגינות ואחדות לזירה הציבורית מובן וראוי, אך הוא גורם לו להיאבק בידיים קשורות ומסייע לנתניהו. היתרון המספרי של תומכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל מאפשר לנקוט גישה אחרת, שאפשר לכנות אותה ספרא וסייפא. מצד אחד מתקפות כוחניות חסרות רחמים על מי שזנח סופית את הנורמות הדמוקרטיות, כדי להוציא אותו מחוץ למחנה, ומצד שני התעקשות בלתי פוסקת לקיים שיח רציני ומעמיק על סוגיית הפופוליזם, כדי שהציבור הישראלי הקשוב יוכל לנקוט עמדה מושכלת.

השיח האקדמי על סכנות הפופוליזם צובר בשנים האחרונות תאוצה, המתבטאת בשטף גדול של מחקרים וספרים. גם בתקשורת העולמית השיח הזה הופך נפוץ יותר ויותר, ומכיוון שבמרבית המקרים הפופוליזם הוא מהסוג הסוציו-אקונומי, הפתרונות המוצעים עוסקים בדרך כלל בקידום כלכלה הוגנת יותר, המיטיבה עם כלל הציבור.

אף שבישראל מתקיימים פערים חברתיים גדולים בהרבה מהממוצע במערב – ולכן גם כאן יש צורך בוער בקידום כלכלה הוגנת יותר – הפופוליזם המקומי הוא בעיקרו תרבותי ואנטי-ממסדי. המשמעות היא שנדרשים פתרונות נוספים, שעיקרם הרחבת הסובלנות וחיזוק התמיכה בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

לצד הפוליטיקאים, שמבחינתם מדובר גם בחובה וגם בהזדמנות אלקטורלית, גם לתקשורת הישראלית יש תפקיד. כרגע סוגיית הפופוליזם היא פיל ענק ושקוף באולפני ומערכות התקשורת הישראלית. המלך עירום וכולם שותקים. לכן נדרשת האצה מאפס למאה בשניות בודדות: משתיקה מוחלטת לעיסוק אינטנסיבי ובלתי פוסק, עד שהמילה פופוליזם תהיה מוכרת בכל בית כמו הביטוי "פייק ניוז".

ומכיוון שכלי התקשורת המשפיעים ביותר בישראל הם המשודרים, החובה הזאת מוטלת קודם כל על ערוצי הטלוויזיה והרדיו הארציים. השתיקה שלהם בעניין מחרישת אוזניים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,412 מילים ו-1 תגובות
סגירה