ישראל, שנמצאת בשנה האחרונה בשיתוק פוליטי, נתונה במערבולת של טירוף – פחות משבוע לפני שהיא עלולה למצוא את עצמה מתייסרת בבחירות נוספות.
כמו שקורה לרוב, האזרחים משוכנעים שלביצה שהם שקועים בה אין אח ורע, ומציעים מגוון פתרונות (לרוב בלתי סבירים), כדי לייצב את המבוי הסתום. מה שהישראלים לא מבינים, הוא שהבעיה הנוכחית שלהם דווקא מוכרת מאוד לאזרחי מדינות רבות בעולם, שהדמוקרטיה שלהן הידרדרה בשנים האחרונות.
מבט השוואתי על הניסיון הישראלי לא רק מרחיב את הבנת האתגרים הנוכחיים, אלא גם מציע תובנות בנוגע לדרכי ההתמודדות עמם.
העולם הדמוקרטי נמצא בעיצומה של נסיגה דמוקרטית גדולה. עשרות דמוקרטיות ליברליות חוות הרעה ברורה ביכולתן להגן על חירויות הפרט ועל זכויות מיעוטים (אי-ליברליזם); לשמר מערכת של איזונים ובלמים למניעת שימוש לרעה בכוח (אוטוריטריות); ולשמור על נורמות של סובלנות הדדית ושל כבוד לשלטון החוק, למרות השונות החברתית והמתחים הפנימיים (פופוליזם).
ההידרדרות הדמוקרטית, שניכרת בכל מקום, לא פסחה על ישראל: בעשור האחרון, בשקט, כמעט בחשאי, הייתה ישראל אחת הראשונות שהפגינה את המאפיינים הבולטים של סחיפה דמוקרטית
ההידרדרות הדמוקרטית, שניכרת בכל מקום, לא פסחה על ישראל: בעשור האחרון, בשקט, כמעט בחשאי, הייתה ישראל אחת הראשונות שהפגינה את המאפיינים הבולטים של סחיפה דמוקרטית.
על התהליך הזה – שמתחולל בארץ, כמו בכל מקום אחר – ניצחו ממשלות שנבחרו באורח דמוקרטי. לרוב, כשהן משתמשות באמצעים חוקיים ודבקות בשלטון תוך כרסום הדרגתי (לפעמים כמעט בלתי מובחן), ביסודות הדמוקרטיה הליברלית.
התוצאה הייתה החלפתה של מתינות קונצנזואלית, המגובה באמצעי ביטחון מוסדיים ואינדיווידואליים, בהגדרה הרשמית של קיום דמוקרטי – שלטון הרוב.
עם ההאצה בתהליך של הסרת עיטוריה הליברל-דמוקרטיים בשנים האחרונות, מזכירה כיום ישראל תחת שלטון נתניהו דמוקרטיות פוסט-ליברליות ותיקות, כמו ארגנטינה של פרון, פרו במהלך שלטונו של פוג'ימורי, הונגריה של ויקטור אורבן, טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, יוון של אנדראס פפנדראו, איטליה של סילביו ברלוסקוני, אקוודור של רפאל קוראה וּונצואלה של הוגו צ'אווס (וגם את ברזיל של ז'איר בולסונרו וארה"ב תחת דונלד טראמפ).
כל המדינות הללו חולקות ארבע תכונות מגדירות ומאפיינות (כפי שתיאר באופן תמציתי טאקיס ס' פאפאס במאמרו מאפריל 2019 "פופוליסטים בשלטון", שהתפרסם ב-"Journal of Democracy") – כולן תקפות לישראל של היום.
1. מנהיגות כריזמטית
הראשונה היא מנהיגות כריזמטית. דמוקרטיות לא-ליברליות עם קולות פופוליסטיים חזקים קשורות במנהיגים אטרקטיביים, רהוטים, בעלי כושר הנעה ויכולת לשלוט בתנועות הפוליטיות שלהם (פעמים רבות באמצעות מיגור קולות דמוקרטיים במפלגות שלהם) ולגייס תמיכה ציבורית נרחבת בהם ובמטרותיהם.
הציפייה לנאמנות אישית בתמורה למאמצים להשגת מטרה משותפת – במקרה זה קידומה של הגדרה אתנוצנטרית של ישראל השולטת בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן – הפכה למרכז פרויקט שלטון הרוב שמוביל נתניהו
כשהאיום על המשך כהונתו של נתניהו גבר לאחרונה, עם כישלונו הכפול להקים קואליציה ועם כתב האישום שהוגש נגדו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הסתמכותו על תמיכתם הבלתי מותנית של חנפני הליכוד גברה לאין שיעור.
הציפייה לנאמנות אישית בתמורה למאמצים להשגת מטרה משותפת – במקרה זה קידומה של הגדרה אתנוצנטרית של ישראל השולטת בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן – הפכה לעיקרו של פרויקט שלטון הרוב שמוביל נתניהו.
2. קיטוב
המאפיין השני של דמוקרטיות לא-ליברליות הוא קיטוב. טיפוח מחושב של פילוג בין קבוצות והשקפות שונות הוא לא רק עניין של חילוקי דעות אידאולוגיים.
במקרים אלה, מדובר באסטרטגיה שמגדירה אנשים (באופן מנוגד לאליטות שהחזיקו בשלטון בעבר) וקושרת אותם למנהיג לבלי הפרד.
הקיטוב מנוצל למניעת פשרה, להרתעה מפני קואליציות-רוחב ולהפצת טינה במקום מאמצים להבנה הדדית.
כך עושים שליטים פופוליסטים: ההאשמות שהשמיע נתניהו לאחרונה כלפי הערבים והתוכחות שלו כלפי השמאל הן דוגמאות למקרים כאלה.
3. השתלטות על מנגנון המדינה
היסוד השלישי של דמוקרטיות לא-ליברליות הוא השתלטות על מנגנון המדינה. פירוש הדבר חלוקה שיטתית של משרות לנאמני הממשל (האחרונים ברשימה הארוכה של מינויים כאלה של נתניהו הם שר המשפטים ומבקר המדינה).
כזאת היא גם החתירה תחת מה שנותר ממערכת האיזונים והבלמים המוסדית (בייחוד ההתקפות נגד עצמאותה של הרשות השופטת, חופש העיתונות, ארגונים אזרחיים וגורמים ביקורתיים במערכת החינוך).
באופן בלתי נמנע, התהליך הזה כרוך גם במאמצים לפגוע ביסודות החוקתיים של המדינה. תמיכת נתניהו בחוק הלאום היא דוגמה לכך, כמו הניסיון (הכושל עד כה) לשינויי חקיקה בנוגע לחסינות רה"מ ולעצמאות בג"ץ ע"י פסקת ההתגברות.
כל המאמצים אלה יחד נועדו לחזק את השליטה של המנהיגים הנוכחיים ושל תומכיהם במנגנון המדינה.
4. הפניית המשאבים לתומכים
מכאן, נדרש רק צעד קטן כדי להגיע לתכונה הרביעית של ממשלות שמנהיגות דמוקרטיות לא-ליברליות: חלוקה נרחבת של משאבי מדינה לתומכיהן.
הקצאות כאלה של משאבים יכולות להתבצע כדי לתמוך במגזרים חיוניים (כמו החרדים) או כדי לשרת את האינטרסים של קבוצות מסוימות (מתנחלים, למשל).
מתן חסות שכזאת בסיטונאות בא על חשבון האינטרסים המשותפים (בריאות, חינוך, שירותים סוציאליים), ויכול להוביל בקלות לשחיתות מושרשת.
אכן, שליטים פופוליסטים, בניסיונותיהם המתמידים לתגמל את תומכיהם על חשבון המבקרים הליברליים, ממשיכים להעמיק את הטריז בינם לבין מתנגדיהם.
האם יש דרך חזרה?
דמוקרטיות לא-ליברליות, בשל טבען הלא ממוסד, לא נידונו בהכרח להישאר כאלה. חלקן התקבעו (ארגנטינה ויוון בתקופות מסוימות) וחלקן הפכו לאוטוקרטיות מלאות (ונצואלה), אבל חלקן הצליחו להפוך את המגמה.
ישראל אינה לבדה בניסיון להשיב לעצמה את הסמכויות הליברל-דמוקרטיות שלה. במבט השוואתי, ניתן לומר שהתהליך הזה כולל כמה מרכיבים ברורים.
סדקים בחומת התמיכה במנהיגים פופוליסטים מסוגו של נתניהו הניבו פעמים רבות קואליציות רחבות, שאיחדו קבוצות ואינטרסים שונים במאמץ לסלק את המנהיג הבעייתי. אלה כוללות דמויות ציבוריות שהתנתקו מהמנהיג
הראשון קשור להיחלשות הכריזמה של האישיות הדומיננטית במערכת. בין שרה"מ מודע לתקדימים כאלה ובין שלא, הוא ודאי יודע שיכולתו להשיג את חנופת תומכיו בליכוד פחתה (ע"ע ההשתתפות הדלה בעצרת התמיכה בו).
משמעותי מכך, סדקים בחומת התמיכה במנהיגים פופוליסטים מסוגו של נתניהו הניבו פעמים רבות קואליציות רחבות שאיחדו יחד קבוצות ואינטרסים שונים במהותם במאמץ לסלק את המנהיג הבעייתי. אלה כוללות לעתים קרובות דמויות ציבוריות שהתנתקו מהמנהיג וחברו אל מתנגדיו בשם טובת הכלל.
כזה היה המקרה בפינלנד שבין שתי מלחמות העולם, ויותר לאחרונה במדינות כמו קולומביה וסרי לנקה. במובנים רבים, הערב רב שמרכיב את מפלגת כחול לבן דומה לאותם תקדימים היסטוריים בהרכבו ובמחויבותו לדמוקרטיה ליברלית.
האתגר הדמוקרטי
האתגר הדמוקרטי העומד בפני אוטוקרטים שנבחרו באורח דמוקרטי מקבל חיזוק, בין השאר, מראשי מוסדות שאינם נבחרי ציבור – פקידים רמי דרג, בכירים במשטרה, שופטים – שתומכים בציות לשלטון החוק ולכללי המשחק.
המבוי הסתום שנקלענו אליו הוא גם תוצר של התכנסות הכוחות הללו. הדבר מדגיש לא רק את עומק הפילוג במדינה אלא גם את חוסן היסודות הליברליים שלה. משיכת החבל בין שני המחנות הדומיננטיים הללו צריכה לבוא על פתרונה.
תפיסות חוסר השוויון וחוסר הצדק שהזינו את התפלגות המדינה לשני מחנות ואפשרו את התפשטותם של רעיונות מדירים לא ייעלמו בישראל – כפי שמראה ניסיונן של מדינות אחרות במצבים דומים – עד ששורשיהן יטופלו
בסופו של דבר, זה לא יקרה באמצעות שינוי שיטת הבחירות או תחבולות מאחורי הקלעים – זה יצטרך להיקבע בקלפי. אך אפילו אז כדאי לזכור שכאשר נתניהו, התגלמותו של הפופוליזם הישראלי, יעזוב את הזירה הפוליטית, האי-ליברליזם שהוביל אותו אל השלטון ועזר לו לשמר את כוחו לא יתפוגג מעצמו.
תפיסות חוסר השוויון וחוסר הצדק שהזינו את התפלגות המדינה לשני מחנות ואפשרו את התפשטותם של רעיונות מדירים לא ייעלמו בישראל – כפי שמראה ניסיונן של מדינות אחרות במצבים דומים – עד ששורשיהן יטופלו.
זו תהיה משימתו העיקרית של המחנה המצדד בדמוקרטיה, אם הוא שואף להשבתה של דמוקרטיה ליברלית מהותית בעתיד.
פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא מנהלת שותפה של "שוות" – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו